בדיוק עשור חלף מאז שדפני ליף הנהיגה את המחאה החברתית הגדולה בתולדות מדינת ישראל. ב-14.7.11 הציבה ליף את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, בחום המהביל של תל אביב, דיברה בלהט על מחירי הדיור הגבוהים והפכה לקולו של דור, קול שסחף אחריו מיליון אנשים שיצאו לרחובות וביקשו שינוי.
עשר שנים אחרי, ליף (35) היא יזמית חברתית שמרצה על מנהיגות וחברה לצעירים ונוער ולמגזר העסקי, כותבת ספר ועושה הכול כדי ליצור פה חברה שוויונית וטובה יותר. והיא עדיין גרה בשכירות בדרום תל אביב – עם בודי הכלב, שאותו אימצה. עכשיו משתפת ליף בתובנות שלה ממהמחאה ומהשלכותיה: עשר תובנות, לעשר שנים.
1. יציאה לרחובות
"כשאנשים יוצאים לרחוב זו נקודת פתיחה, לא נקודת סיום. כל מי שלוקח חלק בפעולה אקטיבית בשטח, זה משנה בו משהו. תהליך התעוררות שמתפתח. גם עשר שנים אחרי, אני כל הזמן מחפשת מה האוהל הבא שאני רוצה להוציא, כמטאפורה כמובן. הפעולה של לעבור לגור ברחוב זה להיזרק אל הלא נודע. אני חושבת שהרבה ממה שמנהל אותנו זה פחד, פחד מהלא נודע, ואני כל הזמן בודקת את עצמי במקומות של פחד ואהבה. מהבחינה הזאת כל פעולה שאני עושה, שמצריכה ממני לזוז ושאי אפשר לחזור ממנה אחורה, מסכנת משהו בזהות שלי.
"בהרצאות בבתי ספר אני אומרת לתלמידים שצריך לקפוץ לפני שהם חושבים. אחרי עשור שבו חוויתי לא מעט ביקורת, אלימות ממסדית, השתמשות לרעה והתמודדות רגשית, הרבה יותר קשה לקחת עוד פעם את הסיכון ולפתוח שוב את הלב. ועדיין, עדיף לעשות את זה מאשר לא".
2. דיור בר השגה
"הרבה מאוד אנשים שחיים כאן מוציאים סכומים גדולים על דיור, או מתחזקים את השוטף. הבעיה היא ביחס בין ההכנסות להוצאות. המשמעות של משבר דיור זה שעניין של קורת גג מעסיק אותם, אבל הסיבות הן מגוונות. לפני עשר שנים, הציבור הישראלי שיצא לרחובות, צדק. באותו קיץ, 89% מהציבור היה בהסכמה על הנושאים. זה היה אז במצב של להתריע. אבל כדי לפתור את בעיית הדיור במדינת ישראל צריך לפתור הרבה בעיות שיש במדינה ברמה המערכתית. זה לא קרה. בקורונה ראינו את כמות החורים במערכת. אם המערכות היו עוברות שינוי רדיקלי בעשור הזה, היינו מגיעים גם לקורונה אחרת.
"עברתי תהליך ארוך בעשור הזה. הרבה פרויקטים חברתיים, הייתי במשא ומתן על חוק השכירות ויצא לי להרגיש תהליך של חקיקה ואתגרים שיש בפקידות. פגשתי המון אנשים מכל הארץ. אני חושבת שהמחירים בדיור לא יורדים כי מי שנמצאים בעמדות כוח לא מורידים אותם. אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות".
3. פוליטיקה
"עשר שנים אחרי, הציבור יסכים איתי שימין ושמאל זה חארטה. הסיפור הוא כוח. אין אדם או מערכת שלא מתבלבלת מכוח. אני לא הלכתי לפוליטיקה כי הרגשתי שאני צריכה להיות מסורה לסיפור האותנטי של היציאה לרחוב. הרבה ממי שיצאו לרחובות האמינו בכוח של האדם הפשוט לשנות, ובזה שמדובר בפעולה מהבטן, בלי אינטרסים, ולי היה חשוב לשמור על זה. היה לי ברור בחוויה שלי שאני לא נכנסת למערכת הפוליטית כי היה לי חשוב שאנשים יסמכו על עצמם ועליי. הרבה אמרו לי: 'טוב שלא הלכת לפוליטיקה'. אם גם אני הייתי נכנסת לפוליטיקה אז לא היה נשאר אף קול של החוויה האנושית, שהייתה חלק מאוד גדול מהקיץ הזה. עם השנים זיהיתי שאם הייתי נכנסת לפוליטיקה זה לא היה קורה כי אני חושבת שאני יכולה להשפיע משם הרבה יותר, אלא בעיקר כי האגו עיקצץ לי – ואני לא רוצה להיות שם בגלל אגו. מזל שהייתי קשובה לעצמי והצלחתי לזהות את זה".
