רק בשנתיים האחרונות התרגלה רחל סדן לישון לילה שלם, ללא דאגות. "בכל השנים שבהן רועי טייל בעולם על אופניים החרדה הייתה חלק בלתי נפרד ממני", היא מספרת. "כל צלצול ממספר לא מזוהה הקפיץ אותי ופחדתי מדפיקה בדלת. כשמישהו הביא הביתה את 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן לא יכולתי לקרוא אותו, וכשהניחו את הספר על השולחן הפכתי אותו כדי שלא אראה את השם שעל הכריכה. ברחתי. אבל מאז שרועי חזר ארצה, לקיבוץ ראש הנקרה, נרגעתי. ידעתי שהוא כאן, משתקם, מטייל, נותן הרצאות ושותה את החיים בהנאה. הייתי בטוחה שבגבולות ישראל הוא לא חשוף לסכנה".
ביום רביעי בשבוע שעבר, בשעות הערב, צילצל אליה חבר של רועי מהקיבוץ וסיפר לה שבנה הבכור נפגע בתאונה. בתוך דקות, היא ובעלה עמוס יצאו מדירתם באור יהודה לעבר בית החולים גליל בנהריה. "הרופאה הנוירוכירורגית מסרה לנו דיווח ראשוני כשדמעות בעיניה", היא מתארת. "היא הכירה את רועי, לא באופן אישי, היא שמעה הרצאה שלו בטד והתקשתה להאמין שדווקא הוא, הבחור ששרד כל כך הרבה תאונות ואסונות, מורד מהאמבולנס".
המסע של ג'ינג'י להימלאיה
היא נתנה לכם תקווה?
"לא. הבנו מיד שהפעם זה נוקאאוט. פגיעה בגזע המוח, אבל לא עיכלתי את חומרת המצב. קיוויתי שהנס שקרה לו בהימלאיה יחזור על עצמו. גם אז אף אחד לא האמין שהוא יקום ויעמוד על רגליו, אבל הוא נלחם וכולנו נלחמנו איתו ועובדה, הוא יצא מזה כמו גדול ואפילו חזר לרכוב. סמכתי על רועי שגם הפעם הוא ייצא מזה. פצוע, פגוע, אבל בחיים. הרי הוא טיפס על הרים וצלל עם לווייתנים ואכל עם דובים והאכיל ברדלסים ועשה עוד המון דברים שלאדם מן היישוב, כמוני, נראים לא הגיוניים".
הפעם, הנס לא קרה. "ביום חמישי ערכו לו שתי בדיקות כדי לבדוק אם קיימת איזושהי פעילות מוחית ושתיהן יצאו שליליות לחלוטין", מספרת האם. "בשעות שחלפו בין הבדיקה הראשונה לשנייה התחילו לדבר איתנו על תרומת איברים. ידענו שלרועי היה כרטיס אדי, ולכן הסכמנו ללא היסוס. לא עמדנו בדרכו בחייו אז למה שנעמוד בדרכו במותו? מהות חייו הייתה נתינה והעצמה. האיברים שלו נתרמו לשבעה אנשים. אני עדיין לא יודעת דבר על המושתלים, אבל יש משהו מנחם בידיעה שהאיברים שלו נשארים בישראל. אולי ביום מן הימים אזכה לשמוע את פעימות ליבו של רועי בגוף אחר. אילו היה נהרג בהודו או באיזשהו מקום מרוחק, זה לא היה קורה".
"הבנו מיד שהפעם זה נוקאאוט, פגיעה בגזע המוח. קיווינו שהנס שקרה לו בהימלאיה יחזור על עצמו. גם אז אף אחד לא האמין שהוא יקום ויעמוד על רגליו, ובכל זאת הוא יצא מזה כמו גדול ואפילו חזר לרכוב. הפעם זה נגמר אחרת"
"אני מנסה להתנחם בידיעה שרועי טרף את החיים", אומר עמוס, אביו, ונוגע בשרשרת מסורתית שבנו שלח לו מאפריקה. "היו לו שתי אהבות גדולות - חופש ונופים".
תרצו להכיר את האנשים שיקבלו את איבריו?
"הכי ירגש אותי לפגוש את מי שקיבל את הלב של רועי", אומרת אמו. "הוא זכה בלב של זהב. אם מדובר בחולה לב, שעד להשתלה היה מוגבל, אחרי שקיבל את הלב של רועי הוא יקום ויתחיל לרוץ. אני בטוחה".
