כשברקע מלחמת חרבות ברזל הידרדרה הכלכלה הפלסטינית לנקודת שפל מהחמורות שידעה, ודו"ח של הבנק העולמי ממאי האחרון קבע שמאז טבח 7 באוקטובר היא איבדה כמעט חצי מיליון מקומות עבודה. החישוב כולל אובדן של כ-200 אלף מקומות עבודה ברצועת עזה, 144 אלף בגדה המערבית ו-148 אלף פועלים פלסטינים שהועסקו לפני המלחמה בישראל. כאילו כל זה לא מספיק, הדו"ח כלל כמה תחזיות פסימיות נוספות, בהן צפי להתכווצות נוספת של בין 6.5% ל-9.6% בכלכלת הרשות וזעזוע משמעותי שיגיע אם המלחמה תימשך לאורך 2024.
המשבר מאיים מן הסתם בעיקר על המעמדות הנמוכים ומעמד הביניים ברשות, אבל הוא מורגש - גם אם באופן פחות דרמטי - בקרב האליטה הפלסטינית בגדה. על פניו נראה שחיי יוקרה ועושר נמשכים בקרב אנשי העסקים והמשפחות האמידות, אלא שבמקביל מושם דגש על תרומות ונדבנות לנזקקים ברצועת עזה (ויחסי ציבור לכך).
אליאס אלערג'א מבית לחם הוא בן למשפחת אנשי עסקים אמידה, שמעבר להשקעותיו המוצלחות באמריקה הלטינית הוא גם הבעלים של ארבעה בתי מלון בבית לחם המיועדים בעיקר לצליינים נוצרים. בנוסף הוא משמש יו"ר מועצת התאחדות המלונות הערבית. "ההפסדים הפלסטיניים בענף המלונאות בנפת בית לחם בזמן המלחמה נאמדים ב-80 מיליון דולר", הוא מספר בשיחה עם ynet. "לגבי הענף התיירות כולו – כולל מסעדות, תחבורה, מתורגמנים וכו' – ההפסד הוא של חצי מיליארד שקל".
כמה זה משמעותי עבור הכלכלה הפלסטינית?
"ענף התיירות מהווה 9% מההכנסה הלאומית הפלסטינית. חצי ממנו באזור בית לחם. תעשי את החישוב".
מה עושים? מוותרים? מסיטים השקעות למקומות אחרים?
"למרות המצב הכלכלי הקשה אני לא חושב שצריך לוותר בקלות. זה גם לא פשוט לנסות להשקיע בחו"ל. יותר קל לחכות שהמלחמה תסתיים מאשר לעזוב. מדינות שתורמות לפלסטינים מעוניינות לסייע לכל המגזר הפרטי שלנו. יש להן תוכניות לשגשוג כלכלי והקמת פרויקטים לפריחת התיירות, אבל כרגע זה לא בידיים שלנו. מחכים שקודם הכול ייגמר".
אלערג'א הוא דוגמה לאנשי עסקים פלסטינים רבים שאת רוב הונם עשו מהשקעות בחו"ל, רבים מהם נעזרו לשם כך בעובדה שהם בעלי אזרחויות זרות. ברשימה הזאת נמצאים כמה אנשים שממוקמים גבוה למדי בקצפת של האלפיון העולמי. דו"ח שפרסם המגזין הכלכלי Arabian Business מצביע על כך שיש חמש משפחות פלסטיניות שהונן נאמד ביותר ממיליארד דולר, ולצידן עוד טייקונים שמתקרבים לסדר הגודל הזה. הנה סיפוריהם של כמה מהם:
מוניב אל-מסרי - הפלסטיני העשיר ביותר
כלי תקשורת בארץ ובעולם הגדירו את מוניב אל-מסרי בן ה-90 "רוטשילד הפלסטיני" ו"מלך הגדה המערבית", ועל פי Arabian Business הוא מדורג 33 בין עשירי העולם הערבי. נתון רשמי על היקף ההון שלו אין בנמצא (הוא עצמו אמר פעם שאינו יודע מה שוויו), אך מוסכם בעיתונות הכלכלית העולמית שמדובר בעשר ספרות.
