"דמוקרטיה" היא לא סתם מילה. היא מסורת בת מאות שנים במדינות רבות, שהמוסכמות שמגדירות אותה יוצרות מתחם מוכר של כללי משחק אפשריים. למשל: שופטים המוסמכים לבטל חוקים ויכולים למנוע הצטרפות לשורותיהם – לא מקובל בדמוקרטיות; יועץ משפטי המוסמך להורות על פיטורי שר או למנוע מינוי רמטכ"ל ללא הליך שיפוטי הקובע זאת – לא מקובל. אבל ביקורת שיפוטית על מעשי מינהל – מקובלת בהחלט, בכל הדמוקרטיות. בלעדיה, נותר האזרח חסר אונים מול החלטות גחמתיות או סתם עצלות ועיכוב במתן שירותים.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• ממשלה שהיא אסון אסטרטגי, פרק א'
• רוצה להיבחר? תביא משטרה, תכריז מלחמה
• מישהו עומד למות
• המהומות בצרפת נולדו בשכפול הקולוניאליזם
העובדה שבראשות גופי המינהל ניצב דרג העומד לבחירות לא מספקת לפרט כלי השפעה אפקטיבי על ההתנהלות היומיומית, משום שהבוחרים מתרכזים – ובצדק – בשאלות של מדיניות או התאמה כללית לתפקיד.
עמימותו של הביטוי "סבירות" היא לא הבעיה. הביקורת השיפוטית חייבת להיעשות בעילות התערבות, המצריכות הפעלת שיקול דעת נרחב. דוברי אנגלית משתמשים לעיתים קרובות בביטוי "סבירות", אשר ביבשת אירופה השימוש בו מצומצם ונוגע בעיקר בחובה לקבל החלטות בזמן סביר. עם זאת, גם האירופאים מפעילים ביקורת שיפוטית נרחבת על המינהל, משני טעמים: ראשית, משום שעקרון המידתיות נחשב גם שם יסוד מוסד של שלטון החוק (Rechtsstaat בגרמנית, règle de droit בצרפתית), ושנית – משום שהתפיסה הנוקשה של "עקרון חוקיות המינהל", השכיחה בשיטות המשפט של יבשת אירופה, יוצרת תפיסה המצמצמת סמכויות התלויות בהפעלת שיקול דעת.
אכן, ב-40 השנים האחרונות בחר בית המשפט העליון שלנו בפרשנות מקסימליסטית של רעיון הסבירות, המיישמת אותו בפועל בנסיבות בלתי מוכרות במדינות אחרות. דעת מיעוט עקבית בקרב שופטי העליון מתחה ביקורת על פרשנות זאת (בין השאר: השופטים משה לנדוי, אשר גרוניס, מנחם אילון, צבי טל, נעם סולברג, אלכס שטיין ועוד). אין שום פגיעה בדמוקרטיה אם המחוקק יאמץ את דעתם של שופטים אלה, ולעומת זאת ברור שלא ניתן לעשות שימוש בביקורת שלהם כדי לסרס את הביקורת השיפוטית על מעשי מינהל בכלל.
הדבר העיקרי שבתי משפט יכולים לעשות באמצעות שימוש בהלכת הסבירות אך מתקשים לעשות באמצעות מגבלת המידתיות (אשר חלה על פגיעה בזכויות יסוד) הוא הפעלת ביקורת שיפוטית על מינויים. מכרזים מושחתים, אפליה, תקנות המחייבות הנחת תפילין – לכל אלו יש פתרון חוקי מניח את הדעת ללא שימוש בעילת הסבירות. משום כך, עיקר הוויכוח הוא על מינויים ועל החלטות מדיניות כלליות או עקרוניות.
פרופ' רון שפיראצילום: סיון פרג'שני דברים בהצעה שעברה בקריאה ראשונה נראים בעיניי מוגזמים, ואף מסוכנים. ראשית, תחולת המגבלה על כל החלטה של שר; ושנית, ההרחבה לדרג נבחר שאיננו שרים (העלולה לחול, למשל, בשלטון המקומי). החלטות שרים נוגעות למאות עניינים בירוקרטיים שאין בהם הפעלה של שיקולי מדיניות רחבים, שהבוחרים סומכים בהם על השר יותר מאשר על הדרג המקצועי: הוצאת תעודת חיסיון, אישור כניסה לישראל, אישור תוכנית מתאר וכד'.
אין שום סיבה לצמצם את הביקורת השיפוטית בנושאים אלה. משום כך, ניסוח טוב יותר היה מצמצם את ההתערבות השיפוטית בעילת חוסר סבירות במקרים של מינויים הנעשים בידי הממשלה והשרים, ובהחלטות המבטאות מדיניות בעלת השלכות רחבות. מינויים מושחתים לא יהיו פטורים, כמובן, מהתערבות, בעילה הוותיקה של "שיקולים זרים" או ניגוד עניינים.
- פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
