דניאל אלוני, שנחטפה לרצועת עזה עם בתה אמיליה (6) ושוחררה אחרי 49 ימים בשבי, סיפרה הערב (שבת) בריאיון לחדשות 13 על רגעי חטיפתה: "זה פחד שאי אפשר בכלל הסביר אותו, אלו תחושות שהמוח האנושי לא יכול להכיל. אנחנו מבינות שכאן אנחנו הולכות לקפח את חיינו בצורה הכי אכזרית שיש מבליעת עשן ולהיחנק למוות. אני מחבקת את אמיליה ואני אומרת לה 'אהובה שלי אני מצטערת, אנחנו עומדות למות'", אמרה.
מלבד אלוני ואמיליה נחטפו גם אחותה של דניאל, שרון אלוני-קוניו, לצד הבעל דוד קוניו ובנותיהם התאומות אמה ויולי (3). דוד עדיין לא חזר. "שרון קיבלה הודעה בוואטסאפ הקבוצתי של הקיבוץ שיש חדירה של מחבלים", שיחזרה אלוני. "אני זוכרת שבאיזשהו שלב כבר התחלתי להיכנס לסוג של בעתה. תפסתי את הילדה וכל מה שיצא לי מהפה זה 'אלוהים תציל אותנו'.
הריאיון עם דניאל אלוני
(באדיבות חדשות 13)
3 צפייה בגלריה
"אחותי לא הפסיקה לנסות להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא הגיע". דניאל אלוני
(צילום: מטה משפחות החטופים והנעדרים)
"אחותי לא הפסיקה לנסות להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא הגיע. הייתה השאלה 'איפה הצבא?', כבר התחלנו לשמוע יריות ופתאום היה שקט. שמענו אותם נכנסים אלינו וזה כבר היה תרחיש אימה. הם נכנסו בטירוף, בצעקות של 'אללה אכבר'. רק הדלת מפרידה בינינו".
היא תיארה כיצד המחבלים ניסו לפתוח את הדלת לממ"ד, שם שהו בני המשפחה. "דוד אחז בדלת - ואז הם הרפו. היה שקט וכולנו בשוק", סיפרה. "עברו שתי דקות ושמענו רעש של משהו מתלקח. אז הבנו, הם שרפו לנו את הבית. ישבנו בממ"ד בלי חשמל, בלי תאורה ובלי אוויר. אמה התחילה להשתעל ואז אמיליה צועקת 'אני לא נושמת!'.
"השארנו הודעות פרידה ואז הייתי צריכה לבחור במוות - באיזה מוות יהיה קל יותר, מהיר יותר. המוות מבליעת עשן הרגיש מאוד קרוב. שרון בשלב הזה כבר לא התווכחה, היא קמה ועזרה לי לפתוח את החלום של הממ"ד. עצמנו עיניים וחיכינו. שמענו את היריות בחוץ, את הצעקות. פתחתי עיניים וראיתי מחבלים עם קלצ'ים שלופים. הם משכו אותנו החוצה, עזרו לנו לצאת וכולנו משתעלים את נשמתנו. הם תפסו לנו את הידיים והתחלנו ללכת, פתאום אני מסתכלת שמאלה ושרון נעלמה לי. הפרידו בינינו. אני מסתכלת הצידה, אני רואה את כל המכוניות שלנו מפויחות", סיפרה אלוני.
היא הוסיפה: "הם פשוט מכתרים אותנו ואין לי מושג, הולכים להרוג אותנו? לאנוס אותנו? לחטוף אותנו זה עוד לא אופציה שעלתה לי בראש. מגיע הטרמפ שלהם שזה כזאת עגלה שהם בטח לקחו מהקיבוץ, הם מעלים אותנו, שרון כבר לא איתי בשלב הזה. ומתחילים לנסוע בשדות, ואז אני מתחילה להבין שאני נחטפת לעזה. אני ועוד שתי בנות נחטפות לעזה. אני בשוק, עומדים בתוך הרכב, זה רכב פתוח ואז אני מסתכלת ואני רואה נחיל של אזרחים מגיע מעזה. אני רואה את הכמויות ואני אומרת 'זה לינץ''. במקביל הם מעלים חייל על הנגררת שגסס ומת, וכל הדם ניגר על הרגליים של הבנות".