הוא יליד שכם, היה מקורב ליו"ר הראשון של הרשות יאסר ערפאת, ונחשב דמות פופולרית בחברה הפלסטינית משום שהגיע למעמדו בעשר אצבעות: הוא למד גאולוגיה בארה"ב והקים חברה קטנה שעוסקת בחיפוש וקידוח נפט, וזו התרחבה מאז לתשתיות מים, גז וחשמל. בנוסף הוא בעלים של עסקים ומיזמים בתחומי המלונאות, תעשייה ותקשורת (חברת "פלטל").
אל-מסרי הוא בעליו של ארמון ענק המכונה "בית פלסטין" במעלה הר גריזים שליד שכם. הוא כולל שלוש קומות ומוקף גנים וחממה מזכוכית. הוא נבנה בסגנון אדריכלי עתיק וחלק גדול ממנו משמש מוזיאון משום שלידו נמצאו שרידי מנזר ביזנטי מהמאה השלישית. על קירות הבית תלויים ציורים של פיקאסו, מודיליאני ואחרים, ויש בו פסל של הרקולס מהמאה ה-16.
מעבר לפעילות הפילנתרופית שלו, בעיקר בסיוע הומניטרי לרצועת עזה, הוא מעורב בפוליטיקה הפנים-פלסטינית ומביע את דעתו נגד הפילוג בין פתח לחמאס ונגד ישראל. ב-7 באוקטובר הוא פרסם מאמר שבו כתב: "לפני חצי מאה ניצחו המצרים והסורים כאשר יזמו והפתיעו את העולם כולו... היום הזה היווה נקודת מפנה בסכסוך הערבי-ישראלי והוא הוכחה ליכולתם של הערבים לכבוש את הישות הישראלית. אחדות ולכידות הן בסיס הניצחון בכל קרב, וזה מסר לשני הצדדים, פתח וחמאס, שהמחלוקת הזו היא כמו הצהרת בלפור שנייה שאנחנו יוצרים במו ידינו, והיא נחשבת לסכנה הגדולה ביותר המאיימת על העניין הפלסטיני".
סביח אל-מסרי – הבנקאי מסעודיה
סביח אל-מסרי (87) הוא בן למשפחת סוחרים משכם שבצעירותו היה שחקן כדורגל וטניסאי חובב. את הונו, הנאמד בכ-10 מיליארד דולר, הוא עשה משיתוף פעולה עם בכירים סעודיים, מה שלימים העניק לו אזרחות בממלכה. ב-1966 הוא הקים בה את חברת "אסטרה גרופ", שפעילותה התרחבה מאז לירדן ולאיחוד האמירויות, ועוסקת בחקלאות, מסחר, נדל"ן, תעשייה, תקשורת, מלונאות ועוד.
במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת שנות ה-90 סיפק עסק בבעלותו אוכל לחיילי הקואליציה בהובלת ארה"ב ששחררה את כוויית מהכיבוש העיראקי. ב-2012 הוא נבחר ליו"ר הבנק הערבי, שפועל ב-30 מדינות בחמש יבשות ונחשב לבנק הגדול ביותר ברשות. בעשור שעבר הוא מילא תפקיד חשוב בהשגת הסדר בנוגע לתביעה שהגישו מאות אמריקנים שהאשימו את הבנק בהעברת כספים ששימשו פלסטינים לפיגועים בישראל.
ב-2017 הוא נעצר לזמן קצר לחקירה בסעודיה במסגרת גל מעצרים בהובלת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שכלל נסיכים ממשפחת המלוכה, שרים ואנשי עסקים.
באופן פומבי, סביח אל-מסרי מתרחק בדרך כלל מעיסוק בפוליטיקה ומיחסי ישראל והפלסטינים, אך הוא תומך כלכלית במשפחות נזקקות בסעודיה, בירדן וברשות. למרות גילו הוא מקפיד לנסוע עם משפחתו שלוש פעמים בשנה לאופרה בניו יורק.