מאבק הישרדות מלידה
אתמול, בצהרי השבת, התמלאה דירתם של ההורים בקרובי משפחה ובחבריו של רועי סדן, בן 39, שכולם קראו לו ג'ינג'י. בסלון תלוי צילום גדול שלו, למרגלות האוורסט, ברגע של שלווה. מנוחת הלוחם. אחיו עידו, בן 37, שחבר אליו לחלק מהטיולים, הקרין על מסך הטלוויזיה הרצאות שלו, שבהן הוא נראה כמלך העולם ומקור להשראה. רק אחרי שנקבע מותו, הוריו הוציאו לסלון כרזה גדולה עם תמונתו על אופניים, שמסכמת את חייו במספרים. "66 אלף ק"מ, 1,500 ימים, 42 ארצות, שש יבשות, ג'ינג'י אחד, אמונה אחת".
עד למותו היא אוחסנה באחד החדרים הצדדיים מפני שבנם לא הרשה להם להפוך את דירתם למוזיאון. מקיר אחד מורדת מדליה שקיבל לפני תשע שנים מיולי אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות, "בהוקרה על יוזמה אישית יוצאת דופן בפעילות הסברתית למען ישראל". מכשירי הסלולר שלהם קולטים עוד ועוד סרטונים שצולמו בימים האחרונים לחייו, כשהוא מתכנן את ליל הסדר ללא הקורונה.
"מאבק ההישרדות של רועי החל ברגע שהוא הגיח לעולם", מספרת רחל סדן, בת 65, מורה במקצועה. "הוא נולד פג, בשבוע ה-30 להיריון, קילו שש מאות. בגן ובכיתה הוא היה ילד נמוך, אבל מאוד דומיננטי. הייתה לו אש בעיניים. בגיל ארבע, אולי קודם, קנינו לו אופניים עם גלגלי עזר. אחרי כמה שעות הוא שבר את גלגלי העזר והתחיל לרכוב לבד. כשהיה בן תשע עברנו לגור באורנית ושם הוא תפס גובה והתחיל להתבלט גם בזכות השיער הג'ינג'י והמשקפיים".
ספורטאי מלידה.
"מאוד. הוא היה אלוף בריצה ושיחק כדורסל בקבוצה של אורנית וגם בקבוצה של רמת השרון. החלום שלו היה להפוך לכדורסלן באן-בי-איי והוא התאכזב לגלות ש-186 ס"מ לא מספיקים כדי להפוך לכדורסלן מקצועי. תמיד היה לו אטלס ביד ועוד כמה אטלסים בחדר. אפילו על התקרה של החדר שלו הוא הדביק דפים מהאטלס".
זה היה סימן ראשון לתאוות הנדודים שזרמה בעורקיו?
"כנראה שכן. אבל לא חשבתי שזה יהיה מסלול חייו. הבנתי שהוא מתעניין בגיאוגרפיה. חשבתי שהוא יהיה מורה, כמוני וכמו אחיו. הג'וק הזה נכנס לו לראש רק אחרי שירותו הצבאי. שיבצו אותו בתותחנים ורועי לא אהב את זה, הוא רצה להיות בשטח, אולי בגבעתי, ושלח מכתבים, אבל לא אישרו לו לעבור. אמרו לו, 'גם בתותחנים צריכים אנשים עם אופקים רחבים כמו שלך'. עם חבר'ה מהצבא הוא יצא לטיול שחרור, בהודו, ויחד איתם הוא למד בקורס לטיפוס הרים. מהודו הוא עבר לארצות הברית, מכר תמונות כדי לממן את הטיולים וכשחזר ארצה הוא שאל את עצמו, ואותנו, אם יש דבר שאף אחד עוד לא עשה. כך נולד בו הרעיון להקיף את העולם באופניים".
איך הגבת?
"בפחד. 'מה פתאום להקיף את העולם באופניים? ואם יהיה לך פאנצ'ר?' הייתי תמימה, חשבתי שההתנגדות שלי תשפיע עליו. שאלתי אותו, 'כמה זמן זה ייקח? מתי תחזור הביתה?' ונבהלתי כשלא היו לו תשובות. מצד שני ראיתי שהוא לוקח את האתגר ברצינות ולצד האימונים האינטנסיביים לומד וחוקר את המרחקים וכמה משקל של אוכל וציוד האופניים יכולים לשאת.
