ב-7 באוקטובר, כשמחבלי חמאס פלשו לעוטף, היו 13 מבוגרים וקשישים, בהם ניצולי שואה, בדרכם ליום נופש בים המלח. כאשר הקבוצה הייתה בדרכה לאסוף חברים נוספים גלגל המיניבוס התפנצ'ר. הם עצרו בתחנת האוטובוס שמול הספרייה העירונית, הנהג יצא להחליף צמיג – והם נקלעו לאזעקת צבע אדום. הקשישים רצו מיד ל"מיגונית החכמה" שהייתה נעולה והם נותרו בחוץ. בזמן שהם חשופים לירי הרקטות ברחוב, שני טנדרים לבנים של מחבלים עוברים, מזהים את הקבוצה - טובחים בהם וגם מוודאים הריגה.
הקבוצה הייתה של עולי ברית המועצות שהתארגנו יחד פעמים רבות סביב אותו הטיול. רק בשבת שקדמה לשבת הנוראית הם נסעו יחד. שני אנשים שרדו את הטבח הנוראי הזה. הנהג, שלפי העדויות נפצע אך הצליח להימלט מהמקום, וניקולאי, פועל ממולדובה שברגע הראשון כשהחלו האזעקות נבהל ורץ במהירות לביתה של משפחה בשדרות, שם הוא נשאר כיומיים עד שחולץ. לאחר מכן הוא שב למולדובה.
לאחר שהטלפונים הסלולריים של הנרצחים חולצו מזירת הרצח, בני משפחתם מצאו תמונות שלהם שצולמו דקות ספורות לפני שנטבחו באכזריות. לפי הגדרות הפלאפון, התמונות צולמו ב-06:53. ב-07:03, הנהג דיבר עם אלכסיי, הבעלים של חברת הטיולים, ואמר שיורים עליהם.
ראובן פסחוב (24), מתנדב במשטרה, שנקלע לזירת הרצח מספר: "איך שהיה צבע האדום הראשון הבנתי שזה לא משהו רגיל. התלבשתי מהר, לקחתי את האקדח, מחסנית אחת ואפוד. יצאתי לסבתא שלי, סגרתי לה את החלון של הממ"ד ויצאתי חזרה. ראיתי שבספרייה העירונית יש מיניבוס שעומד בלי גלגל והרבה זקנות ליד מקלט סגור. הלכתי אליהן כדי לעזור להן והן צועקות לי 'שוטר שוטר תעזור לנו לפתוח'. אני מנסה לפתוח את המקלט ולא מצליח. פתאום ראיתי טנדר מכיוון רמי לוי שמתחיל לירות לכיווננו, התחלתי להחזיר ירי ואני רק עם 15 כדורים. שמרתי כמה כדורים למקרה שאני אצטרך לשים לעצמי כדור בראש אם יחטפו אותי ויתעללו בי. אני יודע למה חמאס מסוגלים".
פסחוב לא מצליח להסביר איך הוא ניצל והכדורים לא פגעו בו. "עמדתי עם הקשישים באותו מקום והם הרגו את כולם לידי. רצתי לשכונה וצעקתי 'פיגוע פיגוע'. נכנסתי לבית של מישהו והסתגרתי אצלו שעה. שמעתי ירי של אקדח והבנתי יש כוח משטרתי". על אף שכמעט איבד את חייו, הוא מספר שהוא שוב יצא החוצה וחבר לכוח של שב"כ שהיה באזור. "נסעתי איתם באוטו וראינו את כל הגופות לאורך הכביש... התחלנו למפות בניינים וללכת לאיפה שיש קריאות על מחבלים. ככה עד הערב".
פסחוב מספר שעד רגע זה הוא לא עזב את שדרות והוא המשיך להתנדב שם. סייע בין היתר בפינוי גופות, פינוי תושבים, חלוקת תרופות ומזון.