בשאר אל-מסרי - אמריקה בפלסטינית
אחיינו של מוניב אל-מסרי, בשאר אל-מסרי (63), הוא איל נדל"ן, הייטק ותקשורת. הוא נשוי לאזרחית ארה"ב ואורח החיים שלו "אמריקני" בהתאם – רכבי יוקרה, מלונות פאר ופמליה נצחית של עוזרים, מלווים ומאבטחים נמצאת סביבו. אבל הוא מעורב מאוד בהוויה הפלסטינית ובהסברה של המתרחש בגדה ובעזה לזירה הבינלאומית, בין השאר באמצעות חשבון האינסטגרם שלו. למעמדו בחברה יש חלק בכך שבצעירותו ישב כמה פעמים במעצר מנהלי בישראל בגלל השתתפות בהפגנות.
אל-מסרי מוכר במידה מסוימת גם לציבור הישראלי משום שהוא היזם של רוואבי – העיר הפלסטינית שהוקמה בשומרון בעשור שעבר בסיוע של מימון קטארי, ומכונה "מודיעין של הרשות" (חלק גדול מרוכשי הדירות ברוואבי היו דווקא ערבים אזרחי ישראל).
ב-2018 פרסם המגזין "Fortune" כתבה על "50 המנהיגים המובילים בעולם", ובשאר אל-מסרי דורג בו במקום ה-38. "לא ברור מה יהיה עתידה של המדינה הפלסטינית", נכתב שם. "אבל אל-מסרי, איש עסקים יליד הגדה המערבית, בנה לה חזון באמצעות רוואבי".
לפני כמה שנים, בפתיחת פרויקט תיירותי בבעלותו ביריחו, הוא ניסה להסביר: "אנשים חשבו שירשתי הכל, אבל לא. באתי עם סכומי כסף קטנים מאוד מהעבודה שלי בחו"ל והתחלתי להשקיע ולהתפתח. ההצלחה שלי בפלסטין מעולה".
נסאר נסאר - איש האבן
סיפור סינדרלה פלסטיני: נסאר נסאר מגיע מהעיירה הענייה יטא שבדרום הר חברון, ובילדותו החל לעבוד כשולייה של אביו במחצבה, שם סחב אבנים וסיתת אותן. עוד לפני שהגיע לגיל 30 הוא שכר מחצבה קטנה ליד בית לחם ואחר כך קנה אותה.
מאז שנות ה-80 הוא בעליה של "קבוצת נסאר" שנחשבת אחת מיצרניות האבן הגדולות במזרח התיכון. יש לו מחצבות ומפעלים לעיבוד אבן ברשות, בירדן ובעומאן, ועסקי נדל"ן ותיירות במפרץ, במזרח הרחוק ובארה"ב. כיום הוא מתגורר בבית מפואר בבית ג'אלה ונחשב מקורב להנהגת הרשות הפלסטינית.
טלאל אבו רזאלה – יזם ואנטישמי
טלאל אבו רזאלה (86) הוא איש עסקים, יזם ופילנתרופ. הוא נולד ביפו לאב פלסטיני ואמא סורית, שעקרו ב-1948 למחנה פליטים בלבנון ולאחר מכן עברו לגור בירדן. גם כיום הוא מתגורר בממלכה ובאופן רשמי הוא לא נושא אזרחות פלסטינית מאחר שמעולם לא חזר לגור בגדה.
אבל הוא מקפיד להגדיר עצמו פלסטיני וממקד את עשייתו החברתית בנזקקים בגדה וברצועה, שלהם הוא מעביר מיליוני דולרים מדי שנה. הוא גם מחלק מלגות מלאות בנושאים טכנולוגיים לסטודנטים מהגדה המערבית ורצועת עזה שמגיעים ללמוד בירדן.
