היה רגע אחד, בתחילת מלחמת האזרחים הסורית, שדובר על כך שישראל צריכה לתקוף את אסד ולסייע למורדים. הוא חלף כפי שבא, ואחריו, ב-2017, דווח בתקשורת על עוד ידיעה מזוויעה מהתופת: המשטר מפעיל משרפה באחד מבתי הכלא. תמונות הלוויין הראו את פתח הארובה. הסורים רוצחים אסירים ושורפים את גופותיהם. גם ידיעה זו נעלמה כמו עשן שמתפוגג ברוח. עשור למלחמה, ואין דוגמה טובה יותר לכישלון מדיניות הביטחון העולמית. חור שחור במזרח התיכון.
המלחמה שחזרה את השנאות העדתיות בעולם הערבי, החזירה את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות לסל הכלים של דיקטטורים, יצרה את הוואקום שנוצל בידי דאעש להקמת חליפות אסלאמית אכזרית, אפשרה את עליית איראן כמעצמה אזורית והובילה לכניסתה הרשמית של רוסיה וחיל האוויר שלה לאזור – תוך הגבלת חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בצפון.
מפגינים באידליב, עשור למלחמה בסוריה
(צילום: רויטרס)
המלחמה הובילה לאחד ממשברי הפליטים החמורים מאז מלחמת העולם השנייה – משבר שהיה תולדה ישירה של החלטה שקיבלו בשאר אסד וולדימיר פוטין. סוכנויות המודיעין האמריקני קבעו לפני שנים שרוסיה וסוריה רצו בכניסת מיליוני מבקשי המקלט לאירופה, שהם "הפכו את ההגירה לנשק", כפי שאמר הגנרל פיליפ ברידלוב בהופעתו בפני הקונגרס האמריקני ב-2016.
כל אחת מההתפתחויות הייתה הרסנית לביטחון האזורי והבינלאומי, והייתה צריכה להימנע על ידי המערב. אך חלש ומגומגם, צרוב מהניסיון בעיראק ואפגניסטן, המערב הביט באימה, בחוסר אונים או באדישות. "הגלובליזציה של האדישות", כינה זאת האפיפיור. מילים מדויקות.
האנליסטים בוושינגטון של אובמה, בפריז ולונדון, הסבירו שאין טעם להתערב. שסוריה היא מדינה ללא תקווה, ושהבוץ העיראקי ייראה כמשחק ילדים. התברר שהאימפוטנטיות והפחד הובילו את המלחמה להסלמה. המערב נגרר לעמדת כיבוי השריפות; לעתים מכבה את התעוררות ג'בהת א-נוסרה, ולעתים דאעש. במקביל, התגלה מי מוכן לשלם בדם – פוטין כמובן.
כשפוטין נכנס לזירה הסורית, הוא למעשה החל דוחק החוצה את המעורבות המוגבלת של האמריקנים. הרוסים הבהירו מה שהמערב העצל והתועלתני נמנע ממנו: שעבורם, סוריה חשובה. סוריה אינה עיראק. מאגרי הנפט שלה מצומצמים בהרבה, והשפעתה האזורית מוגבלת יחסית. לכן האירופאים והאמריקנים העריכו שהם יכולים לעקוף את ביצת החול הטובעני הזו. הסורים יהרגו איש את רעהו; אסד יודח או יישאר. הם, בעצם כולנו, נשב על הקווים ונחכה שזה ייגמר.
עבור הסורים זה סיפור אחר ונורא. במחנה פליטים מאולתר על גבול הונגריה-סרביה פגשתי אם ובת שעיניהן צרובות מהשמש. "איזו מדינה תקבל אותנו?", שאלה האם, מורה לאנגלית מחאלב. אזרח סורי אחר, ששפם בסגנון אסד עיטר את פניו, סיפר שאיראן שולטת בשכונתו.