העמיד פני מת - וניצל
נהג המיניבוס, שבשל היותו תושב בכפר בדואי, הפנצ'ר הפתאומי והעובדה שהצליח להישאר בחיים – הפך בעיני חלק לחשוד. לדבריו, הוא נמצא היום במשבר עמוק ובטיפול תרופתי, ולכן, בהמלצת הפסיכיאטר שלו, הוא ביקש שלא לדבר עמנו בשלב זה. לאנשים בסביבותו הוא סיפר כי בעת ששמע את היריות הוא נשכב על הרצפה יחד עם עוד מישהי. וכשהמחבל ירה לכיוונם, האישה שהייתה צמודה אליו ספגה את הכדורים ודיממה עליו. כך, כשהוא מכוסה בדם, הוא העמיד פני מת – וניצל.
גם אלכסיי דוידוב מאופקים, הבעלים של חברת "אלכסיי טיולים" שארגן את הנסיעה, מספר על קושי רב והאשמות כלפיו. "ב-06:30 זיניאדה האחראית של הקבוצה התקשרה אליי ואמרה לי שיש טילים. אמרתי לה 'זיניאדה, צריך להחזיר את האנשים לבית'. היא אמרה לי שיש פנצ'ר והנהג יחליף, ולא לדאוג כי יש שם ממ"ד. אני שומע אותה צועקת תוך כדי 'משטרה תפתחו את הממ"ד'. אחרי רבע שעה התקשרתי לכולם ואף אחד לא ענה. התקשרתי לנהג, אני חושב שהוא ענה לי תוך כדי שהוא רץ והוא אמר: 'אני פצוע. תתקשר למשטרה, חמאס הורג אנשים', והוא בוכה. הייתי בשוק". דוידוב מספר שהיה מיניבוס נוסף שיצא לכיוון שדרות ועליו היו תיירים. "התקשרתי מהר למדריך שם וצעקתי 'צריך להחזיר את האנשים! יש מחבלים!' אם הם לא היו עוצרים אז עוד 19 איש היו מתים".
באשר לניקולאי הפועל ממולדובה, שעלה בטעות על המיניבוס הזה במקום על השני, הוא מספר: "התקשרתי אליו והוא אמר לי 'אלכסיי, אני ברחתי ואני בחצר של מישהו', אמרתי לו תישאר שם ואל תזוז. הוא היה שם יום וחצי אולי יומיים". אלכסיי מספר שאנשים שלחו לו הודעות שהאשימו אותו במוות של אותם הקשישים. "אנשים מאחורי הגב שלי אומרים שאני בכוונה שלחתי את האנשים לשם. זה קשה לי אבל אני מבין. לפני שבוע גם אני הייתי בתוך המיניבוס. זה אנשים שאני מכיר כמעט 20 שנה", הוא אומר בכאב רב. בנוגע לנהג הוא שולל בתוקף כל הנחה שהוא לקח חלק בטבח הנורא ואמר: "הוא בן אדם זהב".
אלכס, בנו של איגור קורצר שנרצח, תושב אופקים בן 73: "באותו הבוקר עוד לא ידענו מה קרה. ראינו ברשתות תמונות של אוטובוס ואנשים מתים שכובים על התחנה. בזווית הצילום לא זיהיתי את אבא שלי בין הגופות, בדיעבד מצאתי אותו אבל באותו הרגע לא ידעתי כי זה היה באיכות לא טובה. התחלנו לחפש אותו כי ידענו שקרה משהו ועברנו בין כל בתי החולים שהמוקדים שם קרסו ואף אחד לא ענה. כשהצלחנו להשיג אותם הם אמרו שאין אותו בין הפצועים או המתים. ניגשתי בערב לתחנת המשטרה והגשתי תלונה רשמית על כך שהוא נעדר. הייתי יחד עם החוקר והוא הצליח לאתר את הנהג שהיה בבית חולים. שמנו את הנהג על רמקול והשוטר שאל אותו שאלות. הוא שאלה מה כתוב על האוטובוס והוא ענה. אחר כך שאלנו מה מספר האוטובוס והנהג התחיל להקריא את המספר, ואז אני מבין שזה האוטובוס שראיתי בתמונות ברשתות, של האנשים שנרצחו בתחנה ומלא גופות היו זרוקות שם אחת על השנייה. נפל לי האסימון שאבא שלי כנראה היה שם. אבל כל עוד שאתה לא רואה את זה בעיניים אתה לא מעכל, יש בך עוד איזושהי תקווה שאולי קרה משהו והיה נס. שלחתי את התמונות לאחותי והיא אמרה ישר 'הנה, זה הוא, זה מבנה הגוף שלו'. אני לא זיהיתי, הוא היה מאחורי מישהי והראש היה מסובב לכיוון השני. ברוב האנשים שם ירו לכיוון הגוף והבטן ואצל אבא שלי סימני הירי הם בעורף, מלמעלה, והחוקר אמר לי שזה חד־משמעי שירו בו כשהוא היה שכוב. פשוט ניגשו אליו מטווח קצר כשהוא היה עם הראש למטה וירו בו".
