כדאי להתרגל. בשבועיים הבאים עומד ללוות אותנו לכל מקום צמד המילים "עצמאות שיפוטית". השבוע כשושבינות לבחירת נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים, ובשבוע הבא כבנות לוויה לבחירות ללשכת עורכי הדין (שישפיעו על בחירת נציגי הגילדה לאותה ועדה). בעניין זה אין מחלוקת בין הניצים; תומכי הרפורמה ומתנגדיה יראו בבחירת נציג נוסף לקואליציה על חשבון נציג האופוזיציה גיים צ'יינג'ר שישפיע על פסיקות בית המשפט העליון. ייבחרו שני נציגי קואליציה – יקיץ הקץ על האקטיביזם השיפוטי המחריב (לדעת האחד) והמבורך (לדעת השני). כך גם לגבי נציגי גילדת עורכי הדין: אם ייבחר אפי נוה - העליון יהפוך לשלוחו של פורום קהלת המשוקץ (לפי מתנגדיו). אם ייבחר אחד מסגניה של ליאת בן ארי - הוא יהפוך לעוד זרוע של זקני הפרקליטות (לפי מתנגדיה). כולם יזהירו בפנים מבוהלות מדבר אחד - אובדן העצמאות השיפוטית.
יד המקרה הביאה לכך שבשבוע שעבר פסק העליון האמריקני, שרוב מוחלט של שופטיו מונו על ידי הרפובליקנים (וחלקם אף בדחיפת האגודה הפדרלית, גוף ימני קיצוני), בדיוק הפוך ממה שניתן היה לצפות. לפסיקה שחייבה את אלבמה לשרטט מחדש את מחוזות הבחירה שלה, באופן שייתן ייצוג גדול יותר לשחורים, הצטרפו שני שמרנים - נשיא העליון ג'ון רוברטס והשופט ברט קבאנו. קשה לשכוח את ההתנגדות העזה שעוררה בחירת קבאנו. הכל היה כשר בעיני הפרוגרסיבים כדי למנוע את בחירת מי שלדעתם יהפוך את העליון האמריקני לטראמפיסטי. והנה, אותו קבאנו העניק (כנראה) עתה חבר קונגרס דמוקרטי נוסף לאלבמה, שעשוי להבטיח רוב דמוקרטי בבית הנבחרים בנובמבר הקרוב. שוב מוכח שאין קשר בין הגורם הממנה לבין עצמאות שיפוטית. האחרונה מושגת רק באמצעות דבר אחד - שלא ניתן להדיח שופטים לאחר שמונו.
אם כבר, ההיסטוריה המשפטית מלמדת אותנו שההשפעה היחידה שיש - הפוכה. שופטים רבים פסקו באופן ניכר נגד האינטרסים של הממנים אותם. אולי כדי להבהיר לכל שהם שופטים - ולא שפוטים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא נשיא העליון האמריקני, ארל וורן, שב-1954 הוביל פסיקה שביטלה את ההפרדה הגזעית במערכת החינוך. רוב מוצק של שישה שופטים (לרבות נשיא העליון הקודם, פרד וינסון) התכוון דווקא לאשר את ההפרדה, כשאפילו שלושת שופטי המיעוט לא באמת התנגדו לכך. אלא שבספטמבר 1953 קרה מה שלימים יגרום לשופט היהודי פליקס פרנקפורטר לציין בהומור ש"מבחינתי זו הייתה האינדיקציה שתמיד חסרה לי שאכן יש אלוהים!": נשיא העליון מת משבץ והנשיא אייזנהאואר מינה תחתיו את ארל וורן, מתוך הבנה ביניהם שהוא תומך בהמשך קיום ההפרדה הגזעית. למרות זאת, ב-17 במאי 1954 הדהים וורן את ארה"ב כולה כשעשה את הבלתי אפשרי והצליח לשכנע את כל חבריו לבטל פה אחד את מה שנתפס עד אז כמעט כחוק טבע בארה"ב. לא בכדי יכנה אייזנהאואר בהמשך את מינוי וורן כ"טעות הגדולה והמטופשת ביותר שעשיתי מאז ומעולם".
גם בישראל לא חסרות דוגמאות דומות. קשה לשכוח את המסע הבריוני נגד מינוי אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה על ידי בנימין נתניהו לאחר שהיה מזכיר ממשלתו. גם אז היו שזעקו על קץ הדמוקרטיה, השחירו את פניו וכינוהו "היועץ המשפחתי". בדיעבד הוא היה עצמאי הרבה הרבה יותר ממרבית קודמיו, וזה עוד בתפקיד זמני שאינו אמור למלא עד לסיום הקריירה, כמו אצל שופטי העליון (שאיפה שלאחרונה משתבשת בשל התנהלות קלוקלת של חלק מהשופטים, שעושים לביתם הפרטי לאחר פרישתם).
במילים ברורות, עצמאות שופטי בית המשפט העליון לא מושגת כשרק גורמים "לא פוליטיים" (אם יש בכלל חיות כאלה) בוחרים שופטים, אלא נובעת מכך שלא ניתן להדיחם. רק אז יש עצמאות שיפוטית. כדאי, לכן, לא רק להתרגל לצמד המילים החשוב הזה, אלא בעיקר לסנן את הבדותות "מטעם" שיעטרו אותו כעת.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il