"כשהוא התחיל לדבר על הרעיון שלו הייתה חברה שהעניקה לו חסות ויצרה עבורו אופניים מיוחדים שמתאימים למסע ממושך. הם עלו 25 אלף שקל, והוא קיבל אותם במסיבה שערכו לכבודו. ביולי 2007, כשיצא לדרך, כל המשפחה ליוותה אותו לשדה התעופה. עמדתי מולו, הנחתי את כפות ידיי על ראשו והתפללתי 'יברכך'. לא העליתי בדעתי שהמסע יארך ארבע שנים וחצי. הוא התחיל אותו בגיל 25 וסיים בגיל 30".
איך התמודדת עם הגעגועים?
"ערוץ 10 ליווה אותו בתחילת המסע, באלסקה, וכל שבועיים ראיתי אותו בטלוויזיה. באלסקה רועי חטף הלם, גם הוא לא העלה בדעתו עד כמה זה יהיה קשה ואיזה מרחק יהיה עליו לגמוא עד לנקודה שבה יוכל לקנות אוכל. בשבועיים הראשונים הוא ירד 15 ק"ג ונבהלתי מכמה שהוא רזה. מדי פעם הוא מצא טלפון לווייני וצילצל הביתה, ומחודש לחודש למדתי לא לשאול אותו את השאלה הכי טבעית שכל אמא רשאית להציג לבנה - מתי תחזור.
"יום אחד הוא צילצל והקול שלו נשמע לי לא טוב. שאלתי 'רועי, מה קרה?' והוא ניתק. אחרי כמה דקות הוא צילצל לאבא שלו וסיפר שנשדד במקסיקו באיומי אקדח. לקחו לו את כל הציוד והמצלמות, רק את האופניים - שרועי קרא להם 'אמונה' - השאירו לו. הוא עבר איתם לסן דייגו, ואחרי שהתראיין לטלוויזיה המקומית הקהילה היהודית והישראלית התארגנה, קנתה לו ציוד חדש והוא חזר למסע, בדיוק לאותה הנקודה שבה נשדד. הבנתי שהצרות רק מחשלות אותו".
ומה לגביו, הוא לא סבל מגעגועים?
"אני בטוחה שהוא התגעגע. אבל הסקרנות, ההרפתקנות וגם החברותיות היו חזקות ממנו. הוא באמת השתוקק לפגוש ולהכיר עוד ועוד אנשים. רועי נהג לומר, 'אני עושה הכל לבד, אבל אני אף פעם לא בודד', אז מה יכולתי לעשות נגד זה? אמרתי לו, 'תשמור על עצמך ותבלה'. אלפי פעמים שאלו אותי, 'איך את חיה עם זה? איך את ישנה בלילות?' ועניתי בכנות שאני לא ישנה בלילות. במיוחד לא כשהוא היה במדבריות של סין ואוסטרליה, כשאין שום תקשורת לוויינית ויש חום אימים, 53 מעלות בצל. היה לי קר איתו והיה לי חם איתו ואף פעם לא עצרתי אותו. אחרי שגמר את שתי האמריקות, הצפונית והדרומית, הוא עבר לאפריקה ומאתיופיה הגיח לישראל לחופשה של שבועיים, שאחריה טס עם האופניים לאירופה. חבר עשה איתו מסלול באיטליה, בעלי נפגש איתו בטורקיה, אחיו רכב לצידו באוסטרליה, רק אני סירבתי להצטרף".
מפני שאת לא יודעת לדווש?
"אל תדאגי, אני יודעת לרכוב", היא מחייכת מתוך הדמעות, "אבל לא נמשכתי לחיים על גלגלים. הסתפקתי במתנות שהוא שולח לי. פעם בובה, פעם תיק. דברים סמליים. רועי אהב להגיע למקומות הכי נידחים שאין מה לקנות בהם חוץ ממזכרות".
"קרע את עצמו באימונים"
כשסיים את המסע הגדול, וכבר הפך לכוכב בינלאומי, הגיע סדן לקיבוץ ראש הנקרה והתאהב במקום. "החברים החדשים שרכש שם אירגנו לו דירה, ועבר זמן עד שקלטנו שהוא השתקע דווקא שם כדי להתאמן בחתירה לקראת אתגר חדש, חציית האמזונס", היא מספרת. "רק המחשבה על המסע הזה שיתקה אותי. מה, אתה הולך לשוט בין נחשים? לכן שמחתי כשהוא התפשר על מסע לצפון הודו ויצא אליו לפני חמש שנים. שרון, שהייתה בת זוגו, הייתה אמורה להצטרף אליו. אבל יום לפני בואה הוא הצטרף לחבורה של ישראלים שהזמינה אותו להקיף את ההר באופניים ושם הוא החליק ונפל מגובה 500 מטר. המדריך המקומי ניסה לעצור אותו באמצע הנפילה, אבל הודי קטנצ'יק לא הצליח לבלום את הג'ינג'י הגבוה שלי".