לדברי אלוני, "אני אומרת לילדות 'תעצמו את העיניים' ובזמן הזה אני מקבלת מכות מכל האנשים האלה שהגיעו. כל מה שאני מנסה לחשוב זה איך אני מגנה פה על שתי בנות. אנחנו נוסעים את הקילומטרים האלה ואני לא מרימה את הראש. ואז אנחנו מגיעים לאיזושהי נקודה, אז אני עוד פעם מתרוממת ובא מישהו וחוטף לי את אמה מהידיים. הוא מושך אותה מהידיים ובשלב הזה פתחתי את הפה וניסיתי לצעוק 'בינתי, בינתי', זה לא עזר. הוא כיוון רובה אל הילדה, סימן לי לשבת ואין לי מה לעשות. אם אני מתה פה, אז גם הבת שלי מתה. לא יכולתי לשמור על הילדה, ילדה בת שלוש ושלושה חודשים.
"הדבר הבא שאני זוכר זה פיר של מנהרה, מורידים אותנו למטה. אני רואה שיורדים מתחת לאדמה באיזשהו סולם, דבר ראשון שעושים זה תולשים ממני את התכשיטים, ממש ככה מתחיל המסע שלנו של ה-49 ימים. אני ואמיליה לבד. אמיליה בשוק, אמיליה לא שואלת כלום. הדבר היחיד שאמרתי לה זה 'בובה, תעשי מה שאומרים לנו, תלכי לידי', ובדרך יש גם כל מיני כוכים כאלה שזה נראה כמו צינוק עם שער ברזל. אני פחדתי שאמיליה תקרוס".
"מישהו העריך שנישאר שם שנתיים, והתחלתי לבכות"
אלוני הוסיפה: "אנחנו הולכים כברת דרך מאוד ארוכה, שעות, באמצע הדרך אני רואה מישהו יושב על כיסא, יושב. אחר כך אני רואה שהוא פצוע. אני לא פוצה פה כי אני לא יודעת אם זה שלהם או שלנו, והוא שאל אותי פתאום בעברית 'מאיפה אתן?' ואז הבנתי שהוא משלנו. אחר כך התברר שהוא גם מניר עוז ונתנו לו לנוח כמה דקות. אחר כך ראיתי את המבוגרות, יוכבד ליפשיץ זיהתה אותי. אני מעריכה שהיו שם אולי 13-12 אנשים, ושם הילדה קורסת. נותנים לה מים והיא פשוט נרדמת עליי. התחלנו לדבר בינינו, ניסינו לברר על אנשים אחרים.
"התחננו לחוטפים לדעת מה קורה. בשלב מסוים קיבלתי תשובה שאחותי נמצאת ומוחזקת בבית חולים בהרכב המשפחתי המלא שלה. הימים עברו מאוד לאט, אחרי שלושה ימים במערה אומרים לנו 'עכשיו קמים והולכים'. כל מעבר נעשה 'מעכשיו לעכשיו', אין הכנה. המעבר הראשון היה נורא מפחיד, לקחו אותנו לאיזושהי דירה חשוכה. אחרי כמה ימים החושים התחדדו, אז כבר היינו שומעים את ההפגזות ומרגישים את האדמה רועדת".
אחר כך הועברו אלוני ובתה אמיליה לדירת מסתור אחרת. "זה ברור שזה היה בית של משפחה שהוצאה מהדירה. אנחנו בחדר המרכזי, יושב שומר בפתח 24 שעות ביממה. כל דבר שאנחנו רוצות צריך לבקש רשות. מצאנו שם 'פופ איט' קטן ושיחקנו איתו מסירות. ניסיתי להרדים את הילדה גם בצהריים כי אין מה לעשות. לא היה שם משהו שיכול להעסיק ילדה שהיא כמעט בת 6. סמכתי על צה"ל, ידעתי שמצילים אותנו. אחד המבוגרים של ניר עוז אמר 'אני מעריך חודשיים-שלושה'. הוא עוד שם, אנחנו בחוץ.