אלכס מדגיש זיכרון נוסף שלדבריו היה קשה מאוד ונחקק לו בזיכרון - ההגעה ללהב 433. "היה שם מחזה אפוקליפטי. מאות משפחות של ילדים שהיו במסיבה ואיבדו קשר איתם. הם לא ידעו אם הם נחטפו, אם הם חיים או נהרגו. אתה רואה את הרחבה שם מחוץ למקום, מאות משפחות ואימהות שאיבדו קשר עם המציאות, בכי, התעלפויות. חזרתי בערך ב-4-3 בבוקר ולא יכולתי להירדם. זה היה מזעזע ולא הצלחתי להירגע".
לדברי אלכס, חוסר־ודאות והלחץ שהוא חווה בזמן ההמתנה לתשובה של מה עלה בגורל אביו, היו קשים מאין כמותם. "אחרי להב 433 חיכינו עוד יומיים, וזה היומיים הכי קשים שהיו לי. אתה מבין שקרה משהו אבל אין לך עדיין זיהוי. אחרי יומיים וחצי התקשרו אלי מבית העלמין מאופקים ואמרו לי 'תגיע. אבא שלך כנראה פה וצריך שתזהה אותו'. אני יוצא לכיוון אופקים ובזמן הזה מגיעים אלי שוטרים לבית בראשון והודיעו לאשתי שהייתה בבית. היה חוסר בלבול וסנכרון בין הרשויות. בערב, אחרי שקברנו, העובדת הסוציאלית מאופקים התקשרה והודיעה גם היא. אני לא כועס על אף אחד, פשוט הבנתי שהמערכת לא מתפקדת. הייתה מישהי ששני ההורים שלה היו באוטובוס. הם קיבלה הודעה על אבא שלה, לדעתי, אחרי 4-3 ימים, ורק אחרי שבוע הם קיבלו הודעה על האמא. היא חיכתה שבוע להודעה".
לתחושתך, אם המיגונית הייתה פתוחה, היה סיכוי קטן שאבא היה נשאר בחיים?
"בוודאי, זאת שאלה שמטריפה את כל המשפחות שם וגם אותי – למה המיגונית לא נפתחה? אני לא אוהב להתעסק במה היה קורה אם וכאשר – לעולם לא נדע. אבל זה כן מטריד אותי לחשוב מה היה קורה אם המיגונית הייתה נפתחת. אולי הם היו מתחבאים שם והכל היה בסדר והטנדרים היו חולפים, ואולי זה לא היה עוזר. אבל יש הרבה שאלות כאלה, כמו למה היה פנצ'ר? היו כאלה שהאשימו את הנהג שהוא אולי שיתף פעולה כי הוא נשאר בחיים, אמרתי עד כאן. הנהג לא אשם שהוא דיבר בערבית. אם הוא דיבר בערבית והתמזל מזלו ולא נגעו בו – אז זה מזל. אם מחר מחבלים רוסים יתקפו את ראשון לציון, ויתמזל מזלי שאני מדבר ברוסית ולא יהרגו אותי בגלל זה אז זה בסדר גמור. הנהג לא אשם. בתמונות רואים בפירוש נהג שמתכופף ומחליף גלגל, אנשים רואים אם יש או אין אוויר בגלגל".
