ההספדים וההלוויה
(צילום: גיל יוחנן)
מאות בני אדם ליוו הבוקר (יום שישי) למנוחות בהר הרצל את סמ"ר שילה יוסף אמיר (22), לוחם סיירת גבעתי שנהרג בפיגוע סמוך לקדומים. חבריו לפלוגה נשאו את ארונו, ואביו דוד הקריא קדיש בדמעות. "עד מתי יילכו לנו חיילים?", זעק אחד הנוכחים, זמן קצר לפני דברי ההספד של סגן-אלוף זיו בואניש, מפקד סיירת גבעתי, שסיפר כי שילה התנדב למשימה שבה נהרג. בני משפחתו וחבריו סיפרו על צחוקו המתגלגל של שילה, שהיה תמיד במרכז. הם ציינו בכאב שנפל דווקא בי"ז בתמוז.
אמו של שילה, אורלי, אמרה כי "אתה יודע איך מרגישה אמא שלקחו לה את האוצר המושלם, הטוב, הרגיש והערכי? הרגשתי ששבו את ליבי. הלב סירב להאמין, הוא נשבר לרסיסים. אתה יודע כמה קשה להחזיר פיקדון כמוך, אחרי 22 שנים של שמחה? הבנת את השליחות שלך ודבקת בה".
"חרב עלינו עולמנו בי"ז בתמוז", הוסיפה האם. "באמצע התמוז. לא היית יכול לראות אנשים עצובים, אבל השארת משפחה וחברים עצובים".
אביו, דוד, אמר: "קשה לי המעמד הזה. אני לא מעכל שאני עומד כאן ומספיד אותך, אהוב ליבי. איך ממשיכים בלעדיך, אוצר יקר ומלא שמחת חיים? היית הראשון לעזור ואחרון לעזור, גם בלכתך, חתרת ראשון למגע, וככה ספגת את האש. לא הייתה לנו התלבטות איפה לטמון את גופתך - אהבת את ירושלים כאהבת עינייך, ירושלים ראויה לך ואתה לה.
שחר, אחותו של שילה, סיפרה כי "אתמול הייתה הנסיעה הכי ארוכה שלי הביתה, אבל את האמת - לא רציתי להגיע. ידעתי מה יש בצד השני של הדלת, ושברגע שאכנס לבית זה יהפוך לאמיתי. היית האור של הבית, עם העיניים והצחוק המתגלגל המדבק, זה שכשהוא מספר סיפור כולם היו משתתקים. תמיד מוקף בחברים, אהוב, כל כך אהוב. אני לא מאמינה שאיבדתי אותך".
"לא איבדתי רק אח, איבדתי גם חבר", הוסיפה האחות. "ידעת לזהות ברגישות שלך מתי אני מבואסת ולהגיד 'תביאי חיבוק'. אני זוכרת את הטיולים בשישי בעמק ואת שיחות הנפש אל תוך הלילה, הייתי שותפה למה שעובר עליך - הצלחות, קשיים. עבדת יום יום להיות אדם טוב יותר, והיית מדהים. לימדתי אותי שמחת חיים ואהבת אדם. היית מוכן לעשות הכול כדי להגן עלינו בלי פחד. גיבור שלנו, גיבור של מדינה שלמה. אתה בלב שלנו תמיד".
האח רועי אמר: "כל האנשים שראית לאורך הדרך אוהבים אותך אהבת נפש, היית בחור חכם ומצחיק, שלא משעמם איתו לשנייה. פשוט מגנט חברתי. תודה על הזמן שהיה לנו יחד. הלוואי שהיינו זוכים לעוד. אני אוהב אותך הרבה יותר משאי פעם הרשיתי לעצמי להראות לך".
האחות אסתר אמרה: "אני מקווה שאתה מצחיק את כולם שם למעלה, וצוחק עלינו שאנחנו בוכים פה. אתה תלווה אותנו בכל צעד ותיתן לנו כוח, כי אחרת הלב פשוט לא יעמוד בזה".
סא"ל בואניש סיפר: "תמיד היית ראשון להתנדב, לבצע ולהילחם. היית איש של אמת, אוהב על חבריך. התמודדת עם האתגרים בצניעות רבה, ואתמול, למרות שהיית יכול לצאת הביתה - בחרת להצטרף לפעילות למימוש משימתנו, חתרת למגע ומנעת פגיעה באזרחים. אני מצדיע לך בפעם האחרונה".
"הבחירה של שילה להתגייס לקרבי מעידה על החינוך והערכים שהנחלתם לו", פנה המפקד למשפחה. "אני וסיירת גבעתי עומדים לצידכם".