"מישהו העריך שנתיים, וכשהוא אמר את זה אני התחלתי לבכות. כולם חשבו שאנחנו קלף מיקוח מאוד חזק, באיזה עולם מישהו ישאיר ילדים בשבי? אבל השאירו ילדים בשבי, השאירו מבוגרים בשבי. לא היה לנו מושג מה קרה ב-7 באוקטובר, לקראת הסוף התגנבה אלינו שמועה מאחד השומרים שאמר שהרגו 1,200 אנשים. ואני אמרתי 'יש לנו כיפת ברזל, איפה ימותו 1,400 אנשים?'".
אלוני סיפרה כי בתה היא זו שלמעשה גרמה לה להחזיק את עצמה בשבי. "נטו יש פה ילדה שצריך לדאוג לה, צריך לתווך לה את המציאות הזאת. כשאמיליה הולכת לישון, אני בוכה מלא. אני מרגישה שבא לי לדפוק את הראש בקיר, שבא לי לקחת כדור שינה ולא לקום, שלא נצא מפה. אבל אני משדרת שכן נצא פה, למרות שלא חשבתי שבאמת נזכה לראות אור יום. באחת הפעמים במנהרות היה לי התקף חרדה ממש חמור. ירדן ביבס החזיק לי את היד, עדינה מניר עוז ניסתה לתרגל איתי נשימות. חצי שעה שאני איבדתי את זה. הילדה ראתה ולקחו אותה שלא תראה. עד היום במקומות שהיא לא מכירה היא שואלת 'יש כאן אנשים רעים?'".
שלושה ימים לפני השחרור משבי חמאס, הגיע אחד המחבלים לאלוני ואמר לה "את תשוחררי עם הילדה כשתיכנס הפסקת אש לתוקף". לדבריה, "אמרו שזה קורה 'מחר' ואותו 'מחר' לא קרה. זה שובר מאוד, ואז את לא מאמינה. ביום של השחרור אומרים לנו 'קומו, תוציאו את המזרנים החוצה'. הלכנו במנהרה עד לפתח היציאה של הפיר. מבצע השחרור שלנו היה מאוד מורכב, הוציאו אותנו בעיניים קשורות לאיזושהי חצר ומשם לרכב.
"טלטלו לנו את הרכב של הצלב האדום. אם שרדנו 49 ימים ולא מתנו מכל כך הרבה הזדמנויות שיכולנו למות מהן מאז 7 באוקטובר, אז כאן אנחנו נמות. זה היה פשוט דז'ה וו ליום החטיפה. היו המונים, הם צבאו על המכוניות של הצלב האדום, טלטלו אותן בטירוף. את חושבת שעוד שנייה את מתהפכת, אמיליה הייתה בהיסטריה וצעקה 'הורגים אותנו'. יש שם אנשים פצועים, יש שם אנשים במצב נפשי לא טוב. עזבנו אנשים שבורים. אסור להשאיר עוד יום אחד אדם אחד כי אנחנו נקבל גופות ולא חטופים".
בתחילת דצמבר העידה אלוני על השבי בסרטון מוקלט ששודר בעצרת למען שחרור החטופים בתל אביב. "אני אמא לאמיליה אלוני בת ה-6", אמרה. "ב-7 באוקטובר נחטפנו בברוטליות מהבית שלנו. הבנות שלנו ראו דברים שילדים בגיל הזה או בכל גיל לא צריכים לראות. סרט אימה. אתה מרגיש שאתה רוצה לצבוט ולהתעורר מהסרט. זה היה מבעית, מפחיד, אין סדר יום אין כלום", שחזרה.
"כל יום הוא נצח שלא נגמר. גיסי עדיין שם, גם אח שלו, בת זוגו, אח שלה. אנשים שם בסיכון. אנשים יכולים למות, כי החליטו לרצוח אותם".
פורסם לראשונה: 16:34, 06.01.24
