ארכיון המדינה פרסם את תיק "גאולה כהן", הכולל מגוון מסמכים סודיים שנכתבו על ידי אנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) ושב"כ וכן הבולשת הבריטית. המסמכים, שמתפרסמים לראשונה, קשורים ברובם לחברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, שהייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית של לח"י. המסמכים נוגעים גם לאנשים נוספים הקשורים לכהן, וכוללים גם התייחסות למעצרה, משפטה המתוקשר, ולבריחתה מהכלא.
מהתיק עולה שכהן היתה יעד משמעותי לחקירות של הש"י ושל הבולשת הבריטית בתור פעילת אצ"ל, וסוכני הש"י לא הפסיקו לעקוב אחריה ואחרי חברותיה לספסל הלימודים בסמינר למורות בירושלים. כהן תוארה כצעירה מצודדת שנחשדה בהשתייכות "לקבוצות הטרוריסטיות", ובין היתר נחשדה בהשתתפות בשוד בנק, בהפצת כרוזי אצ"ל ובביתה הורגשה "תנועה ערה" של אנשי הארגון.
כהן הוזכרה כאחת מ"הבחורות בסמינר החשודות בהשתייכות לקבוצות הטרוריסטיות" במסמך מה-27 בדצמבר 1944, שעוסק במציאת מעטפה עם חוברת של לח"י. "שוחחנו עם רות שפריר. היא סיפרה שבאותה תקופה חילקו חוברות אלה לרבות מתלמידות הסמינר", נכתב במסמך. "אגב שיחה היא סיפרה על הבחורות החשודות בסמינר בהשתייכות לקבוצות הטרוריסטיות. הזכירה את שמותיהן של גאולה כהן, מלכה שופר ומלכה שוורץ".
במסמך מה-31 בדצמבר 1944, ארבעה ימים לאחר המסמך הקודם, צויינו איחוריה והיעדרויותיה של כהן מהסמינר, וצוין פעם נוספת כי נראתה בחברת בחור בעל שיער בהיר: "הנדון גאולה כהן – תלמידת הסמינר הפעילה באצ"ל. מוסרים כי נעדרה מהסמינר לימים מספר לפני חנוכה, כיום מאחרת כמעט באופן קבוע לחצי שעה או שעה. נפגשת עם בחורים שונים בשדרות קק"ל פינת אב"י, נפגשת עם בחור הנראה כספרדי בעל שיער בהיר. מניחים כי זה כהן סימן טוב. ראו אותה הולכת מספר פעמים לבית הקברות המוסלמי".
סימן טוב צוין במסמך אחר, שבו תואר כ"תימני בלונדיני". במסמך נכתב: "בחקירה רשום כי בחורתו שמה גאולה. אנו חושדים כי זו גאולה כהן, הלומדת בסמינר והידועה כחברת אצ"ל. כן שמענו שהיא מטייילת עם ספרדי או תימני בהיר". במסמך נוסף, שכולל פירוט חקירה של אדם בשם "עופרי אברהם" על חברי אצ"ל, כהן תוארה כ"חשודה על ידי המשטרה". "בת 18 וחצי, למדה בגמנסיה, גרה ברחוב זרובבל, בית של שתי קומות, ירוק", נכתב. "חשודה בעיני המשטרה, עקבו אחריה ולא מצאוה. תמיד נמצאת עם בחור אשכנזי כבן 21, חוזרים עם ספרים ביד. הבחור גבוה, גוף בריא, שער בלונדיני, עיניים חומות. היא יפה לבנה, לחיים אדומות, עיניים קטנות סיניות, שערות קצרות ערמוניות, אצלה אביה חיפשו כמויות אריג גנוב. הוא חייט".
במסמך מה-1 בפברואר 1945 תואר כי "מוסרים שבביתה של גאולה כהן מורגשת בזמן האחרון תנועה גדולה של חברי אצ"ל, והשכנים מרבים לספר על כך". עוד נכתב כי כהן חילקה כרוזי אצ"ל, ובמסמך נוסף צוין: "מוסרים כי ישנה ידיעה בבולשת כי גאולה כהן נדרשת על ידי המשטרה, כי לפי התיאור היא אשר השתתפה בשוד בבנק "אגרו".
