"אל תחזרי לקיבוץ". זו הייתה האזהרה של אחד משוביה של חן גולדשטיין אלמוג, שנחטפה לעזה ביחד עם שלושת ילדיה - אגם (17), גל (11) וטל (9). בעלה נדב נרצח לעיניה בטבח בכפר עזה ביחד עם הבת הבכורה ים, חיילת בת 20.
בחודש שעבר, אחרי 51 יום בשבי חמאס, שוחררו חן ושלושת ילדיה. בריאיון ל-CNN היא אומרת כי לקראת סוף תקופת השבי, אחד משוביה - שאותה תיארה כ"מנהיגם" - פנה אליה והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ. אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. לכי לתל אביב או צפונה יותר. כי אנחנו נחזור. היא הגיבה: "בפעם הבאה שתבואו, אל תזרקו רימון. פשוט תדפקו בדלת".
בכתבה בניו יורק טיימס צוין כי "הדבר המוזר ביותר היו השיחות הארוכות, כמעט אינטימיות, שהיו לחן עם השובים שלה. הם דיברו על המשפחות, החיים שלהם ועל הסכנות". היא סיפרה בריאיון כי אחד השובים אפילו התנצל בפניה על רצח בעלה ואחת מבנותיה על ידי אנשי חמאס אחרים. "זו טעות, זה נגד הקוראן", הוא אמר לה, והיא סיפרה: "לא הגבתי. לא חשבתי שאני יכולה להביע רגשות שליליים".
לדבריה, היא וילדיה הוחזקו יחדיו, התייחסו אליהם "בצורה מכובדת", והם לא הותקפו פיזית. אבל היא אמרה שבמהלך תקופת השבי וההעברות בין מקום למקום, היא פגשה חטופים אחרים שהיחס אליהם היה שונה בתכלית, כולל שתי נשים שאמרו שהותקפו מינית.
רוב הזמן הוחזקו הארבעה בחדר בבית בעזה, כשהחלונות סגורים, פרט לזמן קצר בשעות הבוקר המוקדמות. אבל שוביה החמושים גם העבירו אותה ואת ילדיה לבתים אחרים, למנהרות, למסגד וגם לסופרמרקט הרוס. לדבריה, כל מעבר כזה היה מפחיד מאוד, גם בגלל תקיפות צה"ל, ושוביה לא תמיד ידעו מה לעשות.
"זה היה באמצע הלילה, הכול היה חשוך", היא תיארה בריאיון לניו יורק טיימס את אחד מאותם מעברים. "הם החלו לדון בינם לבין עצמם. יכולתי לראות את חוסר האונים בפנים שלהם. כשלקחו אותנו החוצה לרחוב, בחשכה מוחלטת, הייתה ירייהמעלינו. נדחקנו לעבר קיר, ויכולתי לראות סמן לייזר שמגיע מלמעלה". היא הבינה כי זה מגיע מכלי טיס של חיל האוויר: "זה היה מטורף, אבסורד".
הבת אגם, השבוע בשפיים
(צילום: עידו ארז)
תיעוד מחזרת בני משפחת גולדשטיין-אלמוג משבי חמאס
( באדיבות דובר צה"ל)
השיחות שלה עם השובים נמשכו לעתים שעות. לדבריה, אולי בגלל שהייתה בעברה עובדת סוציאלית ידעה כיצד למשוך את השיחות הללו, הדרך היחידה לדבריה שבה יכלה לוודא שהיא וילדיה בטוחים. השובים שלה, אנשי חמאס, לימדו את בנה גל 250 מילים בערבית וקנו לו מחברת כדי ללמוד. היא אמרה כי המשפחה והשובים דנו לא פעם מה לאכול. לרוב הם שרדו מפיתה וגבינה, לרוב פטה. בימים הראשונים היו גם כמה ירקות.
אחד מהם, אותו מנהיג שובים כביכול, נראה לדבריה מלומד ודיבר עברית. בחדר שבו הם נשארו במשך הזמן הרב ביותר הוא לעתים הזמין את המשפחה לבשל במטבח, אבל אפילו בימים האלה השובים נשאו אקדחים.
לעתים בני המשפחה דיברו על שאירע ב-7 באוקטובר. לדבריה, השובים לא אהבו שאחד הילדים בכה. הם דרשו מיד שיפסיק. "אם לרגע הייתי יושבת ושוקעת במחשבות, המפקד שלהם היה שואל אותי בישירות על מה אני חושבת. לא הייתי יכולה לעבור מחדר לחדר בלי שהוא מלווה אותי. פעם אחת שני הבנים שלי התווכחו, והוא הרים את הקול על אחד מהם. זה היה מפחיד".
לעתים, אמרה לניו יורק טיימס, גם השובים שלה בכו מולם, מחשש לעתיד המשפחות שלהם. "היינו בסכנה יומיומית, זה היה פחד ברמה שלא ידענו שקיימת", סיפרה.