דודתו רחל סיפרה: "אני לא קולטת את זה. נדמה שרק אתמול בירכתי אותך בבר המצווה, והיום אני עומדת ומספידה אותך. היית נכד אהוב לסבתא בת ה-92, דאגת לבקר אותה בקביעות ולעבור אצלה בשובך לבסיס. 'אין על האוכל של סבתא', נהגת להגיד, והיא הייתה מתמוגגת. אתמול כששמעה את הבשורה היא התרסקה וצרחה 'למה אני צריכה לקבור אותו'".
דורית, חברת המשפחה, אמרה כי "שילה שלנו, יפה הבלורית והתואר, האחד והמיוחד, שובה הלב. אין מילים שיכולות לנחם. יש לשם שלך משמעויות רבות, אבל אף אחד לא חשב ששילה זה שי להשם. היום המשפחה המדהימה שלך שולחת שי לאלוהים. נפלת על הגנת האדמה והארץ".
חברו, אלקנה, ספד לו בדמעות ואמר: "השם יתפאר בך, נתת את החיים שלך לארץ ישראל". לדבריו, "נפגשנו לראשונה בגן, והיום, 16 שנה אחרי, אני יושב בלילה על שולחן עם תמונה שלך. מה נדפק פה אחי? זה לא היה התכנון". הוא הוסיף: "לא ברחת. כשהנשמה שלך צעקה לך, הקשבת לה".
"חיית כיהודי גאה וגיבור, ומתת כיהודי גאה ועוד יותר גיבור, כשהסתערת על המחבל. אני מבטיח לך שנמשיך במה שהתחלה ולא נווח עד שעם ישראל יהיה בטוח וגאה בארץ שלו. הרוח שלך תמיד איתנו לכל מקום שנלך. אתה תחיה בליבנו לעד, אוהב אותך, אחי היקר".
חברו, נתנאל עמוס, סיפר שהוא חייל בודד מקנדה - וששילה היה מי שעזר לו להשתלב בבא"ח גבעתי, ולהבין עברית. "למרות שהיה קשה לי בהתחלה, הוא תמיד עזר לי", אמר. "תמיד היה אכפת לו מאחרים, הוא אף פעם לא שם את עצמו לראשונה. נהיינו חברים טובים כי שנינו רצינו להגיע לסיירת. הוא היה עוזר לי לעשות כביסה ואפילו לנקות שירותים, בזמן החופשי שלי. תראו לי עוד מישהו שיעשה את זה, אין אף אחד כזה. הוא היה המודל לחיקוי שלי, קראתי לו 'צהוב' בגלל האהבה שהייתה לו להגן על המדינה ולהילחם עבורה".
חבר אחרת מסיירת גבעתי, דניאל, אמר לו כי "שילה היה מתקשר לאנשים שסוגרים שבת ושואל מה חסר להם. כשהמורל היה ירוד, הוא היה מעלה אותנו למעלה. אוהבים ומתגעגעים, צוות 60".
הרב של קיבוץ מירב, איתן, ספד לשילה גם הוא, סיפר על ילדותו ואמר כי "בזמן האחרון נפגשנו בחתונות, ואמרתי 'וואו, מאיפה הבחור הזה הגיע'. תמים, מארגן, חבר, מנחה, נפעמתי. אני זוכר שאמרתי לחתנים ולחברים שזו רמה גבוהה, 'יהיה לכם קשה להחזיר לו'. והוא חייך חיוך מתוק".
הפיגוע התרחש אתמול מעט לפני השעה 15:45, בזמן שאוגדת איו"ש תחת "בט"ש מוגבר" בכל הגזרות עם כוננות גבוהה. תחקיר הפיגוע העלה כי המחבל הגיע לבד, ניסה להיכנס ליישוב - ומצא ששעריו סגורים. רכב המחבל זוהה בצירים העוקפים של היישוב קדומים, ובזמן הפיגוע הופעלה אזעקה ביישוב מחשש לחדירת מחבלים.
סייר אזרחי הוקפץ למקום אחרי שבצבא חשדו ברכב. הוא בדק את הנהג ואת תעודות הזהות שלו ולאחר מכן הצטרף אליו סיור צבאי. אז פתח המחבל באש לעבר הלוחם שנהרג.
מיד לאחר מכן החל המחבל לרוץ - ויתר הלוחמים ירו לעברו ופגעו בו. האירוע נמשך שניות בלבד. כוח ביטחון אזרחי מכיתת הכוננות קפץ למקום - וסייע בחיסול המחבל.
ניצן אבירן מספר על שילה
(צילום: שמיר אלבז)
דובר קיבוץ מירב שבגלבוע שבו התגורר, ניצן אבירן, ספד אתמול: "הוא היה מורעל על הצבא. הוא היה אמור להשתחרר בקרוב והתכוון להמשיך בקריירה ביטחונית בימ"מ או בימ"ס. הוא תכנן להשתלב באחת היחידות הביטחוניות וכבר פנה לאיש ביטחון כדי שיסייע לו. זהו יום עצוב עבורנו".