אבו רזאלה הוא מייסד והנשיא של Talal Abu-Ghazaleh International Group, תאגיד שמספק שירותים בתחומי ראיית חשבון, ייעוץ ניהולי, חינוך, שירותים משפטיים, משאבי אנוש, תרגום, הוצאה לאור והפצה.
אחרי טבח 7 באוקטובר הוא אמר בראיון: "אנו מברכים על המוות. עד כה האבדות בעזה הן אפילו לא באלפים. הרוסים איבדו 27 מיליון במלחמת העולם השנייה. היטלר השאיר כמה יהודים בחיים כדי שנוכל להבין מדוע היה עליו להרוג אותם".
זאהי חורי – סלולר וקוקה קולה
עוד יליד יפו בן גילו של אבו רזאלה הוא זאהי חורי, מייסד חברת המשקאות הלאומית הפלסטינית המחזיקה בזיכיון "קוקה קולה" בגדה המערבית וברצועת עזה. הוא משמש גם יו"ר חברת Jawwal הפלסטינית לסלולר מאז 1999, ודירקטור ב-Middle East Capital Group (הבנק המסחרי של המזרח התיכון, לבנון), בחברה לפיתוח והשקעות פלסטין ויו"ר הוועדה המייעצת של הנציבות העליונה לעריכת החוקה הפלסטינית.
חורי ממעט להתראיין. יש האומרים שהדיסקרטיות שלו נובעת מחשש מעין הרע, ויש הסבורים שהיא קשורה דווקא לרצון שלו לא לנדב מידע לרשויות המס. הוא נולד ביפו ב-1938 ומחזיק באזרחויות פלסטינית, ירדנית ואמריקנית. הוא יזם תוכנית מלגות המיועדת לסטודנטים משכם.
באחת הפעמים שדווקא כן התבטא, הסביר שהקמת חברת המשקאות הפלסטינית והבאתה של קוקה קולה, לא הייתה עניין של עסקים בלבד - אלא גם שאיפה לייצר כלכלה פלסטינית שגם תביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. "זה לא הכסף. קולה שמה את פלסטין על המפה", הוא אמר ב-2007. "ידעתי שאם אנשים יחשבו שקוקה קולה משקיעה בפלסטין, חייב להיות שם משהו". ב-2012, כשהמועמד לנשיאות ארה"ב לשעבר מיט רומני הרגיז את הפלסטינים כשאמר ש"התרבות היהודית הפכה את היהודים למצליחים כלכלית יותר מהפלסטינים", זעם חורי ופרסם מאמר ב"וושינגטון פוסט", בו כתב כי רומני הולך שולל בטענות לפיהן תפוזים, פלאפל או חומוס הם מוצרים ישראליים, ואף טען ש"ישראל לא הפריחה את השממה במדבר".
טארק אלנתשה - ממתדלק לטייקון
בקיץ שעבר ערך איש העסקים הפלסטיני טארק אלנתשה חתונה לבנו שנישא לבחירת לבו. למתחם בעיירה בית עור א-תחתא שבשטח B הגיעו לפי הדיווחים כ-60 אלף איש שנהנו מהופעות של שישה אמנים שונים, כולל עומר עבדאלאת הירדני. התקשורת הפלסטינית, שהגדירה את האירוע כ"חתונה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הרשות", דיווחה שהוגשו בו 1.5 טון שווארמה, שישה טון פירות וטון ממתקים - בעלות המוערכת בכשני מיליון דולר.
מי הוא האב המאושר? טארק אל-נתשה, שנולד בעיירה בית עור א-תחתא, הוא בעלי רשת תחנות הדלק "אלהודא" הפרושות ברשות הפלסטינית ויזם נדל"ן. הוא אמנם עדיין לא מיליארדר, אולי גם לא קרוב לשם - אבל כן מסומן כמי שעומד בעתיד להיות אחד מעמודי התווך של הכלכלה הפלסטינית, מה שמסתדר עם הסיפור האישי שלו: בן למשפחה צנועה שעבד כמתדלק בזמן לימודיו באוניברסיטה, שבנה עצמו מאז בעשר אצבעות.
