בלילות של סוף חודש נובמבר, בשלהי עסקת החטופים הראשונה, משפחות הנשים שבשבי כבר החלו לדמיין את הנשימה לרווחה. הלילות ללא שינה התחלפו בציפייה לטלפון שיבשר - היא בדרך הביתה. "לא האמנתי שיש סיכוי שהיא לא בעסקה", סיפרה סימונה שטיינברכר, אמה של דורון שטיינברכר, שנחטפה מביתה בכפר עזה.
"כבר חזרו האימהות והילדים והתחילו עם הנשים. הייתה לנו תחושה שבחמישי בלילה נקבל את ההודעה וניפגש איתה", היא סיפרה. "עמית סוסנה חזרה. היא גרה בחדר ליד דורון בקיבוץ. הייתי ערה כל הלילה וחיכיתי לטלפון המיוחל".
ההתרגשות והציפייה היו מסוכנות כבר אז. רשימות לא מסונכרנות הופצו והמשפחות ניסו להיאחז בכל טיפת מידע. כמו סימונה, גם שירית ירושלמי ציפתה לשחרורה של בתה, עדן ירושלמי, שנחטפה מהמסיבה ברעים: "היינו באופוריה. הייתה לנו הרגשה שהיא חוזרת. הכנו אוכל, באו חברים. אחי אפילו ישן אצלי וכבר צחקנו. הייתה לי שמחה בלב".
יפעת זיילר, בת דודתה של שירי ביבס, סיפרה כי כבר התחילה לחשוש. "הייתה אי-ודאות ענקית. היו השערות כי דיברו על נשים וילדים, אבל היו דברים שפתאום הפתיעו אותנו. לא דמיינתי שהם לא יחזרו, גם לא בסיוט הכי גרוע שלי. חשבתי שאולי ימשכו אותנו ליום האחרון כי בחמאס יודעים כמה בישראל מחכים לראות אותם", אמרה.
"אני זוכרת את עצמי יושבת בכל ערב מול הטלוויזיה, צופה בחזרה של כולם. התלבטנו אם לקנות חיתולים לכפיר או לקנות להם בגדים חדשים. הבית שלהם נהרס ולא היה בו שום דבר שמיש. החלטנו שלא נפתח עין רעה, לא נקנה עד שהם חוזרים. הימים עברו ואפילו לא שמתי לב שאנחנו ביום האחרון. מבחינתי בכל יום חמאס מעבירים רשימה ואנחנו מקבלים אותה".
אז תיארו בנות המשפחה את שיברון הלב. שירית ירושלמי סיפרה כי "הדלקנו טלוויזיה וראינו שהלחימה חזרה. הגוף שלי רעד, היינו בהלם והבנו שזה אבוד. הרגשתי כאילו היא נחטפה מאיתנו פעם נוספת". יפעת תיארה כיצד חשכו עיניה עם הצפייה בטלוויזיה, וזמן קצר לאחר מכן הגיעה לפתח המשפחה הידיעה הכואבת: "ממש שעה אחרי חמאס הוציא הודעה שלכאורה שירי והילדים נהרגו. ראיתי שחור מול העיניים. מאז צה"ל ואף גוף מודיעין לא יכול לאשר או להפריך".
עכשיו, עם האופטימיות שהביעו בנוגע למו"מ - ובינתיים כבר הוחלפה בפסימיות - התחילה פעם נוספת ההתרגשות. המשפחות הרשו לעצמן לדמיין את יקיריהן בבית. "אני תוהה מה יהיה הקו האדום הפעם", אמרה יפעת בכאב. "מהיום הראשון זעקנו שהשבתם של החטופים היא לא ה-יעד של המלחמה. היה ברור שלא תהיה עסקה עכשיו. זאת מלחמת אינטרסים פוליטית - ועוד מבקשים מאיתנו לא לערב פוליטיקה.
"בנובמבר חיכו שחמאס יעשה טעות כדי לחזור להילחם. חרצו את גורלם של החטופים שהיו אמורים לחזור באותו היום, ואת גורלם של אלו שהיו חוזרים בימים הבאים. האינטרס שלנו אמור להיות לקבל אותם בחזרה. במקום זה אנחנו מקבלים אותם בארונות, הם מתים שם. ראינו את זה השבוע כשחולצו גופותיהם של ששת החטופים. אסור לנו לתת לזה להימשך. מוכרים לנו ניצחון ולא אומרים שהניצחון הוא השבת כל החטופים הביתה", אמרה.
שיחת הטלפון בין עדן ירושלמי למוקד המשטרה ב-7/10: "תמצאו אותי"
(באדיבות המשפחה)
סימונה, אמה של דורון, הוסיפה כי "הבלעדיות על ההחלטה היא של ראש הממשלה. הוא אמר שהוא טוב בקיום עסקאות, אז אני מצפה את זה ממנו. מתחילים לשמוע קולות שלא בטוח תהיה עסקה ואני מפחדת מזה. אני כל כך רוצה שהיא תחזור. בלי השלב הראשון לא נמשיך הלאה, ואם לא עכשיו אני לא יודעת מתי. חייבים להבין את הבהילות. המדינה שלנו שרדה כבר קרוב ל-80 שנה, אנחנו לא יכולים להתפרק עכשיו. ובלעדיהם זה מה שיקרה".
כאבן של המשפחות ממשיך להדהד, אך לצד זאת גם הפך לשגרה. ספירת הימים - 321 - כבר נאבדת, העונות מתחלפות ותכף נציין את חגי תשרי - ואת שמחת תורה - בלעדיהם. "אני מפחדת להגיע לשנה. אני מפחדת שנתחיל לספור בשנים", אמרה שירית ירושלמי.
"בהתחלה ספרנו שבתות. אמרנו 'וואו, זו כבר השבת השנייה שעדן לא בבית'. ואז הגיעה החמישית. הפסקנו. איבדנו ספירה. אני בטלטלה. אני לא יכולה לשמוע את כל הדעות והפרשנויות, אין לי עצבים לזה. במקום זה אני בוחרת לדבר על עדן ועל עוד 108 חטופים. אסור לשכוח אותם. אני רוצה את הבת שלי בבית - עכשיו".
