3 צפייה בגלריה
"הדוח מספר סיפורים ומראה פנים". נשיא המדינה יצחק הרצוג מקבל את דוח העוני
(צילום: חיים צח / לע"מ)
ארגון "לתת" פרסם הבוקר (שני) את המהדורה ה-20 של דוח העוני האלטרנטיבי שמספק תמונת מצב מטרידה על המצוקות הכלכליות בישראל ב-2022. מנתוני הדוח עולה כי בישראל חיות בעוני 698,000 (23.3%) משפחות ו-2,627,000 נפשות (27.8%), מתוכן 1,176,000 ילדים (38.6%). בנוסף, 27.7% (830,000) ממשקי הבית בישראל נמצאים במצוקה כלכלית, התווספות של 131,000 משפחות בהשוואה ל-24.1% טרום משבר הקורונה (699,000).
"זה הוא דוח קשה וכואב", הגיב לנתונים נשיא המדינה יצחק הרצוג. "גם אם נתעלם מהוויכוח על "קו העוני", הדוח הזה מספר את הסיפורים ומראה את הפנים: את ההורים שלא יכולים להעניק לילדיהם ביטחון תזונתי, את החיילים והסטודנטים שקורסים בהיעדר גב כלכלי, את הנוער והקשישים, מכל קצוות הארץ, מכל גווני החברה, שחיים - יום-יום, שעה-שעה - בחשש, ברעב, על הקצה. תמיד על הקצה".
מנתוני הדוח עולה כי שיעור משקי הבית הנמצאים בקרבה לעוני על פי הכנסה (מעמד נמוך) עומד על 20.1% ונותר גבוה בהשוואה לטרום המשבר, אז עמד על 14%. עם זאת, חלה ירידה בהשוואה ל-2021 (23.6%). "מדובר במשפחות שנמצאות בסכנה מיידית להידרדרות לעוני", מסבירים כותבי הדוח. בנוסף, 680,475 (21.1%) משפחות חיות באי ביטחון תזונתי, מתוכן 312,825 (9.7%) באי ביטחון תזונתי חמור. "מתחילת שנת 2022 אנו עדים להתייקרויות כמעט בכל תחומי החיים, לרבות מחירי המזון ומוצרי הצריכה, החשמל והדיור", מוסיפים הכותבים. "3,431 שקלים הוא הסכום הנדרש למשפחה בת חמש נפשות עבור רכישת סל מזון חודשי בסיסי ובריא, שזה 1,347 שקלים יותר ממה שהמשפחות מוציאות בפועל על מזון (2,084 שקלים). ישראל נמצאת במקום השלישי מבין מדינות ה- OECD במדד יוקר המחיה, אחרי שווייץ ואיסלנד. בנוסף, רמת אי השוויון בישראל גבוהה מהממוצע במדינות ה-OECD, והיא נמצאת בעשירייה (מקום 9) של המדינות האי שוויוניות".
כותבי הדוח בחנו גם את נתמכי הסיוע של ארגון "לתת". מהנתונים עולה כי 8,447 שקלים היא ההוצאה החודשית הממוצעת של משפחה נתמכת סיוע, אשר גבוהה בשיעור 55.6% מההכנסה החודשית הממוצעת שלה (5,430 שקלים). 38.6% מהנתמכים חוו חסימה או עיקול חשבון הבנק, פי 4 מהאוכלוסייה הכללית (9.7%). הגורם מספר אחת למצוקה הכלכלית של הנתמכים הוא מחלה או נכות (שלהם או של בני משפחתם). כמעט מחצית (47.3%) מהנתמכים שבביתם יש פעוטות, נאלצו לוותר על תחליפי חלב אם עבור תינוקם או לתת פחות מהכמות המומלצת.
את מרבית הנתונים הללו חווה לירז (55) על בשרה. "בעלי נכה צה"ל, הוא נפגע בראשו במסגרת פעילות צבאית", היא מספרת. "אני מתמודדת עם שיתוק מלידה. אנחנו שנינו לא עובדים וחיים מקצבאות, והן מאוד נמוכות באופן יחסי למחייה כאן. יש לי ארבעה ילדים, אני רוצה לסייע להם, אבל לא תמיד מצליחה. עליית המחירים משפיעה עלינו בעיקר ביכולת לקנות אוכל. אני מקבלת סיוע במזון, זה סכום סמלי אבל זה עוזר לי, בלעדיו לא הייתי מצליחה לרכוש אוכל. אנחנו מתמודדים עם הרבה אתגרים, ואין כמעט עזרה".
עוד עולה כי 44.7% (2,428 שקלים) מהכנסתם הממוצעת של הנתמכים מופנית לדיור. ל-9.3% אין מקום מגורים קבוע והם מתגוררים אצל בני משפחה או חברים, בבתי מחסה, או שהם חסרי קורת גג. "אמנם חלקם מקבלים סיוע בשכר דירה, אך סכום זה אינו מותאם להתייקרות בשוק הדיור, ועל כן הופך לפחות משמעותי עבור משפחות הזקוקות לו", מסבירים כותבי הדוח.
