קיבוץ בארי, עוד מעט ערב. השמיים, שבילי דמעות חרוצים בהם, מתקדרים. מחשיך מוקדם לאחרונה. מאז 7 באוקטובר אפלה. על שרידי אדן חלון מפוחם, במבנה שידע שרפה ורצח, בתוך קיבוץ שעבר תופת, בתוך עוטף שנטבח, בתוך עם שחייו קפאו, נר זעיר נדלק. ניצוץ ראשון של חנוכה. בודד כל כך. מאיר כל כך.
הדלקת החנוכייה בבארי
(צילום: גדי קבלו)
ואז קול רך, חודר לבבות ונשמות, מרעיד את בארי. גובר על רעמי תותחים, על זמזום כלי טיס וירי מסוקים. "מעוז צור ישועתי", תמיר הרשקוביץ שר בתוך שלד המבנה השותק, שבו נרצחו הוריו נח ומעיינה, מעל חנוכייה מעוקמת, חלודה, ששרדה את השרפה והפכה לסמל.
בום תותחים נוסף נשמע. דמעות חלב מטפטפות מהנר. "על הניסים ועל הנפלאות", הוא שר עכשיו, בתוך בית שבוקר אחד לא היו בו נפלאות. רק זוועות. תחת רגליו שברי חרס, מתכות וזכוכיות. פניו מרוכזות. "ברגע שאני שר אני מאושר. ועכשיו אני שמח", יאמר תכף, כשאשאל על הסתירה, "אני בוחר בשביל ההורים שלי שזה יהיה שמח".
החנוכייה. היא נותרה שם, על אדן חלון, סביבה חורבן. בבית שאיבד צלם בית. מפוחמת, פצועה, נוטה על צידה. כאילו מתעקשת להזדקף. להישאר גאה. שלושת ילדיהם של נח ומעיינה הרשקוביץ זיהו את הבית השרוף ואת החנוכייה, שהוריש סבם יוסף ז"ל, ניצול שואה, פרטיזן, בתיעוד של הצלם גדי קבלו שהתפרסם ב-ynet וב"ידיעות אחרונות".
זה קרה בסבך ימי חוסר ודאות נוראים, שהחלו עם אזעקות 7 באוקטובר. נח ומעיינה היו אמורים לבקר אצל תמיר (32), שמתגורר במושב תעוז. ב-6:30, הוא מספר, ההורים התקשרו. צחקו שחמאס הרס להם את הקפה של הבוקר. בשיחה הבאה, כשעה אחר כך, כבר דיווחו שהאב חוסם את חלונות ודלתות הבית ברהיטים. ב-11:10 נותק הקשר. ואז באו כמעט שבועיים של גישוש באפלה, שנדמו לשעה אחת ארוכה, כמו שמגדירה הבת עמית איתיאל (38). "לא אכלתי, לא שתיתי, הייתי כמו עלה נידף", מתארת. "מאז אין משמעות לימות השבוע, לתאריכים".
ואז באו רצף של ארבעה ימים נוראים נוספים: בראשון התבשרו שהאם מעיינה (65), אשת חינוך, פסלת, ציירת, יוצרת, נחטפה; בשני שהסבתא שושנה כרסנטי (86), נרצחה; בשלישי שהאב נח (68), הנדסאי בניין ונגר, נרצח; וברביעי שהאם נרצחה. צילום החנוכייה שזכה לתהודה רבה, מספר תמיר, צץ בימים שבהם היה להם חשש שהוריהם וסבתם יישכחו בין אין-ספור האירועים הנוראים. שלא יזכרו לבדוק גם מה איתם.
"הם היו אנשים צנועים ופשוטים", מתארת עמית. "היינו סיפור אחד ממאות. ובאיזשהו מקום החנוכייה הייתה ההזדמנות לספר את הסיפור שלהם". ועכשיו, במושב תעוז, כמה שעות לפני הדלקת הנר, אמן ופסל בשם סם פיליפ מעניק לשלושת האחים חנוכייה גדולה, מוזהבת, שיצר בהשראת זו ששרדה. מה ההורים היו אומרים על זה, אני שואל את אלה ברקוביץ (40), הבת הבכורה. "אמא הייתה נותנת ביטוי מילולי להערכה שלה. אבא היה בוכה, ואנחנו היינו בוכים איתו".
5 צפייה בגלריה
תמיר שר בבית הוריו שנרצחו. החנוכייה שדולקת מסמלת את הנולד כמו עוף החול
(צילום: גדי קבלו)
"שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ", את שתיקת המוות, את רעמי המלחמה, מבקעת שירה עדינה. בקול מלאכי, מעל החנוכייה, תמיר שר את כל שמונת בתי השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי.
סביבו, בלתי נראים, נרגשים, גאים, ההורים. נשמות יורדות, נאספות. רגבי בארי ספוגי הדם והברזל מתרככים. השמיים מנגבים אובך, מקשיבים. "אם הם תחת כנפי השכינה, הם פה", יאמר תמיר, ויוסיף שבאמצעות טשרניחובסקי ניסה "לשיר מהלב את הסיפור האישי, הסיפור היהודי והסיפור של בני האדם. החושך הזה הוא צל שצריך להאיר עליו". בחודשיים האחרונים, אמר קודם, לא דלק אור בבית הזה. אף שיר לא הושר. לא פה ולא בבתים אחרים בקיבוץ. אולי החנוכייה שדולקת עכשיו מסמלת משהו אחר שנולד פה. "כמו עוף החול, התרוממות מתוך המוות, מהשרפה", הוסיף.
זה לא עוד חג. כל נר מחמם. כל שורת שיר מקבלת משמעות. כל ברכה נבדקת. האמונה לרגע יציבה, לרגע מתנדנדת. על כותלי בתי בארי השרופים נשענת. מתבוננת. אמונה. חג. נס פך השמן. האוויר מלא בתהיות. אבל תמיר שר מלא אמונה ורגש, בדבקות.
ערב חג קוראים לרגע הזה. חג שבו מודים. שהחיינו וקיימנו והגיענו, מברכים. רק שסביבך בתים שרופים. ואין בהם חיים. והערב הופך קריר. ולא רחוק ממך, עזה, שאון הנלחמים. המכבים של ימינו נושאים שם לפידים. ומלמעלה אלוהים. ופתיל אור ראשון דולק במקום שבו נגדעו חיים. אור הנר של נח ומעיינה הרשקוביץ. אור הנר שלנו, אלו שאינם, ואלו שנלחמים על ביתם וחרותם וחגם. לא מחכים לניסים. שרים, בוכים, מקווים. חג שמח יהודים.
