בימים האחרונים מתרבים הדיווחים והתדרוכים של גורמים מדיניים וצבאיים על הצמצום המשמעותי הצפוי בשלב התמרון הקרקעי ברצועת עזה. המלחמה, הם אומרים, תשנה את אופיה, תעבור לשלב הבא, בעצימות נמוכה יותר, לאותן מטרות שהוגדרו מראש. כנראה שהמעבר הזה לא היה דרמטי כל כך אלמלא הצהרותיהם הבומבסטיות של קברניטי המדינה לאורך החודשים האחרונים. "נמוטט את חמאס", "נכתוש אותו", "נשיג הכרעה", ובחלק מהמקרים גם אמירות מפורשות שהגיעו מעזה על שליטה והכרעה בשכונות מסוימות.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
צה"ל, שעובד במלוא העוצמה בתנאים קשים בעזה, אכן מביא הישגים חשובים בהשמדת תשתיות טרור, חיסול מחבלים ותפיסת אמל"ח רב. העבודה הסיזיפית של החיילים והקצינים בעומק הרצועה להשבת הביטחון היא גאוות כל ישראלי בימים האלה. הבעיה כמו תמיד אינה בצה"ל ובלוחמיו כי אם בדרג המדיני שמחולל את הטקסטים המיותרים מסביב. לא קשה להבחין איך העצימות של הנאומים התרככה לאחרונה ואת מקומה תפסה הכנה של דעת הקהל למה שנתפס בחלקים בימין ככניעה ללחץ בינלאומי.
הכותרת
הדרמה המשפטית שנשכחה מחכה מעבר לפינה
19:57
בנאומו השבוע מול משפחות החטופים במליאת הכנסת החל ראש הממשלה בנימין נתניהו בהכשרת דעת הקהל לקראת השלב הבא וציין שהחיילים בשטח מבקשים זמן. בתרגום חופשי: אני צריך זמן. זמן לנהל את המערכה אחרת. שונה בהרבה ממה שהובטח בהתחלה. עצימות נמוכה יותר, ויותר זמן לסיים את העבודה בעזה.
שיהיה ברור - אף אחד לא נועל את השערים, לא מכריז על סוף המלחמה ולא מסכם אותה. אבל כפי שהרפורמה המשפטית התפיידה לאיטה ללא הכרזה רשמית, כך גם המלחמה שעדיין אין לה שם. ללא הצהרות גדולות. מה שלא יעשו ההצהרות תעשה המציאות. נאומים חוצבי להבות נישאו גם על הצורך הדחוף במהפכה משפטית, על החובה לממש את רצון הבוחר ו"ללכת עד הסוף". איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
גם הפעם, ההצהרות הגדולות מתנפצות על קרקע המציאות. גם הפעם, הבעיה היא לא בכוונות ובנסיבות המשתנות בעזה אלא ברטוריקה שעטפה אותן. גם כאן איש לא יכנס מסיבת עיתונאים ויצהיר שהמלחמה נגמרה, אבל סביר להניח שהירידה בעצימות תורגש היטב ותייצר מציאות חדשה.
וכשהתמרון הקרקעי יסתיים - התמרון הפוליטי יתחיל. שאלת הישארותו של בני גנץ בממשלה באירוע מתחילה להיות יותר ויותר רלוונטית, גם משום שאין לו עניין לספוג את האש עבור נתניהו עוד זמן רב, וגם נוכח המציאות האובייקטיבית - המלחמה שלשמה נכנס לממשלה מתמסמסת לאיטה, ובמקביל איתמר בן גביר מתעצם לאיטו.
גם בסביבת נתניהו מבינים שהפרק הפוליטי ממתין מעבר לפינה. אם גנץ אכן יפרוש בקרוב הוא יחתור במקביל להתניע את גלגלי הבחירות ברגע הראשון שיתאפשר. ייתכן שגם בליכוד יהיו מי שיבקשו לסייע לו. מול זה ינסה נתניהו לעמוד: למנוע בחירות במועד שלא מתאים לו. ובמקרה הזה עומדים מולו שניים שלא מסכימים על כלום אבל כל אחד מהם יכול להרעיד עבורו את המבנה: גנץ מצד אחד, בן גביר מהצד השני. שני שחקנים שהתחזקו במהלך המלחמה, כל אחד מסיבות אחרות, ויבקשו במוקדם או במאוחר לממש את המניות שלהם.
כבר עכשיו הם מעמידים את נתניהו במבחן ראשון: האם יעמוד על קיום ההסכם הקואליציוני עם גנץ ויקפיא את החלטת בן גביר להדיח את נציבת שירות בתי הסוהר? או שמא ייפרד מגנץ לשלום ויגבה את בן גביר מתוך מחשבה על העתיד הפוליטי? לא משנה במי מהם יצדד, נתניהו עומד בפני שתי ברירות רעות שספק אם יועילו לו. מרגע שיהיו משוכנעים שהמלחמה עברה לעצימות נמוכה, יתמקדו גנץ ובן גביר בשיקולים שלהם בלבד. ובמצב שנוצר זה יכול לקרות כמעט בכל רגע.