"איזו מדינה תקבל אותנו?", שאלה האם, מורה לאנגלית מחאלב. אזרח סורי אחר סיפר שאיראן שולטת בשכונתו
שני נערים סורים סיפרו לי כיצד דאעש היה עוצר אחד מהם במחסומים ובודק שאיננו נוצרי; שיערו היה יותר מידי "באופנה", סימן בדוק לטענת הפונדמנטליסטים לכופרים חבויים. על הדשא במחנה פליטים אחר פגשתי צעירים שהתנדבו בשירות הרפואי של חאלב, ופינו את נפגעי ההפצצות. עיניהם היו חלולות מהזוועות שראו. "הרבה דברים ראיתי", אמר אחד מהם בכבדות.
התפיסה שאפשר לבודד סכסוך, במדינה בלתי חשובה ככל שתהיה, הוכחה ככושלת וחסרת אחריות. מי שלא רצה לטפל בסכסוך הסורי, להיות נכון לשלם בדם, גילה במהרה את דאעש. מי שלא הגיב בעוצמה להתקפה הכימית, והעדיף לסמוך על פוטין שיפרק את אסד מנשקו הלא קונבנציונלי, גילה שהדיקטטור עושה שימוש שוב ושוב בנשק – והקנה לו לגיטימציה אזורית.
ומי שסבר שהמלחמה אינה יכולה להשפיע על הפוליטיקה והאינטרסים שלו, גילה את הפליטים בחצר האחורית. הנשיא הראשון שהגיב כך למשבר הסורי היה ברק אובמה, שהתעורר רק בגלל דאעש ולהפוגה קצרה; דונלד טראמפ ביצע תקיפה סמלית שעליה קיבל מחמאות רבות, משל היה איזה מנהיג ערכי בסגנון פרנקלין רוזוולט, אבל בכך פחות או יותר הסיפור נגמר גם לדידו.
מה הייתה התוצאה של התעלמות אובמה וטראמפ? אובמה ראה לקראת סוף כהונתו את משבר הפליטים באירופה, תוצר ישיר של המלחמה, שתרם רבות לברקזיט ופירוק האיחוד האירופי.
חסידי הפרישה הבריטית השתמשו בתמונות הפליטים בתעמולה שלהם. דונלד טראמפ, בתשדיר הבחירות הלאומי הראשון בקמפיין, הציג טור של המוני פליטים סורים ביבשת אירופה ונתן את הרושם כאילו הם בדרך לארה"ב; הוא הציע לבנות חומה. מי שלא רצה לעסוק במלחמה הסורית גילה שהיא הפכה באפקט פרפר קלאסי בעולם גלובלי, לכלי פוליטי בידי פופוליסטים ולאומנים.
לא היו הוכחות טובות יותר לפשעים נגד האנושות מאז נירנברג
כ-55% מהסורים עזבו את ביתם. מתוכם, רבע מהאוכלוסייה עזבה את המדינה. מאות אלפי בני אדם מתו. עשרות אלפים, לכל הפחות, נרצחו. המדינה קרסה אל תוך עצמה, ורעיונות על מוסר ומצפון הושמדו בה; לטענת מומחים למשפט בינלאומי, לא היו הוכחות טובות יותר לפשעים נגד האנושות מאז נירנברג. על הקרקע הסורית יש נוכחות צבאית של חמישה צבאות זרים.
במציאות הזו העולם היה צריך לטפל מוקדם ולא מאוחר; לא רק משום שיש לו אינטרס לעשות זאת, אלא כי זה הדבר הנכון לעשותו. אבל אפילו אם הטיעון המוסרי לא תופס, מי שחושב שלא יהיה מחיר, אזורי וגלובלי, לשפל הנורא הזה – טועה. מצרף הסבל הסורי יחולל בהמשך עוד ועוד אלימות, והיא תישפך כמו סיר מקציף סביב המדינה הזו, גם אם תזכה במעט יציבות ושקט יחסי.
אפילו אם הטיעון המוסרי לא תופס, מי שחושב שלא יהיה מחיר אזורי וגלובלי, לשפל הנורא הזה - טועה
סוריה היא סמל למערכת פוליטית בינלאומית משותקת, שאינה פועלת לפי האינטרסים שלה. הסורים משלמים את מחיר השנאה הפנימית והדיקטטורה, כולנו נשלם את מחיר האדישות.
פורסם לראשונה: 14:33, 26.03.21