הנתונים מצביעים על כך שלמרות עדכון קצבת השלמת הכנסה לקשישים שהציבה את כלל הקשישים מעל קו העוני של המוסד לביטוח לאומי (ל-2020), עדיין 75.6% מהקשישים נתמכי הסיוע חיים בעוני דה פקטו, בהתאם לאומדן לעוני של ארגון לתת. 69.4% מהנתמכים הקשישים נמצאים באי ביטחון תזונתי, מהם 36.5% במחסור חמור. 60.9% מנתמכי הסיוע הקשישים ויתרו על רכישת תרופה או טיפול רפואי, משום שלא יכלו לשלם עבורם.
"במהלך עשרים השנים האחרונות מספר העניים בישראל כמעט הוכפל, על אף שהאוכלוסייה גדלה רק בכ-50%", הגיב לנתונים עו"ד ערן וינטרוב, מנכ"ל לתת. "ללא סדר עדיפויות לאומי ראוי, המבוסס על ערכים של שוויון, צדק וערבות הדדית ועל הצורך לדאוג לביטחון החברתי והכלכלי של האנשים שחיים בינינו בעוני, המגמה הזו תימשך, ובשנה הקרובה היא עלולה אף להחריף, עקב עליית הריבית במשק, התגברות יוקר המחיה והמיתון הצפוי".
הדוח מצביע גם על אי שוויון הזדמנויות בחינוך. 57.5% מנתמכי הסיוע לא הכניסו ילד אחד או יותר בגילאי 0-3 למסגרת חינוכית כיוון שלא היו מסוגלים לעמוד בתשלומים הנדרשים, עלייה בשיעור של 25.5% מ-2020 (45.8%). 72.6% העידו כי בעקבות המצוקה הכלכלית נאלצו לוותר על רכישת ציוד לימודי בסיסי וספרי לימוד לבית הספר עבור ילדיהם. 78.6% מהילדים נתמכי הסיוע נאלצו לוותר על חוגים, פעילויות העשרה בבית הספר, טיולים והשתתפות בתנועות או ארגוני נוער, משום שהוריהם לא יכלו לשלם עבורם. 38.4% מנתמכי הסיוע העידו כי ילדיהם צמצמו בגודל הארוחות או דילגו על ארוחות, בשל חוסר יכולת לרכוש מספיק מזון. "חינוך הינו אחד המפתחות המשמעותיים לצמצום פערים חברתיים וכלכליים. ואולם, המציאות מלמדת שפעמים רבות מערכת החינוך בישראל אינה מצליחה להעניק אופק התפתחותי לתלמידים החיים בעוני", נכתב.
אי השוויון מתבטא גם בגישה לשירותי בריאות. 76.7% מנתמכי הסיוע סובלים ממחלה כרונית אחת לפחות. 68.4% מנתמכי הסיוע נאלצו לוותר על רכישת תרופות או טיפול רפואי נחוץ כי לא יכלו לשלם עבורם. 68.1% מנתמכי הסיוע ויתרו על טיפול רפואי משום שלא היה להם איך להגיע אליו. "ישראל מאופיינת באי שוויון חמור בבריאות ביחס למדינות ה-OECD", מסבירים הכותבים. "קיצוצים תקציביים ותהליכי הפרטה אגרסיביים הביאו לפגיעה במערכת הבריאות הציבורית, שאינה עומדת בהתחייבותה להנגיש שירותי רפואה שוויוניים לכלל האוכלוסיות בחברה".
יוסף ברקה (85), מתמודד כל יום מחדש עם האתגר הכלכלי. "אני חי מקצבה של 3,200 שקלים בחודש, ובכסף הזה אני משלם עבור חשמל, מים, אוכל, טלפון, תרופות ושכר דירה. אז מה נשאר לי? יש ימים שאני בקושי מצליח לקנות לחם וחלב, לפעמים אין לי אוכל בכלל. זה לא מעניין אף אחד. אני ניצול שואה, עליתי לארץ מתוניס. עבדתי 30 שנה כמלצר והצלחתי להתפרנס, הסתדרתי. עכשיו לעת זקנה מדינת ישראל לא מאפשרת לי להזדקן בכבוד.
"יוקר המחיה עלה, הכל עלה. אם הקצבאות היו גדולות יותר זה היה עוזר לי מאוד. לפעמים אני מוותר על תרופות שאני לא יכול לשלם עליהן כי אין לי כסף. אני כועס שמעלים את השכר של חברי הכנסת וכל המסכנים שאין להם מה לאכול לא מעניינים אף אחד. הגעתי לגיל 85, מה זה שווה? מחכים שאני אמות?"