"הסקרנות, ההרפתקנות וגם החברותיות היו חזקות ממנו. הוא באמת השתוקק לפגוש ולהכיר עוד ועוד אנשים. אלפי פעמים שאלו אותי, 'איך את חיה עם זה?', ועניתי בכנות שאני לא ישנה בלילות. היה לי קר איתו והיה לי חם איתו ואף פעם לא עצרתי אותו"
מרגע שהידיעה על התאונה הגיעה ארצה החברים של רועי פתחו חמ"ל והפעילו את כל הקשרים עד שמצאו מטוס קל שהסכים לצאת לשטח בחושך ופינה אותו לבית החולים הקרוב. הם קראו בפייסבוק לכל הישראלים שבהודו להתגייס למשימה, ומאות הגיעו לבית החולים.
"אחד מהם, ד"ר שפילברג, צילצל אליי. אשתו קנתה לרועי בגדים ואמרה לי, 'הוא במצב קשה, אבל הוא לחץ לי את היד'", אומרת האם רחל. "הנשימה שלי נעצרה עד שהחבר'ה שלו אירגנו אמבולנס מוטס שהחזיר אותו הביתה, לתל השומר. טיפול נמרץ. חודשיים הוא היה בתרדמת. החברים שלו ישבו לצידו בתורנות, בכל שעות היממה. תמיד היה מי ששמר עליו מפני שרועי השתולל מכאבים, הצלעות שלו נשברו בנפילה, והוא ניסה למשוך את הצינורות ולקום מהמיטה".
היית איתו בתל השומר?
"כל יום, כל היום. אבל הרגשתי שהנוכחות שלי לא עושה לו טוב. כשראה אותי הוא הרגיש שהחרדות שלי התממשו. כשרועי חזר להכרה הוא סיפר לי שבלילה שקדם למסלול הזה היה לו, בפעם הראשונה, חלום רע".
החזרה לחיים הייתה לא פשוטה. במשך חצי שנה רועי היה במחלקת שיקום ולמד הכל מההתחלה - לדבר, ללכת, לעלות במדרגות. "הוא קרע את עצמו באימונים", היא אומרת. "כשבת זוגו שכרה להם דירה ביפו, בקומת קרקע, הוא חרק שיניים והתעקש לטפס לקומה הרביעית. אבל דבר טוב אחד יצא מהתאונה הזאת - חציית האמזונס ירדה מהפרק".
"ראיתי רק חושך"
לפני שנה וחצי פגשתי את ג'ינג'י בשגרירות ישראל בניו דלהי. הוא חזר להודו כדי להתמודד עם הטראומה שחווה. "במשך שנתיים וחצי הייתי עסוק בפגיעות הגופניות", סיפר לי, "והרגשתי שהגיע הזמן לטפל בנשמה, בסיוטים שפוקדים אותי בלילות, בפחד שהשינה תעמיד אותי בסכנה. הייתי חייב לעצמי מסע של סגירת מעגל. מבחינתי, ההר דומה לצלקות שאני נושא עליי מאז התאונה. הן לא נעלמו וגם ההר לא זז. אז אם ההר לא בא אליי כדי לשחרר אותי אני אבוא אליו כדי להשתחרר ממנו ולפתוח דף חדש. אני מאמין שהמפתח נמצא בראש. איך אומרים כאן? סאב קוץ' מילגה. הכל אפשרי".
במסע הזה הוא פגש, לראשונה מאז התאונה, את טאקפה, מדריך הטיולים ההודי, שנעץ את הגרזן שלו בשלג, נשען עליו וקלט אותו לזרועותיו. "אם הוא לא היה שם, ואם לא היה לו גרזן, לא הייתי כאן", הוא סיפר בריאיון שפורסם במוסף "7 ימים". "500 מטר זה כמו ליפול מהכרמל לים התיכון או ממצדה לים המלח. זה מטורף. ראיתי בפעם הראשונה את סרטוני החילוץ שלי ולא האמנתי למראה עיניי. כשהמסוק הגיע הוא לא הצליח לנחות, אז עשרה בחורים חסונים - שלושת החבר'ה הישראלים שטיילו איתי ומדריכים מקומיים - הרימו אותי אליו. אותי, 110 ק"ג. הם לא הספיקו לקשור אותי ואחרי כמה שניות נפלתי עליהם. רואים את זה בסרטון. עשרת המצילים שלי שינסו מותניים והרימו אותי פעם נוספת למסוק".
