ב-17 ביולי 1949, מיד לאחר מלחמת העצמאות, חולק לראשונה עיטור "גיבור ישראל", או "עיטור הגבורה" כפי שהוא נקרא כיום, על גבורה והצטיינות יוצאת דופן במהלך הלחימה לעצמאות ישראל. מתוך 12 הלוחמים האמיצים שקיבלו את העיטור מיד לאחר מלחמת העצמאות נשאר רק אחד – יאיר רחלי. זה סיפור הגבורה שלו.
(צילום: אריק מרמור, תסריט ועריכה: תמר אברם)
שעת בוקר אביבית בכפר סבא, אני עומד לדפוק על דלתו של גיבור ישראל ומאוד מתרגש. השנים שחלפו נתנו אותותיהן בסמל יאיר רחלי, וערמת התמונות שניצבת ליד הכיסא מסייעת להעלות את הזיכרונות. "זה אח שלי, אחותי, אימא שלי, אני הילד הקטן פה ואבא שלי. כל המשפחה. בחצר הבית. וזאת תמונה שלי עם אחי הגדול, הוא היה גדול ממני בעשר שנים".
פנקס השירות הישן והמצהיב כבר מחזיר אותו לימים הראשונים של מלחמת העצמאות, והזיכרונות עולים מאליהם כאילו קרו אתמול. "היינו חברים טובים, קבוצה של ההכשרה, בוגרי בתי הספר החקלאיים כדורי ומקווה ישראל. התגייסנו כקבוצה לפלמ"ח, לגדוד הראשון, מחלקה א'. אני הייתי המ"כ שלהם".
5 צפייה בגלריה
רחלי (באמצע) עם חבריו להכשרה. "המשימה הייתה להגן על ישראל, היינו בתוך העניין עצמו"
(באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון - אוסף ארכיון הפלמ"ח)
למרות שהתגייס עם חבריו, הוא לא התקשה לפקד עליהם. "במלחמה זה לא קשה, כולם דרוכים, מוכנים. המשימה הייתה להגן על המדינה ועשינו כל מיני פעולות להגן על ישראל. היינו בתוך העניין עצמו, נלחמנו, היינו עסוקים באימונים ובקרבות. אני לא זוכר שיחות על צדקת הדרך או דברים כאלה. הכל היה ברור – נלחמים!".
הקרב הראשון שבו נלחם היה פעולת תגמול בכפר באלד אל-שייח שליד חיפה, כיום שכונת תל חנן בנשר. פועלים ערבים מהכפר רצחו את עמיתיהם היהודיים מבתי הזיקוק. כך תיאר רחלי את הקרב בספרו "משאו של רוכב אופניים" (הוצאת זמורה ביתן). "הפעולה עצמה נחשבה בעלת היקף רחב באותם ימים, והשתתפו בה גם מחלקות אחרות מהגדוד שלנו. מכל המולת המלחמה, שריקות הכדורים, צעקות המפקדים, זכורה לי הנסיגה בעת שהתרחקנו מהכפר והשקט שרר".
אבל הקרב שבעקבותיו זכה לעיטור "גיבור ישראל" היה פעולת התגמול בשפרעם.
"ביום 19 בינואר 1948, במבואות שפרעם, בשעת פעולת תגמול, חיסל טור' יאיר רחלי ברימונים עמדת אויב שסיכנה את אנשינו, ואפשר בזאת את היחלצותם משדה האש"
על פי הידיעות שהיו לפלמ"ח, באחד מהבתים בפאתי הכפר התמקמה כנופיה ערבית – ועל המחלקה של רחלי הוטל לחסל אותה. תוך כדי הפעולה נפגעו רבים מלוחמי המחלקה מיריות שנורו עליהם מעמדת מקלעים של האויב. באותו הרגע רחלי החליט לנקוט בפעולה.
"הייתי טוראי. אני זוכר שאמרתי למ"כ: 'תן לי, אני אתקדם לעברם ואני אזרוק רימון!' ועשיתי את זה ונשתרר שקט", סיפר. "הם היו מחופרים היטב במרחק של חמישים מטר והתקרבתי אליהם ישירות בזחילה אולי שלושים מטר וזרקתי את הרימון ופגעתי בהם כהוגן".