ב-23 באוגוסט באותה שנה דווח שבין ה-20 ל-21 באותו חודש רצו לאסור בחורה בשם כהן, מורה בתל אביב או בירושלים, הגרה בשכונת שמעון הצדיק בירושלים ונחשדת בהשתייכות לאצ"ל. "הפקודה לאסור אותה באה מהבולשת המרכזית. לא מצאו אותה בבית. בולשת יפו חיפשה כמה פעמים את גאולה לא מצאה אותה. החשד שהשתפה בשוד באגרובנק". החשד נגד כהן השפיע גם על אביה החייט. הבריטים פשטו כמה פעמים על ביתו ועל העסק שבבעלותו, והאשימו אותו בגניבת 35 חבילות בד שנשדדו במחלקת התעשיה הקלה. בסופו של דבר התברר שמדובר בחשד שווא, אך הכוחות לא הירפו – כנראה בגלל הנסיון להגיע לכהן.
במסמך מה-19 באוקטובר 1945 תוארה כהן "כבת 19, תימניה, גרה ברחוב זרובבל 21, החשדות נגדה מבוססים על התנהגותה ושיחותיה. באחת השבתות נראתה כשהיא לבושה תלבושת חקי, סיפרה שהיא לומדת רכיבה, אח"כ התברר כי הדבר אינו נכון. באחד הימים נשארו היא וחברתה אחר הלימודים בכיתה ולמחרת מצאו בכל הספסלים כרוזי אצ"ל. יום אחד נכנס ילד לאולם האוכל, בשעה שהיו שם מרבית התלמידות ופיזר כרוזי אצ"ל. באותה זמן עמדה גאולה כהן בחוץ ושוחחה עם בחור הידוע כאיש אצ"ל.
"נראה שבכוונה יצאה מהאולם בכדי שלא יוכלו לייחס לה את פיזור הכרוזים וכשהתעוררה על כך שיחה בכיתה וכל העיניים הופנו אליה, הגיבה בבת צחוק. באחד הימים נזרקו לתוך הכיתה כרוזי אצ"ל. התלמידות החליטו שאיש לא יקרא בהם, אספו אותם וזרקו לפח האשפה. בהפסקת ניגשה גאולה הוציאה כרוז והחלה לקרוא בו, אחת החברות ניגשה ודרשה ממנה לזרוק את הכרוז, אולם היא סירבה ופרצה קטטה. שתי הבנות הובאו בפני המנהל, אשר הביע את תמהונו למציאות חברות אצ"ל בסמינר".
"7 ימים בצינוק": מעצרה של כהן כפי שתואר במסמכים
ב-18 בפברואר 1946 נתפסה כהן, שכינויה היה "אילנה", באמצע שידור חשאי של לח"י על ידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב. היא היתה אז בת 20. לאחר המעצר דווח ש"להורים נודע על מעצרה כאשר אנשי בולשת אנגליים באו לביתם והודיעו כי בתם עצורה בבית סוהר ביפו, וכי ההורים יכולים לבקר אצלה ולהביא אליה בגדים ומזון, מאחר שמחר תועבר לבית הסוהר בבית לחם. האם נתעלפה מיד בשמעה על הבשורה. אביה סירב לבקר אצלה, והאם ושתי אחיות ירדו ליפו ושוחחו איתה במשך חצי שעה בנוכחות שוטר. לדברי האב עזבה גאולה את הבית לפני שנה מאחר שהמשטרה חיפשה אותה. בביתו נערכו כבר כמה חיפושים במשך השנה האחרונה".
באפריל 1946 כהן נמלטה מבית המעצר בבית לחם, אך נתפסה. היא ניסתה לברוח לאחר שהודיעו לה שמאשימים אותה גם בהחזקת ארבעה אקדחים ו-48 כדורים. "היא הצליחה להגיע עד לכביש במרחק של קילומטר מבית הסוהר, בכביש שמוביל לירושלים, אבל שני רועים ערבים הרגישו בה והודיעו למשטרה. קבוצת שוטרים במכוניות משוריינות יצאו בעקבותיה. גאולה הרגישה בשוטרים וניסתה להתחבא בשדה, אולם, כשהשוטרים ירו כמה יריות אזהרה באוויר, היא נכנעה והועברה לבית הסוהר שבבית לחם.
