הציבור הישראלי כבר התרגל לנסוע בתחבורה ציבורית גרועה – דוחק, צפיפות ואוטובוסים שלא מגיעים לתחנות. במשך השנים אמנם חל שיפור מסוים בתחום, אבל הקורונה החזירה אותנו לאחור. והיא לא עשתה את זה בנסיעה איטית אלא ברוורס פראי במיוחד.
בחצי השנה האחרונה נחתו על הישראלים מגבלות תנועה שאיש לא דמיין. במהלך הסגר הראשון הכבישים התרוקנו לחלוטין, הרכבת הושבתה, קווים בין-עירוניים של אוטובוסים דממו פתאום.
כשהמשק שב לפעילות גם האוטובוסים והרכבות חזרו, אבל במתכונת שהפכה את הנסיעה לעינוי גדול מהרגיל. הגבלת מספר הנוסעים השאירה רבים מאיתנו להתייבש בחום הכבד בתחנות ללא צל, או דחוסים באוטובוסים בניגוד להנחיות.
בכל אותו זמן קרה דבר מוזר מאוד בכבישי ישראל. כשמאות אלפי ישראלים נותרו ללא עבודה, ורבים עברו לעבוד מהבית, הכבישים עדיין נותרו עמוסים ופקוקים. המומחים אומרים בפשטות – הפקקים איתנו גם בשנה הבאה, וגם בעוד עשור.
קצב עליית הרכבים החדשים על הכביש, והזמן שאנחנו מוכנים להיות ברכב, מובילים אותנו לגדוש את הכבישים. וזה כנראה ינצח כל מגפה. אפילו אם נרחיב את הכבישים בעלות של מיליארדי שקלים, הם ייעשו שוב צפופים ועמוסים בתוך זמן קצר.
בעולם כבר הבינו שהפתרון הפשוט הוא קידום תשתיות לתחבורה ציבורית – רכבות קלות, מטרו, יצירת נתיבי העדפה לתחבורה ציבורית, והפיכתה למהירה ויעילה. עשרות מדינות ניצלו את סגר הקורונה כדי להפוך מאות קילומטרים של נתיבי רכב לנת"צים, לשבילי אופניים או למדרכות עבור הולכי הרגל.
בפריז, למשל, יצרו 50 קילומטרים של שבילי אופניים בתוך ימים ספורים. ולא רק במדינות אירופה העשירות, גם במזרח היבשת ובדרום אמריקה נהגו ככה. ובישראל? למעט כמה רחובות בתל אביב, בירושלים ובחיפה – לא נעשה כמעט דבר.
אם אנחנו רוצים שבשנה הבאה נבלה קצת פחות בכבישים ויותר עם בני המשפחה שלנו – נצטרך לוותר על הרכב. המדינה מצידה תצטרך לפתח תחבורה ציבורית מהירה, אמינה ויעילה. זה הזמן לנצל את הסגר שנכפה עלינו כדי להזניק את התחבורה הציבורית קדימה. לא צריך לחכות בשביל זה שנים. שינוי, כך למדנו, יכול לקרות גם בתוך ימים.