באותו ראיון תיאר ג'ינג'י את תהליך השיקום הממושך. "אנשים שחוזרים לחיים מעידים שבזמן התרדמת הם ראו את האור. אצלי זה היה להפך. בחודשיים של התרדמת ראיתי רק את החושך. רציתי לדבר, אבל במקום מילים יצאו ממני קולות מוזרים. במקרים אחרים התבלבלתי. במקום 'עץ' אמרתי 'אש'. החברים הטובים שלי, קבוצה של 12 אנשים שקרובים אליי כמו משפחה, לא זזו ממני. הם עשו משמרות סביב המיטה שלי והרגשתי נוח בנוכחותם. לדעתי, זה היה המזל הגדול שלי. אילו הרגשתי שלא נעים לי לשאוג ולעשות פדיחות השיקום שלי היה מתעכב. אף פעם לא אמרו לי, 'לא תוכל ללכת, לא תוכל לרכוב על אופניים'. אמרו לי 'תעשה כל מה שיכול', נתנו לי לזרום עם הגוף שלי אז זרמתי".
"בכל השנים שבהן רועי טייל בעולם על אופניים החרדה הייתה חלק בלתי נפרד ממני. כל צלצול ממספר לא מזוהה הקפיץ אותי ופחדתי מדפיקה בדלת. כשמישהו הביא הביתה את 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן לא יכולתי לקרוא אותו. ברחתי"
ואכן הוא הצליח כנגד כל הסיכויים. "השיקום היה הרבה יותר קשה מהנפילה מההר. בחודש החמישי הקימו אותי מהכיסא והייתי מאושר. קרעתי את עצמי באימוני פיזיותרפיה. התאמנתי שעות על האופניים בחדר הכושר. הפיזיותרפיסטים היו מגיעים לחדר הכושר בשמונה בבוקר ומוצאים אותי מזיע, רטוב, כי כבר הייתי שעתיים על האופניים. את יום הולדתי ה-34 חגגתי בחדר הכושר על האופניים. דיוושתי 34 ק"מ ועוד אחד לשנה הבאה. מסביב לאופניים שלי היה גיהינום, אנשים שהתפנצ'ר להם השכל, צרחות וסבל, אבל נכנסתי לבועה שלי. כשאני על אופניים אני בגן עדן".
הטיולים היו חייו והאופניים היו האמצעי להשגת החופש. "הבנתי שיש שלושה דברים שממלאים אותי בשמחה - אופניים, חברים וקהל. אז התחלתי להתפרנס מהרצאות", הוא סיפר בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "כשהייתי במקומות הכי גבוהים חייכתי אל העולם וכשהידרדרתי למקום נמוך והייתי חלש, העולם חייך אליי בחזרה".
"גם אני אוהב אופניים, אבל אני לא ג'ינג'י ואין בי את הדחף שבער בו", מספר אחיו עידו, בעל תואר שני בניהול מוסדות חינוך, מורה בבית הספר הדמוקרטי, נשוי המצפה לילד ראשון. "אף פעם לא שאלתי את רועי 'מתי תתיישב?'"
למה לא בעצם?
"מפני שהוא היה מיושב בדרך שלו".
"רועי העניק לי המון חרדה אבל גם המון גאווה", מסכמת אמו. "מיליוני אנשים ברחבי העולם ראו בו מקור להשראה, במיוחד אחרי הפציעה. הוא הגדיר את עצמו כהרפתקן זהיר ותמיד חבש קסדה. תמיד - חוץ מאשר ברגעים האחרונים של חייו. הופתעתי לשמוע שהוא היה ללא קסדה כשהמשאית פגעה בו. אני משערת שזה מפני שהוא כבר היה ממש בפתח הקיבוץ והיה חם נורא. התרגשתי לשמוע שהחבר'ה שלו בקיבוץ מבקשים לקבור אותו שם. בכל מקום שבו דרכו רגליו אהבו אותו, וגם זו נחמה".