"ביום ה' ביקרו בבית לחם הוריה של גאולה. הם לא ידעו על הבריחה וביקשו לבקר אצלה, אולם מנהל מחנה העצורות הודיע כי הוא מבטל את הביקור שלהם כי גאולה נמצאת בצינוק למשך שבעה ימים. אחרי מקרה הבריחה תוגברה השמירה בבית הכלא בבית לחם, ומסביב למחנה העצורות הוקמה גדר תיל נוספת. השלטונות טרם גילו את התעלומה כיצד יכלה גאולה לצאת מבית הסוהר. זו הפעם הראשונה בכלל שעצורה מצליחה להימלט מתוך חומות בית הסוהר".
כהן הועמדה לדין והואשמה כאמור בהחזקת תחנת שידור אלחוטית ובהחזקת ארבעה אקדחים ו-48 כדורים. היא נדונה לשבע שנות מאסר. בבית המשפט תקפה כהן כי "כל שליט זר הוא אויבינו, לא מפני שהוא רע או בריטי, אלא מפני שהוא זר ואינו עברי. יום יום שעה שעה אנו פוגשים בצביעות הבריטית, זהו האופי האימפריאליסטי שבו מתגלית בריטניה בכל הארצות שהיא משעבדת. זהו לחם חוקו של כל אימפריאליזם. עד כה לא עמדה לה הצביעות".
השופט הבריטי קטע את כהן באומרו ש"זה לא יביא להקלת העונש", אך היא הגיבה כי "איני עושה חשבון. בריטניה מתעטפת באצטלה של דמוקרטיה, אולם בו בזמן שרוממות אל בגרונה היא מחזיקה את צבאה בהודו, ביוון ועוד – רבותיי עוד במצרים. על אף מחאותינו הקיפה בריטניה את מולדתנו בצבא והקימה מלכות בחלקה המזרחי של מולדתנו כדי להחזיק שם צבא עד סוף כל הדורות. אני בת לאותה תנועה ששמה לה למטרה להילחם בכם, עומדת לפני מה שאתם קוראים בית דין, אתם חושבים לדון אותי, כלומר אתם חושבים להעמיד לדין את רצון החרות של אומה, רצון שלא יכלו טובים מכם ושום כוח בעולם.
"התחשבו להשיג זאת בכלאכם אותי ואת חבריי לנשק? תחשבו לכלוא את הרעיון? לא אנחנו יצרנו את הרעיון, אלא הרעיון יצר אותנו ובמותנו לא ייכלה. הוא יישאר. אינני יודעת ואינני מתעניינת בסעיפים שאתם מאשימים אותי, אולם יודעת אני שקיים סעיף שלפיו רשאים לדון אותי למיתה. איני יודעת אם יש לכם די אומץ להשתמש בסעיף זה נגדי, נפלתי בשבייכם. אני דורשת יחס מיוחד כמו לשבויית מלחמה. ולבסוף הייתי רוצה לנגוע בנקודת האישה העבריה הלוחמת. בשעה שעומדת לפניכם צעירה לוחמת רגילים אתם להעיד שהיא קורבן פיתוי של אחרים. הייתי רוצה להפנות את תשומת ליבכם שלרעיון החרות והמלחמה בשעבוד אין צורך לפתות ולקנות לבבות. הוא עצמו כובש את האנשים שילחמו למענו. הוא כבש אף אותי. ואם לזה אתם קוראים פיתוי – יבורך הפיתוי הזה".
כהן הצהירה כי אינה רוצה להביא עדים להגנתה, ובהמשך טענה שקו ההגנה שלה הוא להוכיח את אי-חוקיות בית הדין. במשפט התנהל ויכוח בין כהן ליו"ר בית הדין. השופט אמר שבית הדין לא מוכן לשמוע פוליטיקה, אך כהן השיבה כי "הפוליטיקה היא זו שהביאה אותי הנה". לאחר שנידונה לשבע שנות מאסר, כהן קיבלה את פסק הדין בקור רוח ובחיוך.