6 צפייה בגלריה
"הרגשתי שאני צריכה להיות מסורה לסיפור האותנטי של היציאה לרחוב". ליף במאהל המחאה, 2011
(צילום: שאול גולן)
4. אני בן אדם
"תמיד שואלים אותי מה ההישג הכי גדול שלי מהמחאה, ואני אומרת שזה שאני עדיין בן אדם. אני גם מרגישה שאני בן אדם שמשתבח עם השנים. העבודה העצמית שעשיתי לאורך השנים הפכה אותי לאדם יותר טוב ויותר סובלני, מעמיק ויציב. אני עדיין אוהבת ומאמינה באנשים. לא מעניין אותי להיות שחקנית על המגרש, אלא להחליף את סוג המשחק. בעולם שמקדש את התוצאה בלי קשר לאיך עושים את הדברים, אנשים מפסיקים להיות בני אדם. הדרך לא פחות חשובה מהיעד. תכל'ס, הדרך היא כל מה שיש לנו. אני פוגשת אנשים שחיו חיים קשים מאוד וחינכו את הילדים שלהם לא לגנוב, וזה המצפן שלי".
5. חברה פצועה
"אני מסתובבת כבר עשר שנים במדינה שבה כל בן אדם מחכה שמישהו יבקש ממנו סליחה, ואף אחד לא מוכן לעשות את זה קודם. חברה פצועה מאוד, שבה לכל אחד ואחת יש סיפור, ובסיפור הזה יש מחיר ששילמת, או מחיר שאתה עדיין משלם היום, או שההורים שילמו והילדים דורשים את הסליחה בשמם. מתחת לערימות הכעס יש חברה שלמה של אנשים עם לב פצוע. יש כאב, בלי התייחסות והכרה, וכך אי אפשר לתקן. זה פצע על פצע על פצע.
"אנחנו רואים את הכאב אצל אנשים בעלי דעות שמאליות שמתייחסים אליהם כבוגדים, או אנשים בצד הימני שהרגישו הפניית גב בתקופת ההתנתקות. כל אחד מחזיק כעס על חלק אחר בציבור בגלל משהו. כל מה שקורה פה זה רגשות.
"אני חלק מדור שלימדו אותו לשים את הרגשות בצד. אבל אין דבר כזה: או שאני מדחיקה אותם, או שאני מתמודדת איתם – ואז אפשר להתפתח. גם המשחק הפוליטי הוא משחק ברגשות. אם אנחנו רוצים להתפתח כחברה צריך להבין שיש פה הרבה אנשים עם כאב ולהפסיק לחשוב בתבנית של 'זה הכאב שלי או הכאב שלך'".
6. שלום
"בקיץ ההוא המחאה הייתה ייחודית: בגלל ההיקף, בגלל שזאת הייתה מחאה בין-מעמדית, גם אם היו ציבורים שהשתתפו יותר. היו הפגנות בבית שאן, בדימונה ובתל אביב. ממשלת נתניהו דאז, והוא עצמו, עשו את הדבר שכל בן אדם שרוצה לפרק מאבק עושה: לסכסך. הוא לא המציא את זה. אז אמרו שמאל-ימין, אשכנזים-מזרחים, עשירים-עניים. אמרו שזאת מחאה על סושי ונרגילות.
"בקואליציה עבדו בלפרק. באופוזיציה ובמפלגות שעוד לא הוקמו עבדו על הקמפיין. כולם רצו להרוויח על חשבון האנשים שבסך הכול רצו חיים טובים יותר והתרגשו מהמפגש אחד עם השני. אבל אני הייתי ברחובות. היינו שם יחד וגילינו אחד את השני. ואם יש משהו שלמדתי מהמפגש הזה הוא שכולם רוצים שלום. הויכוח הוא איך מגיעים לזה ואם זה אפשרי, אבל הכמיהה קיימת. המילה 'שלום' כבר מזמן לא נאמרת. צריך לשחרר את המילה הזאת לחופשי ולהגיד הלוואי".
7. פריווילגיות
"אני מבינה היום שאני חלק ממעמד חברתי עם יותר הזדמנויות מאנשים אחרים בדור שלי. אני מודעת לפריווילגיות שלי. וכשיש פריוולוגיות צריך להבין איך בונים איתן מערכת חיים שעוזרת לצמצם את הפער בין איך שאני רוצה לחיות לאיך אני חיה. אני אישה לבנה, יהודיה, במדינת ישראל. יש לי השכלה, שם מוכר ומשפחה תומכת. חד משמעית, אני פריווילגית. זה משהו שלא הבנתי אותו אז. הלב שלי היה במקום הנכון, רציתי בטוב ולא הבנתי למה כועסים עליי כאילו אני הממסד. היום אני יודעת לפנות מקום. למשל, ביקשו ממני פעם להתראיין על המחאה של ג'ורג' פלויד, שאגיד אם משהו כזה יכול להתחיל גם בארץ. אמרתי לכתבת: 'לכי דברי עם בן אדם עם צבע עור אחר שחי פה. הוא יספר למה זה כבר קורה, ותעזרי לזה לצאת החוצה'.
