מירי רגב בישרה בראיון בסוף השבוע ל"ידיעות אחרונות" על התמודדותה על ראשות הליכוד "ביום שאחרי ביבי". בנימין נתניהו אמנם לא הודיע שבכוונתו לפרוש ביום מן הימים, אבל רגב וחברים אחרים בליכוד מניחים שהיום הזה קרב ובא. ישראל כץ וניר ברקת כבר פתחו בקמפיין בהילוך שני, וכעת ויתרה בת חסותם של הבוס ורעייתו על נימוסיה הטובים כלפיהם והצטרפה גם היא למרוץ. יש לה גם סיסמה: "הגיע הזמן לראשת ממשלה מזרחית".
לשאלה אם היא ממשיכת דרכם של הפנתרים השחורים השיבה בחיוב: "כן, נקרא לזה מהפכת דור הזהב". ההיסטוריה הפוליטית שלנו מוכיחה דווקא שרוב המפלגות העדתיות שקמו בעבר נכשלו או נעלמו לאחר זמן לא רב. גם ההנחה שלפיה מועמדים בראשות מפלגות קיימות יביאו יותר קולות ממצביעים בעלי מוצא דומה לא עמדה במבחן המציאות.
ויש שתי סיבות לכך שאישים פוליטיים מרכזיים לא רוצים להחזיק ב"דימוי עדתי". הראשונה היא שמישהו שטוען שבחירתו תעניק יתרון למגזר שלו עלול לאבד את תמיכתם של בוחרים מעדות אחרות. מדוע שהן תהיינה בעדיפות נמוכה? הסיבה השנייה היא שהציבור, ללא קשר למוצאו, יבחר במועמד לפי כישוריו האישיים ולא לפי קשריו העדתיים. ראש ממשלה הוא תפקיד שעוסק בענייני חיים ומוות, ואף אחד לא חושב שמקום הלידה של המועמד או של הוריו חייב להיות שיקול מרכזי בבחירת נושא המשרה.
מי שלכאורה יכלה בעבר להשתלב במפלגת העבודה הפכה לרוטוויילר שמטרתו לנבוח על כל שמאלני שנראה בשטח. היא זיהתה שהבייס האמיתי שלה הוא מרכז הליכוד ולא התקשורת
הפנתרים השחורים, שבדברי הימים של החברה הישראלית הרוויחו בדין תהילת עולם היסטורית כמי שהכניסו את סוגיית הפער העדתי לשיח הציבורי, נכשלו מבחינה פוליטית. בבחירות 1973 הם התמודדו לכנסת ולא עברו את אחוז החסימה אף שזה עמד אז על אחוז אחד בלבד. סעדיה מרציאנו וצ'ארלי ביטון, ממנהיגי התנועה, שולבו ברשימות של מפלגות קטנות מן השמאל.
במובן מסוים, הם התוו בכך דרך גם לאחרים. עמיר פרץ, תושב שדרות ויוצא מרוקו, נבחר פעמיים לראשות מפלגת העבודה, אבל הציבור המזרחי לא העניק לו יתרון. ב-2006 הוא קיבל 19 מנדטים - בדיוק כמו קודמו עמרם מצנע ב-2003. במרץ 2020 הוא צירף לרשימתו את אורלי לוי-אבקסיס כדי לחזק את המסר החברתי, אבל יחד עם מרצ קיבלה הרשימה שבעה מנדטים בלבד. מעטים בלבד משדרות ובית שאן הצביעו עבורם. עוד קודם לכן, גם אבי גבאי, יו"ר העבודה בבחירות 2019, זכה בשישה מנדטים בלבד.
והסוגייה העדתית לא שייכת ליוצאי ארצות האסלאם בלבד. מפלגת ישראל בעליה, בראשות נתן שרנסקי, הוקמה כדי לייצג את העלייה מברה"מ. בבחירות 1996 היא קיבלה שבעה מנדטים וב-1999 שישה. בבחירות 2003 צנחה המפלגה לשני מנדטים בלבד שגרמו להתפרקותה ולהצטרפותה לליכוד. סיבה מרכזית לכישלון הייתה הקמתה של ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, שניקזה אליה בוחרים דוברי רוסית. למרות זאת, ליברמן המשיך להדגיש שהוא מייצג את כלל הציבור הישראלי.
ההצלחה הבולטת ביותר לכאורה היא של ש"ס, אלא שכאן יש שני סייגים: הראשון הוא שבהקמתה היא סייעה להיעלמות מפלגת תמ"י שהקים אהרן אבוחצירא. השני נעוץ בכך שש"ס היא אמנם מפלגה שמצהירה על זהותה המזרחית, אבל היא בראש וראשונה תנועה דתית-חרדית, כך שאי אפשר לכלול אותה בקטגוריה הזו.
כדוברת לשעבר, מירי רגב חיפשה תמיד בולטות תקשורתית, גם במחיר של שבשבת רעיונית. בתחילת דרכה בליכוד היא חשבה דווקא שדימוי ליברלי יזכה אותה באהדה בתקשורת. ב-2012 השתתפה בכנס של שדולת חברי כנסת נגד הומופוביה, כולם אנשי שמאל, והביעה תמיכה במאבק הקהילה הגאה. ב-2014 היא תקפה את ראש עיריית אשקלון דאז, איתמר שמעוני, שאסר על עבודת ערבים בעירו בעקבות פיגוע. "אין מקום להחלטה גורפת רק בגלל שאדם הוא ערבי", אמרה.
אלא שמאז הפכה הפוליטיקאית הדמוקרטית והליברלית ההיא, שלכאורה יכלה להשתלב במפלגת העבודה, לרוטוויילר שמטרתו לנבוח על כל שמאלני שנראה בשטח. היא זיהתה שהבייס האמיתי שלה הוא מרכז הליכוד ולא התקשורת. בתפקידה כשרת התרבות והספורט ניהלה התגוששות מתמדת בעלת ערך אלקטורלי יפה עם סופרים ואמנים בטענה שהם משרתים עמדות שמאלניות. כצפוי היא גם יישרה קו והאשימה את הפרקליטות כמי שמייצגת את השמאל בהליכים המשפטיים שנפתחו נגד נתניהו.
(צילום: ירון ברנר)
כל אלה אמנם סייעו לה להגיע למקום הרביעי בפריימריז בליכוד לקראת בחירות מרץ 2021, אבל לא הספיקו כדי להכשיר אותה להתמודדות על ראשות המפלגה: חודש לאחר מכן נערך סקר במרכז הליכוד בשאלה מי יכול להחליף את נתניהו, ובו קיבל ניר ברקת 39% מן הקולות וישראל כ"ץ 14%. מירי רגב השתרכה בתחתית עם 5% בלבד.
כנראה שגם במרכז הליכוד מסכימים שיש הבדל בין פרובוקטורית יעילה (זוכרים מה אמר עליה נתן אשל?) לבין מי שמסוגלת לנהל את ענייני המדינה. החנפנות המביכה שלה לביבי ושרה לא הועילה. אולי אפילו הזיקה. למנהיגות לאומית נדרשים אישים עם חוט שדרה ולא כאלה שזוחלים ומתרפסים. את זה מבינים גם מצביעי הליכוד הרבים – מזרחים או אשכנזים – שהיא כנראה מזלזלת באינטליגנציה שלהם.
הניסיון של מירי רגב לרומם את הסוגייה העדתית מעיד שאין לה שום מודעות לגבי ההיסטוריה הפוליטית והיא חסרה גם מודעות עצמית. הידחקות מתמדת לצידו של ראש ממשלה לא מייצרת יכולת להיות ראש ממשלה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