תשעה חודשים אחרי שנדונה למאסר נמלטה כהן מתא האסירים שבבית החולים הממשלתי בירושלים. היא הובאה לשם מבית לחם לאחר התקפה חזקה של דלקת ריאות. במסמך סודי מה-14 באפריל 1947 מסופר על תוכנית הבריחה של כהן על ידי בעלה "אהרון" שטרסבורג, שהתחתן איתה חודשיים לפני מאסרה. "הוזרקה לה זריקה אשר גרמה לחום גבוה מאוד. הבריחה הייתה צריכה לצאת לפועל לפני שבוע אולם הזריקה גרמה לסיבוכים שונים וגאולה לא הרגישה עצמה טוב".
מסמך סודי של מחלקת החקירות הפלילית של המשטרה הבריטית ביפו מה-15 ביולי 1947 פירט כי "ב-12 באפריל 1947, מונית מספר M8349 שרשומה ביפו דווחה כנעלמה מירושלים. באותו תאריך גאולה כהן ברחה ממעצר בבית החולים הממשלתי בירושלים ועל פי החשד נעשה שימוש במונית בקשר לבריחה הזאת. על פי מידע שהתקבל המונית נגנבה על ידי טרוריסטים יהודים ובמקביל ננטשה במטע תפוזים ברמת גן. חקירה נעשתה על ידי היחידה המוטסת אבל גם המונית וגם הנהג, האנס וולף, אשר נמלט בחשאי מכתובתו בירושלים, טרם אותרו. הנס וולף מקיבוץ גימל, ראשון לציון, מחזיק בדרכון פלסטינה, הגיש בקשת ויזה להיכנס לדרום אפריקה. אנא חיקרו את האיש כדי לקבוע האם הוא הנהג הנמלט, ואם כן, תעכבו אותו כטרוריסט חשוד שנתון להעמדה לדין אפשרית בקשר לגניבת המונית".
במסמך סודי אחר נכתב שהבריחה תוכננה ואורגנה על ידי לח"י ירושלים. "שני הערבים שעוררו מהומה בבית החולים הם אנשי אבו גוש ונשכרו על ידי הלח"י לתפקידם. יחד איתם נכנסה לבית החולים בת דודתה של גאולה לבושה בבגדי ערבייה. בזמן שדעת השומרים הוסחה והם עזבו את כהן ללא השגחה, נכנסו היא ובת דודתה לבית השימוש, שם לבשה גאולה בגדי ערבייה ועזבה את בית החולים כשפניה רעולים. מיד לאחריה עזבה גם את דודתה את המקום. ליד שער המצודה חיכה לה "עמיחי" במכונית טקסי. שניהם נסעו עד בניין ועד הקהילה ובינתיים לבשה גאולה בגדים אירופיים על תלבושתה הערבית".
במסמך נוסף העידה אישה שכהן ברחה מירושלים לתל-אביב כשהיא מחופשת לבחור, ובשלב הזה מופיעים מסמכים רבים אודות המרדף שהתנהל אחריה בכל הארץ. המסמכים כללו עדויות שונות על מקום הימצאה של כהן, וכיצד היא מתעתעת בכוחות הבריטים באמצעות צביעת שיערה והפצת שמועות שישנה כוונה להבריחה לאמריקה, ובדיווחים אחרים שהיא כבר נמצאת בצרפת.
עוד תואר במסמכים כיצד כהן שינתה זהויות. במסמך סודי מה-28 באפריל 1947 נכתב: "כינוייה של גאולה כהן הוא אילנה. צבע שערותיה הוא אדום ולא בלונדיני כפי שנמסר קודם לכן". במסמך מה-28 ביולי 1947 נכתב ש"אחיה של גאולה כהן אמר כי אחותו יצאה לא מריקה, היא נדרשה לשם על ידי אוהדים".
ב-17 באוגוסט חברה המכירה את גאולה כהן היתה מוכנה להישבע ש"ראתה אותה ב-15 באוגוסט ברחוב בתל אביב ושהיא שינתה בהרבה את מראיה, צבעה שערותיה לג'ינג'י ומרכיבה משקפיים. מתפרקסת הרבה, אולם אין לה ספק שזאת גאולה כהן". ב-20 באוקטובר 1947 נכתב במסמך: "גאולה כהן, קריינית הלח"י שברחה מבית לחם, נראתה שלשום ואתמול ברחובות. תלבושתה: חולצה לבנה, מכנסי חקי קצרים, תיק חצי עגול אדום, מרכיבה משקפי שמש".
