רונן ברגמן מדווח מקייב
(צילום: סנטרל הפקות)
קוראים לה דריה והיא בת 33. יש לה בת, שמה אירה, והיא בת שלוש וחצי, ועוד תינוקת מתוקה בת שנה שקוראים לה ניקה. את בעלה, שאת שמו לא מגלים כי זה עניין צבאי ולכן גם סודי, גייסו בתחילת המלחמה ליחידות "מגיני הטריטוריה", ההגנה המרחבית שהתארגנה כיוזמות פרטיות ואוגדו יחד מאז למערך הגנת הערים ברחבי אוקראינה.
ביום הפלישה דריה ושתי הילדות הקטנות שלה ירדו למקום הכי נמוך בקייב, הכי קרוב והכי זמין שהיה להן - מטווח ירי ספורטיבי שנמצא ליד ביתן בשכונת טרויישנה, לא הרחק מקו החזית עם הטנקים הרוסיים בצפון-מערב קייב. מאז, 24 ימים אחרי, הן לא עלו משם. כך הן מנהלות את חייהן כבר שלושה וחצי שבועות: בתוך צפיפות איומה, מתחת לאדמה, עם אוויר מהול באדים, בלי אור, ועם הריחות והרעשים של עוד עשרות אנשים אחרים שחיים בצמוד אליהן.
אתמול בבוקר עוד היו במתחם התת קרקעי הזה כ-30 איש. "אבל בלילה יש כאן יותר, הרבה יותר", מסביר המפקד האזורי של יחידת ההגנה המרחבית. אותם אנשים, ברובם, לא עלו מעל פני הקרקע מאז תחילת המלחמה, עם פלישת הכוחות הרוסיים ב-24 בפברואר. הן לא עלו משם לא בגלל שהיה עוצר בעיר - כי ברוב הימים דווקא אין עוצר והוא שמור בדרך כלל לשעות הלילה. וגם לא בגלל שמישהו אסר עליהן לעלות, בגלל שפיזית אינן יכולות או אפילו בגלל שבחוץ כל הזמן נופלים פגזים וטילים.
לא, דריה החליטה שהיא והילדות שלה לא עולות למעלה עד סוף הקרבות מסיבה פשוטה: כי היא מפחדת והיא מוכנה לשבת שם, בתוך המחנק והצחנה "כמה שנצטרך", העיקר לא לסכן את הילדות שלה שוב פעם בשריקת הפגזים ונהמת הטילים של הצבא הרוסי.
כיסאות וסדין במקום מיטה
מסביב על קירות המתחם דבוקות כרזות צבאיות עם קריאות עידוד לניצחון וסמלים של צבא אוקראינה. מתחתם פרוסים שלטי בטיחות של המטווח המקורי שפעל כאן. אבל תנאי המחייה מתחת לאדמה לא פשוטים: חלק מהילדים וההורים ישנים על כיסאות שהוצמדו זה לזה עם סדין שפרוש עליהם כדי לייצר רצף שמזכיר איכשהו דרגש, והשירותים המאולתרים עשויים מכיסא וקערה תחתיו. זהו. אין פתח ביוב, אין מים זורמים ואין באמת אפשרות לשמור על היגיינה או פרטיות.
כמו דריה, גם אירה נמצאת כאן עם בנה: סשה בן ה-12, כמו גם עם שתי בנות שהיא משגיחה עליהן, מאשה בת ה-14 וסוניה בת ה-10. אמן מאושפזת בבית חולים אחרי שילדה תינוק בימי הלחימה, ואביהן גם הוא גויס ליחידת מגיני הטריטוריה.
ילנה, גם היא פה, בת 32. בעלה מגויס, והיא כאן עם בתה אלכסנדרה בת ה-3 ובנה קיריל בן ה-11. כולם חיים כאן יחד, בצפיפות נוראה, באותם תנאים בלתי אפשריים, והם לא עלו למעלה אפילו פעם אחת מאז פרצה המלחמה כדי לנשום אוויר.
