בניגוד לשמועות, המפעל הציוני לא יקרוס אם חוק יו"ש לא יעבור. וממילא, ממשלות מתות בהפתעה. לכן, נוכח ריבוי ההספדים וההכנות - הממשלה לא תיפול השבוע, והיא גם לא תיפול בגלל החוק. לפוליטיקה יש טבע מוזר. משברי ענק, עם ספירה פומבית רעשנית לאחור עד שהממשלה המפרכסת תנפח, לכאורה, את נשמתה, ותיאסף בטרם עת אל אמותיה הממשלות הקודמות - לא מסתיימים כמצופה. הסיום, לרוב, מגיע מכיוון בלתי צפוי ובאקראי.
המשבר הזה הזכיר לי: לפני עשר שנים בדיוק המדינה הלכה לבחירות. נתניהו, בראש ממשלת ימין מפרפרת, פלוס אהוד ברק שערק מהעבודה עם כמה מאנשיו - החליט שדי. שאול מופז, יו"ר אופוזיציה שאך ניצח את ציפי לבני בפריימריז על ראשות קדימה - לא יכול היה להתנגד. פיזור הכנסת אושר בממשלה ובכנסת ברוב מוחץ. ועדת הכנסת התכנסה מיד להסדיר את עניין תאריך הבחירות כדי לחזור למליאה ולהצביע סופית. באופן סופי ומוחלט הלכנו לבחירות. אני הייתי היו"ר הטרייה של מפלגת העבודה, מקבלת עדכונים שוטפים מנציגנו בוועדה, ח"כ יצחק הרצוג, נשיאנו דהיום.
בשלוש-ארבע לפנות בוקר הרצוג עלה אליי לחדר. "תשמעי", הוא אמר, "זה מריח לי לא טוב. קורה משהו. זה נסחב ונסחב, ואלקין (שוב זאב אלקין, אז יו"ר הקואליציה מהליכוד) נעלם, ומסנן אותי".
"אוי בוז'י, תפסיק להיות כזה פרנואיד", אמרתי לו, לבושתי. כי אכן, ברגעים האלה, נתניהו ומופז סיכמו על כניסת קדימה לממשלה, בתמורה לכמה הבטחות שכמובן לא קוימו מעולם. אזרחי ישראל הלכו לישון בידיעה גמורה שיש בחירות, והתעוררו לדרמה פוליטית אדירה, ועם נתניהו בראשות ממשלה ענקית. זה סיפור פוליטי קלאסי, ולקחו הראשון הוא שאפילו כאשר טקס האשכבה של ממשלה כבר מתקיים, המתה יכולה לזעזע את הקהל ולזנק לפתע מהקבר.
לקח אחר, לא פחות חשוב, הוא התפר הדק בין הנסבל בעיני הציבור, נוכח הנחתו הרווחת שכל הפוליטיקאים שקרנים, לבין הבלתי נסלח. מופז הוא אדם ראוי, אבל אז הוא נתפס פשוט כשקרן. חודשיים קודם הצהיר: "תקשיבו טוב: אני לא איכנס לממשלה של ביבי. לא היום, לא מחר, ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה, וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות. מספיק ברור?". כן, מספיק ברור כדי שהחבירה לנתניהו, בקומבינת הישרדות באישון לילה, תחסל את מופז ואת קדימה חיסול פוליטי מלא, ותשרוף את 28 המנדטים שקיבל מלבני.
שר המשפטים גדעון סער הוא זה שמאיים כעת לפרק את הממשלה, תוך פיזור תרחישי אימים מופרזים על האסון שיתרחש, כביכול, אם חוק יו"ש לא יעבור. לזה מתלוות הדלפות (מוכחשות) על מגעים לחבירה, לכאורה, לנתניהו. הדבר השני לא נכון, והדבר הראשון לא יקרה.
לא נכון: סער לא מתכנן באמת לחבור לנתניהו ולהכתיר אותו לראש ממשלה אחרי שבמאמצים רבים נפטר מעונשו של זה. הוא נבון, מפוכח ומנוסה מכדי ליפול למלכודת. לא יקרה: הוא לא יגרום לפיזור הכנסת, מאותה סיבה - הוא נבון, מפוכח ומנוסה מכדי ללכת לבחירות כשהוא מגרד את אחוז החסימה. השבתו של נתניהו לשלטון היא מבחינתו בדיוק אותו קו פרשת מים שלא ייסלח. כן ימין, אבל רק לא ביבי - זה הסנטימנט המרכזי שמצדיק את קיומה העדין של תקווה חדשה. זו לא רק הבטחת בחירות. זה נדר.
שלי יחימוביץצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11את התגובות אחוזות הפלצות מהכוונה להצביע נגד החוק אפשר להשליך לסל ההגזמות היפות רק לשעתן. האופוזיציה מתנגדת כי תפקידה של אופוזיציה להפיל את הממשלה. רע"מ מתנגדת כי זה הזוי לדרוש ממנה לתמוך בנרמול של אפרטהייד. גם מפלגות השמאל הציוני היו אמורות לתבוע הסדר זמני אחר, ולא להצביע עבור החוק שהוא היפוכו המוחלט של רעיון שתי המדינות.
בקיצור, תרגיעו. חוק יו"ש הוא לא סלע קיומנו. אולי אפילו להפך. וממילא לא עליו תיפול הממשלה. אם תיפול יהיה קשה להזיל עליה דמעה, אבל מצד שני אין ברירה אלא לשמר אותה. היא צריכה להתקיים אפילו אם לא תצליח לחוקק אף לא חוק אחד. מניעת הגרוע והנורא יותר, היא לעיתים מטרה פוליטית לגיטימית בפני עצמה.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
