כבר נאמר שממשלה מפסידה שלטון, לא האופוזיציה מנצחת. לקואליציה המוקמת יש את כל הכלים כדי לנהל מדיניות, להכתיב את סדר היום המדיני, הביטחוני והכלכלי ולקבוע עובדות בשטח. לאופוזיציה יש רק את הזכות לנבוח והשיירה יכולה לעבור ולהתעלם. מאז הקמתה לפני תשעה חודשים עשתה הממשלה הכול כדי לאפשר לאופוזיציה לפרוח וזו לא נקפה אצבע. בנימין נתניהו הציג בדצמבר 2022 את יעדי הקואליציה שלו (סיכול האיום האיראני, פיתוח תשתיות המדינה והרחבת מעגל השלום עם מדינות ערב), אבל אז הגיע יריב לוין עם המהפכה המשפטית והשאר היסטוריה. המחאה השתלטה על המרחב הציבורי.
והנה, מהפך. לראש הממשלה נולד סדר יום חדש-ישן, שלא ביוזמתו ולא באשמתו, אלא בזכות השלום הסעודי שמוביל ג'ו ביידן. נתניהו לא התייסר מעולם בשאלות של זכויות יוצרים והחל לנהל קמפיין כאילו הוא זה שמשחק בנשיא ארה"ב וביורש העצר בן סלמאן על לוח השחמט. בנאומו באו"ם הוא השיק את הלוגו והסיסמה של הקמפיין - "מפת המזרח התיכון החדש" – ומיהר להסתער על רשתות התקשורת בארה"ב.
ומה תעשה האופוזיציה? המאבק נגד המהפכה המשפטית נראה פתאום כמו קרבות מהמלחמה הקודמת. קשה להניח שנתניהו ישחית אנרגיה על מהלכים חד-צדדיים בנושא הזה כשהוא זקוק לתמיכת דעת הקהל והפרלמנטים בישראל ובארה"ב. יש להניח שהאגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית יציג כתנאי לתמיכתו בהסכם המשולש, בין השאר, את אי-שינוי המשטר בישראל.
ראשי האופוזיציה יאיר לפיד ובני גנץ יצטרכו להציג תוכנית משלהם כדי להתמודד עם סדר היום שנתניהו מוביל. שלום עם סעודיה הוא מסר קוסם למרכז ולשמאל וצריך יהיה למצוא בידול בין "השלום" של נתניהו ל"שלום" של מפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי, אם יש כזה.
סעודיה אינה מדינת עימות עם ישראל ואין צורך לגשר מולה בשאלות של גבולות והסדרי ביטחון. על הפרק עומדת הבעיה של מתן אפשרות למדינה ערבית להעשיר אורניום (לשימוש אזרחי בשלב זה), שלפי פרסומים נתניהו מוכן לפשרה לגביה. זו בעיקרה סוגייה אמריקנית, שמעדיפה לשלוט על הפיתוח הגרעיני במקום סין שכבר הגישה הצעה לסייע.
עיקר המחלוקת בין הגושים הפוליטיים בישראל ייסוב מעתה על שאלת ההסדר עם הפלסטינים שאותו דורשת סעודיה. ככל הנראה מדובר בהכרה מסוג כזה או אחר ברעיון של שתי המדינות, הפסקת הבנייה ביהודה ושומרון והעברת שטחים לידי הרשות הפלסטינית. כאן כבר קמה חזית סירוב גם בתוך הליכוד וכמובן במפלגות הימין הקיצוני.
לפיד וגנץ חמקו עד היום מן העיסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה והמלכוד שלהם ברור: יתמכו בהסכם הנורמליזציה – ישחקו לידיו של נתניהו ויאדירו אותו. יתנגדו להסכם – וילכו נגד האלקטורט שלהם. האם השניים יכולים להמשיך לשמור על דום שתיקה גם לנוכח האפשרות שהשלום הסעודי ייפול משום שהממשלה תתנגד לוויתורים לפלסטינים?
ד"ר ברוך לשםאיש המפתח בהצגת עמדה לעומתית לקואליציה בסוגייה הפלסטינית צריך להיות גנץ. לפיד עומד אמנם בראש המפלגה הגדולה באופוזיציה, אבל לא בדעת הקהל בישראל. הוא לא נתפש כמנהיג מוביל במחאה נגד ההפיכה המשפטית וכמובן שהוא לא יכול להיות כזה בוויכוח מדיני-ביטחוני. היעדר הרקע הצבאי שלו יהפוך אותו למטרה קלה למכונת הרעל של נתניהו.
גנץ, בסיוע של גדי איזנקוט, יכול להיות ממשיך דרכו של יצחק רבין בדרישה לקידום הסדר עם הפלסטינים. יש לו את הסמכות הביטחונית והמיצוב הממלכתי כדי להיאבק עם הימין הקיצוני בלי להקיז דם אלקטורלי. ובעיקר, אין לו בעצם ברירה אחרת. התחמקות מן העיסוק בנושא המרכזי, שעומד כיום על סדר היום של מדינת ישראל, יעמיד בסימן שאלה את יכולתו לשמש כמנהיג לאומי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