"אני רואה את התופעה הזו בכל מקום", אומרת נ', פסיכולוגית מקומית (שביקשה להישאר בעילום שם מחשש שהרוסים בסוף יסגרו עימה חשבון). "אנשים שהמלחמה הזו תפסה אותם באמצע החיים הרגילים שלהם והוכו בהלם. אני בטוחה שעם הזמן, כרגע זה עדיין מוקדם מדי, זה יאובחן כפוסט-טראומה. והם מצאו להם מקלט במקום שנראה להם בטוח, ופשוט אוחזים בו כקרש הצלה, כאיזה אי של יציבות בתוך הכאוס, ולא מוכנים לעזוב. לא מוכנים לעלות על פני הקרקע או לצעוד ברחוב אפילו צעד אחד קטן".
נ' עוסקת כעת במה שהיא קוראת "פעולות של עזרה ראשונה נפשית": היא נעה בין מקלטים לבתי חולים לבתים פרטיים בהם אובחנו אנשים במצוקה קשה, לריכוזים של אזרחים שנותרו בלי קורת גג בגלל ההפצצות ומנסה לדבר איתם, להושיט יד חמה, לתת ולו לרגע עצה ותחושה של תמיכה, ובעיקר: "לספק תחושה שלמישהו איכפת".
נ', שיש לה קרובים בישראל, בקיאה גם בסבל של תושבי הדרום ומכירה היטב את שם היישובים בישראל שספגו הכי הרבה הפגזות. "קראתי מחקרים על ההשפעות ארוכות הטווח על הילדים והצעירים של שדרות שחיו שנים רבות תחת איימת הרקטות", סיפרה. "זה נורא ואני רוצה להתפלל לשלומם, וגם לשלום אזרחי קייב שלא יעבורו את הסיוט הזה אפילו יום אחד נוסף".
הקללה שאסור לפרסם
היא רואה הבדל מסוים בין אוקראינה וישראל: "כאן זו אוכלוסיה שכולה, 100% ממנה, אולי זולת כמה אנשים שנמלטו מדונבאס והאי קרים ב-2014, נקלעו לתוך הסיטואציה הזו בבת אחת, בום נפל עליהם ואין להם אף אחד שמכיר את הסיטואציה שיוביל אותם, ואין להם שנים של היכרות עם משהו כזה", אמרה.
"ובשביל חלק מהם האירוע הזה הוא כמו חריטה של ציפורן על לוח, רעש נורא, שמרעיד אותם מבפנים, ומשאיר אותם במצב נפשי רעוע, והם חייבים להסתתר, גם פיזית, וגם מתכווצים פנימה ומסתתרים נפשית".
מהמקלט לוקח אותנו רטניקוב לאחת מהיחידות של מגיני הטריטוריה. אנחנו רואים איך החימוש שהם מקבלים משתפר מפעם לפעם. ואחד מהם, רעול פנים, מציג בגאווה מטול RPG 7 שקיבל אחרי אימון קצר לפני כמה ימים. היחידה כתבה על הקיר מאחורי המשל"ט שלהם קללה עסיסית ברוסית ואוקראינית. אנחנו מבקשים מרטניקוב לתרגם אבל הוא משיב בחיוך שובבי: "אין צורך. ממילא אצלכם בישראל כולם מדברים את השפות האלה. תדפיס את התמונה. כולם יבינו". בואו רק נאמר שמדובר בקללה בוטה במיוחד, שכוללת את פוטין, קרובי משפחתו, ואיברים רלוונטיים בגופם.
משם אנחנו ממשיכים לבית תמחוי בקייב של ארגוני סיוע שבו 300 מתנדבים מבשלים מדי יום אוכל ל-7,000 איש. הצילומים נגדעים באחת כשבצד השני של העיר מדווחים על נפילה, עוד אחת של טיל על בית. ביום שישי האחרון פרסם ב"ידיעות אחרונות" הצלם זיו קורן צילום של בניין בן 18 קומות עולה בלהבות. הבניין שנפגע אתמול היה 200 מטר משם. עוד הוכחה לכך שהרוסים מטווחים שוב ושוב אזורי מגורים.
ושוב אותם מראות הרס קורעי לב, ושוב התושבים האומללים שנותרו ללא קורת גג, וחייל אחד, איש ממגיני הטריטוריה, שמושיט יד ומסייע לקשישה שבדיוק הבינה שכל עולמה חרב, להגיע לאוהל העזרה הראשונה הסמוך.