זאת הייתה פעולה מיוזמתו המלאה של רחלי, לא פקודה או פעילות בתיאום עם המפקד. "התנדבתי. כולם נשארו יושבים ואני התקדמתי שלושים מטר, זרקתי ופגעתי בהם בול".
5 צפייה בגלריה
רחלי, שני מימין. "הייתי חלק מחבורה שכל אחד צריך להוכיח את עצמו"
(באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון - אוסף ארכיון הפלמ"ח)
מה גורם לבחור צעיר להסתער עם רימון לעבר עמדה? לרחלי יש תשובה ברורה. "החברה. הייתי חלק מחבורה כזו שכל אחד צריך להוכיח את עצמו. זאת הייתה בעצם 'צדקת הדרך' - דרך שאתה מאמין בה ופועל לפיה".
רחלי המשיך להילחם בקרבות במלחמת העצמאות עד שנפצע בבטנו מירי דו-צדדי בקרב במלכיה במאי 1948. מהקרב הזה הוא לא חזר להילחם.
שנה בערך לאחר הקרבות, הודיעו לרחלי שהחליטו להעניק לו את עיטור גיבור ישראל. "יום אחד הופיעו קצינים בקיבוץ והודיעו לי שיש לי אות הגבורה – ונתנו לי. אני כבר לא ממש זוכר איך זה היה בדיוק".
5 צפייה בגלריה
רחלי בטקס קבלת עיטור הגבורה במקום אות "גיבור ישראל" שקיבל אחרי מלחמת העצמאות
(משה מילנר, לע"מ)
על הבמה במצעד יום העצמאות התייצבו שניים-עשר המעוטרים הראשונים בעיטור הגבוה ביותר של צבא ההגנה לישראל. נשיא המדינה חיים ויצמן העניק לכל אחד מהלוחמים את עיטור הגבורה.
לימים, סיפר רחלי בריאיון ל"ידיעות אחרונות", שהוא חשב שלא היה צורך להעניק לו את העיטור. "אני חושב שבמקרה שלי הייתה הגזמה בתיאור מעשה הגבורה. היו אחרים שהגיע להם יותר ממני, אין לי מושג למה אני קיבלתי ולא הם. אני לא רואה בקבלת העיטור ערך גדול, ואף פעם לא ייחסתי לו חשיבות".
אות הגבורה שקיבל רחלי היה רק הסיפתח לקריירה ביטחונית ענפה בשב"כ ובמוסד. רבות מהפעולות שהיה מעורב בהן אסורות לפרסום, אך הנה דוגמה קטנה לאירוע שכבר פורסם: בשנת 1967, במהלך המצוד אחר פושע המלחמה הנאצי היינריך מילר, רחלי נתפס במהלך פריצה לבית של אשתו של הפושע, ואף ישב בכלא הגרמני מספר חודשים.
כמעט 75 שנה אחרי שהוכרז כ"גיבור ישראל", רחלי לא ממש מתגעגע לאותה התקופה, אך כן שומר לה חסד. "אני לא מתגעגע לימים ההם, אבל אני מעריך אותם. אפשר להגיד שאהבתי את החיים ההם, אבל אני רחוק מלהתגעגע. היו לנו חיים מתוחים, אבל יפים".
"יש לי חבר טוב מהמחלקה ואנחנו מתראים מדי פעם, יש לי עוד חבר בירושלים – אלה החברים מאז שיש לי אותם גם היום. אנחנו כמעט שלא מדברים על פעם ועל המלחמה, דיברנו עליה מספיק. עכשיו אנחנו מדברים על הצרות של ההווה והצרות של המדינה".
- אתה מבסוט ממדינת ישראל?
"75 שנה עברו מהמלחמה ויש דברים טובים ויש דברים לא טובים. אני לא רוצה לדבר על הדברים הפחות טובים. הדבר הכי טוב זה מדינת ישראל, עצם קיומה הוא דבר טוב מאוד לעם היהודי, וזה ברור לכולם".