ב-24 באוקטובר 1947 הגיעה ידיעה לבולשת יפו שהלח"י עומד לבצע שוד גדול באחד הבנקים או בית חרושת ליהלומים בת"א. "המפקחת על ההכנה היא גאולה כהן שנמצאת ברמת גן. כל הידיעות שהיא יצאה לחו"ל הן מכוונות בכדי להטעות את הבולשת. היא נמצאת ברמת גן ושוכבת מפאת מחלה במשך כל היום במיטה", נכתב בידיעה הסודית.
בידיעה סודית אחרת מה-26 באוקטובר 1947 תואר כי כהן נמצאה בגן הנביאים בתל אביב, אך כאשר שוטרים הגיעו למקום, הם לא מצאו אותה שכן התברר שהקדימה לעזוב את הגן "בחמש דקות".
ב-4 בנובמבר 1947 נכתב בדיווח סודי שכהן נמצאת בארץ ושצבע שערותיה בלונדיני. באותו יום התקיימה מסיבה של עשרות אנשים ברחוב אליעזר בן יהודה 128 בת"א. "משערים כי היה זה נשף חתונה של עמנואל שטרסברג וגאולה כהן. בעל הדירה מיכאל ביז'נסקי הינו רביזיוניסט ידוע, חייל משוחרר ונהג טקסי. מכוניתו נחטפה מספר פעמים". כך המשיכה כהן להתל בכולם עד שב-22 בינואר 1948 הגיעה ידיעה ש"גאולה כהן נמצאת בצרפת".
גם לאחר 60 שנים: "המלחמה שלי עדיין לא נגמרה"
לאחר שנמלטה מהכלא, כהן חזרה לפעילות בלח"י ונישאה לעמנואל הנגבי, שהיה ממפקדי המבצעים החשובים בארגון. לאחר הקמת המדינה למדה כהן באוניברסיטה העברית וסיימה תואר שני במקרא, בספרות ובפילוסופיה. היא הקימה אגודת סטודנטים בשם "סלע" (סטודנטים למהפכה עברית) והייתה חברת המערכת של הירחון "סולם".
במהלך כהונתה כחברת כנסת בשנים 1992-1974, הקימה כהן את ועדת העלייה והקליטה ועמדה בראשה. לאחר פרישתה מן הליכוד בשנת 1978 בשל התנגדותה להסכמי קמפ-דייויד, הייתה בין מייסדי תנועת התחייה. כהן כיהנה כחברת כנסת במשך 18 שנים, והישגה הגדול היה חקיקת "חוק יסוד ירושלים", שנחקק בשנת 1980 ברוב סוחף. החוק קובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יחד עם חבר הכנסת משה שמיר פעלה גאולה כהן גם לחקיקת "חוק הגולן". בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל על מפעל חיים.
כהן נולדה ב-25 בדצמבר 1925 בתל אביב, ונפטרה ב-19 בדצמבר 2019, שבוע לפני יום הולדתה ה-94. ב-2010 נפגשה כהן עם רוברט פיינטר, החייל הבריטי שהביא למעצרה כשהייתה חברה בלח"י. הפגישה התקיימה ביוזמתו של פיינטר, שהתקשר לכהן והציג את עצמו כחייל לשעבר בחיל הקשר הבריטי. הוא סיפר על רגע המעצר: "אני חושב שאני זוכר - אלא אם זה רק בדמיוני - את גברת כהן יוצאת החוצה מכוסה בשמיכה וזהו זה. חזרתי לצריפין, שתיתי מיץ תפוזים וכוס תה והלכתי לישון. אחר כך קמנו כדי לחפש את קול ישראל. זהו זה".
כהן אמרה לפיינטר במהלך המפגש: "שאלת אותי אם אני כועסת או משהו, אבל אני לא כועסת. אני רגועה כל עוד אתה בלונדון שלך ואני בירושלים שלי, אנחנו לא אויבים, אנחנו חברים". עוד אמרה כהן לחייל לשעבר, שאיתו נפגשה כידידה: ""אני רוצה לספר לך על ההבדל ביני לבינך. אני את המלחמה שלי לא גמרתי".