"אנשים מבוגרים שלא מסוגלים באמת להגן על עצמם"
"לא היה להם סיכוי", אמר אלון פרידמן, בנו של ולרי (60) שנרצח על ידי המחבלים. "הוא רצה לנסוע ליום כיף בים המלח, להתנתק מעט מהעבודה. הוא נסע עם קבוצה מאורגנת, כולם מעל גיל 60 וחלק אפילו מעל גיל 70 וניצולי שואה. המיניבוס התחיל את האיסוף באופקים, לאחר מכן הוא אסף בנתיבות ואז הגיע לשדרות. כשהמיניבוס היה מול הספרייה העירונית בשדרות היה להם פנצ'ר, ואז התחיל 'צבע אדום'".
אלון סיפר על כך שהמיניבוס עצר ליד תחנת אוטובוס, וכולם רצו לעבר המיגונית הסמוכה כדי להסתתר. "זה ממ"ד טכנולוגי, ברגע שיש אזעקה הדלת אמורה להיפתח באופן אוטומטי - מה שלא קרה. הממ"ד היה סגור והם נשארו בחוץ", הוא תיאר. "בזמן הזה שתי חוליות של מחבלים על טנדרים הגיעו והוציאו את כולם להורג. טבחו בכולם, לאף אחד לא היה סיכוי. כולם אנשים מבוגרים שלא מסוגלים באמת להגן על עצמם או לברוח". הוא הוסיף כי "הם שכבו שם ככל הנראה עשר שעות עד שפינו את הגופות שלהם. יכול להיות שהיו אנשים שנשארו חיים, אבל בגלל הזמן שעבר לא היה להם סיכוי". לדבריו, להסעה נרשמו 19 בני אדם, אבל את חלקם לא הספיקו לאסוף עדיין והם חזרו הביתה בגלל האזעקות.
כשנפתח המרכז למשפחות הנעדרים והחטופים בקריית שדה התעופה, בבניין להב 433, הלכו בני המשפחה של ולרי למסור דגימות DNA. "נסענו לבתי חולים, שוחחנו עם כל מוקד אפשרי שקיים", סיפר אלון על המאמצים לאתר את אביו. "באותו יום שבת כבר ב-7:30 בבוקר גילינו שאבא נרצח מתמונות שקיבלנו. ההודעה הרשמית הייתה ביום רביעי וגם בצורה קצת עקומה. אין לי כעס כלפי אף אחד כי יש כאוס. זק"א התקשרו אלינו ושאלו איפה אנחנו רוצים לקבור את אבא, ואמרנו להם שהם אלה שמודיעים לנו. רק לאחר כמה שעות הגיעו לכאן חיילים ומסרו לנו הודעה רשמית. אני יודע שלא כולם מהמיניבוס עדיין זוהו".
לדברי אלון, "כבר מיום שבת הרגשנו שאנחנו באבל. לא היה למי לפנות או עם מי לדבר. כולם הפנו אותנו מגורם אחד לגורם אחר. היה כאוס טוטאלי. היינו בכוחות עצמנו כל הימים האלה. עד שאתה לא מקבל אישור רשמי אתה לא באמת מתפקד בימים האלה, אלה ימים ללא שינה. אתה רוצה לדעת מה עם הגופה, אתה רוצה לקבור את אבא".
ולרי פרידמן הותיר אחריו שלושה ילדים ושני נכדים. "אבא היה כנראה הבן אדם הכי מצחיק שיכול להיות. הוא הסתדר עם כולם והיה לו טוב לב גדול, מעולם לא ראינו אותו מתווכח או רב עם מישהו, או אומר 'לא' למשהו שביקשו ממנו", סיפר אלון על אביו. "הוא היה בן אדם מאוד מיוחד, תמיד היה כאן בשביל הנכדים שלו ובשביל כולם".
שמות הנרצחים והנרצחות:
- ליליה גילר
- מיכל זרביאילוב
- יעקב מורטוב
- ולדימיר פופוב
- סופיה פופוב
- לודה פורמן
- איגור קורצר
- ברטה שמאייב
- טטאינה שניטמן
- נדז׳דה ספרבצ׳יקוב
- נטליה טומייב
- ולרי פרידמן
- זיניאדה (זינה) ביילין
