בפתחו של האוהל הגדול ברחבת מוזיאון תל אביב, מוצב לוח אלקטרוני ועליו מוקרנים לפי סדר הא'-ב', השמות והתמונות של החטופים בעזה. חולפות דקות ארוכות, ארוכות מדי, עד להשלמת סבב וחזרה להתחלה. כרזות בהוצאה עצמית של המשפחות מזכירות שהמאסה הבלתי נפרדת הזאת, "החטופים בעזה" שמה, מורכבת מפרטים, עולם שלם שמכיל 242 עולמות שונים שסטו מדרכם ב-7 באוקטובר. הצער הוא קולקטיבי, אך הוא גם פרטי. עמית. יוסף חיים אוחנה. שני גבאי. עומר. יונתן סמרנו. רוני.
מירי בן עמי, אמו של יוסף חיים, שמעה על מה שקרה במסיבה ברעים והתקשרה מיד לחבר ושאלה מתי הוא ראה אותו. יוסף חיים היה בחזקת נעדר עד לפני כשבוע כשהמשפחה התבשרה שנחטף לעזה. "החבר סיפר שעזרו לפצועים והעניקו להם טיפול לפני שרצו לציר המכוניות וכל אחד התפצל לכיוון אחר. החבר נפגע מרסיס ביד. הוא ראה את יוסף חיים מסתתר מתחת למכונית".
היא מספרת שהיה בן נהדר ומיד מתקנת ללשון הווה. הוא עודנו בן נהדר. "הוא אהוב מאוד כמו שאתה רואה", מספרת, ומחווה בידה לחברים הרבים שבמקום, "תמיד עוזר לי כשצריך, גורם לי לחייך".
מעגלי שיחה של משפחות וחברים כמו זה של אוחנה מנסים להפיג את הבדידות. לתמוך ולחזק, להיתמך ולהתחזק. יש כאן הרבה ביחד, אבל הכל בצל החסר. השיחות מעלות חיוך מדי פעם, אך בסופו הבלתי נמנע של כל חיוך, כאשר השפתיים מתעקלות מטה, שבה ומכה המציאות. העצב נישא באוויר, ענן כבד שחג מעל למתחם כולו. שורה של מיצבים מבקשים להעניק ביטוי ממשי לממדי האסון. 242 זה המון, אבל מבינים זאת היטב רק כאשר העין רואה את מה שאינו.
"עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך מחבק אותך"
שולחן שישי ערוך עם כסאות ריקים כמספר החטופים כמעט מחלק את רחבת הענק לשניים. הוא עד כדי כך ארוך. ניצבים עליו, למרבה האימה והזעזוע, גם בקבוקי שתייה לתינוקות. בסמוך, פס יצור של בני משפחה ומתנדבים חותך ועונד לפרקי ידם של עוברי אורח סרטים צהובים להגברת המודעות. לא רחוק מהם, שלושה מתנדבים בחולצות תכלת מציעים "תמיכה נפשית ראשונית". מן הרמקולים מתנגנים שירים בעוצמה נמוכה, כמעט בלחישה. חלקם מתאימים התאמה מצמיתה למצב. ״עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך מחבק אותך״ שר אביתר בנאי. ואולי לא מחר, ואולי לא עוד מעט, אבל העיקר שיחבק.
עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, הגיעה להביע הזדהות. היא נשאלה מה אביה היה עושה. "הוא היה מרעיש עולמות", סיפרה, "צריך לשחרר את כולם ואז להרוג את כל רבי המרצחים האלה. הם אומרים שלא ינוחו עד שיהרגו את כולנו, איזו ברירה אחרת יש לנו?". גם הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, הצטרף כדי לחזק. זמר עם גיטרה שר שירים עצובים מהקאנון הישראלי. למולו ישבו אנשים ואחזו ידיים.
על תמונתה של שני לוק, שהייתה בגדר חטופה עד ששרידי גופתה אותרו ברצועה, כתב מישהו "נרצחה". יש מיליוני ידיים שמחכות להשתמש באותו הטוש כדי לכתוב "חזרה הביתה" על תמונה אחרת
הרחבה הסמוכה למוזיאון תל אביב היא אחד משני מוקדי התכנסות - השני ברחוב קפלן, למול אחד השערים לבסיס הקריה - אך סיפורם של החטופים מסופר בכל פינה במרחב, מזכיר את מה שאי אפשר לשכוח; בכרוז עם שמה של אחת החטופות על שמשה של אוטובוס חולף; בשלט פריסה גדול על חזית בניין ברחוב דובנוב, עליו צוירו הילדים השבויים בעזה; בסרטים צהובים על אנטנה של מכונית חולפת. כולן כתובות קעקע שמבהירות שדבר לא יכול להישאר כפי שהיה. גם לא רחוב שאול המלך, שעל שלט הניאון שלו הודבקה מדבקה ועליה נכתב "החזירו אותם עכשיו". הישראליות כולה נמצאת עכשיו בעזה.
על הרצפה נפרשה יריעה רחבה ועליה כתבו עוברי אורח תפילות לחזרתם של החטופים. תמונות חלק מהחטופים מפוזרות עליה. אדם אחד ממולל באצבעותיו את קצותיו של סרט צהוב ובוהה בכתובות. הוא מושך באפו מדי פעם. עוד מעט ודמעה ראשונה תיזל. טושים מפוזרים ומאפשרים למי שרוצה לכתוב את שעל לבו. על תמונתה של שני לוק, שהיתה בגדר חטופה עד ששרידי גופתה אותרו ברצועה, כתב מישהו "נרצחה". יש מיליוני ידיים שמחכות להשתמש באותו הטוש כדי לכתוב ״חזרה הביתה״ על תמונה אחרת.
פורסם לראשונה: 22:43, 02.11.23