"בגלל שחטפתי ביקורת מאקטביסטים אחרים ומאנשים שהסבירו לי מה המשמעות של זה שאני תופסת להם במה, הבנתי שזה אני במקום מישהו אחר. אם לא נהיה מודעים לפריווילגיות ונלמד להתנהל נכון איתן, הלך עלינו. ייצוג זה דבר חשוב. עם כמה שאהיה אמפתית לנושא, יש מי שאלו החיים שלו".
8. הפגנות
"צעדתי בלא מעט מחאות בעשור האחרון ופגשתי אנשים טובים מכל מיני מקומות. כמה כללי אצבע ליצירת מערכות של שותפות טובה הם להקיף את עצמך באנשים חכמים שמכבדים אותך ולא יעלו לך על הגב, כאלה שהיית הולך אחריהם בעצמך; לא לקחת קרדיט על עבודה של אדם אחר; תעשו טלפון, תספרו שעשיתם משהו לאדם אחר. צריך לזכור שבסוף כולנו פעילים חברתית. אם אני מתייחסת יפה למישהו בסופר או בכביש, אני פעילה במרחב. פעילה חברתית זו לא עבודה. זו מהות.
"צעדתי גם בבלפור והיו לי כמה חודשים קשים. הייתה שם הזדמנות גדולה; ברור שטוב שהאיש הזה הלך, אבל כאב לי פיזית בגוף שלא העלו את נושא העוני. זה הכעיס אותי. אחד הדברים החשובים שהממשלה הנוכחית הביאה זה שאף אחד לא יצא מרוצה, וכולם מרוצים. זה גורם לציבור להבין שאם רוצים לשנות את המשחק, זו אחריות של כולנו. הפוליטיקה משתנה לאחרונה. הישיבה המשותפת בקואליציה היום זה פריים שהיה ברחובות לפני עשר שנים".
9. הציבור לא מטומטם
"עשר שנים מבקשים ממני לפשט את הדברים, להנגיש אותם לציבור כי הוא לא יבין. ואני יודעת שאנשים מבינים. מי שעומד על השאלטר מסתכל על הציבור מגבוה, אבל אנשים הם לא עדר של טמבלים. כשמדברים לעומק על סוגיות חברתיות, ייתכן שמי שעומד מולנו יבין הכול, או לפחות חלק, או שתהיה לו תובנה חדשה מתוך החלק שהוא הבין. אנשים הרבה יותר עמוקים ממה שנותנים להם קרדיט. פגשתי המון אנשים ללא השכלה אקדמית, שעובדים בעבודות פשוטות, ויש להם חוכמה גדולה מהרבה אנשים שיש להם תעודות על תעודות. ואם כבר לא לפשט דברים: התקשורת חייבת להפסיק לעסוק בשאלה האם המחאה הצליחה או נכשלה, ולהפנים שהתעוררות אנושית לא מודדים בהצלחה או כישלון. עצם השאלה מבטאת ראייה צרה מאוד".
10. סליחה
"שנים הסתובבתי עם תחושת חוב שלא אצליח לפרוע בחיים. נתתי מילה לאנשים ולא עמדתי בה. אמרתי שלא אפסיק להילחם ולא יכולתי יותר. אמרתי שלא ישברו אותנו והלב שלי נשבר. אנשים יצרו איתי קשר, רצו להירתם, ולא עמדתי בעומס. אנשים בכו לי על הכתף, שיתפו אותי, ובשביל להשתחרר מזה הייתי חייבת לעבור הלאה. בשביל להיות מנהיגה טובה צריך לעבור דרך, ללמוד ולהעמיק על חשבונך ולא על חשבון הציבור. לעשות חשבון נפש. ללמוד לחמול ולסלוח לעצמי. גם היום יש צלקות. סלחתי לעצמי על הרבה דברים ויש עוד עבודה.
"אני אבקש את הבמה כדי ליישם בעצמי את התובנות ולפנות לכל מי שקורא וקוראת ולהגיד אני מצטערת אם לא עשיתי מספיק. סליחה אם לא החזרתי טלפון, שלא עמדתי במילה, או שלא יכולתי להכיל מספיק. ולהגיד תודה לכל מי שאיפשרו לקיץ הזה להיכנס להם ללב, למי שלקחו בו חלק כמשתתפים וכמבקרים. מאחר שהחברה הזאת היא משימה של כולנו, המזל הגדול הוא שלא הייתי לבד. יש הרבה מאוד אנשים שמגיע להם קרדיט על הקיץ הזה ועל השינויים שחלו בעשור החולף. האנשים האלה זרעו זרעים ואף אחד לא יודע את השם שלהם. תודה לכם".
