32 שעות חלפו בין הרגע שבו הפקידה באשנב מספר 2 שבקומה השנייה של השגרירות הרוסית בברלין - אזור נטול חמצן ברמה אקוטית - הבטיחה לי ש"אין שום בעיה, ובעלי דרכון ישראלי אינם זקוקים לשום ויזה כדי להיכנס", והורידה את התריס, לבין חריקת הבלמים של האוטובוס הרוסי במסוף הדרכונים. זה היה לאחר מסע של שתי רכבות ואוטובוס שהוביל אותנו מגדנסק לכיוון קלינינגרד. עכשיו אנחנו בנקודת ביקורת הדרכונים בין פולין לבין רוסיה, למרות שאנחנו מאות קילומטרים מערבה מהגבול המוכר של רוסיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
קלינינגרד היא הבירה של מחוז באותו שם, ששיטחו כ־15 אלף קמ"ר, פחות או יותר שני שלישים ממדינת ישראל. אבל לכל השטח הזה אין קשר קרקעי ישיר לרוסיה. בגלל תהליכים היסטוריים, קלינינגרד היא מובלעת רוסית, בין פולין לליטא. רק מעבר קרקעי צר, שנקרא "מסדרון סובלאקי", מחבר בין קלינינגרד לבין מדינת־האם. המסדרון הזה עובר בשטחן של פולין וליטא, ואז מתחבר לרוסיה דרך בלארוס, מדינת הבובות של פוטין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השטח הזה תקוע כמו עצם בגרונם של הליטאים והפולנים, אבל לרוסים, שכבשו את האזור במלחמת העולם השנייה, יש הסכם בינלאומי לפיו קלינינגרד שלהם. הם מחזיקים שם נמל חשוב לים הבלטי שבו עוגן גם הצי הבלטי הרוסי, ולא ישחררו את המחוז לעולם. להפך: בשנים האחרונות הזרימה רוסיה למובלעת קלינינגרד כוחות צבא גדולים, חימוש רב, וטילי איסקנדר, שיכולים לשאת ראשי קרב גרעיניים. הטווח של האיסקנדר – כ־500 ק"מ - מכניס לרדיוס האיום האטומי למשל את שטוקהולם, הלסינקי ופאתי ברלין, שלא לדבר על חלקים נרחבים מהשכנות פולין וליטא. דוח מודיעין אמריקני קבע השנה כי רוסיה כבר העבירה ראשי נפץ גרעיניים לקלינינגרד, והם מוטמנים בבונקרים חשאיים ברחבי המחוז. הרוסים גם מוכנים להזרים כוחות גדולים – חלקם כבר פרוסים במדינת החסות בלארוס – במידה שיותקף מסדרון סובלאקי, החיבור של קלינינגרד עם רוסיה.
פולין וליטא הן חברות בברית נאט"ו. אם לתערובת הנפיצה הזו ששמה "קלינינגרד" יושלך גפרור, המשמעות היא אחת: נאט"ו תיאלץ להגיב, ואירופה עלולה למצוא את עצמה בתוך מלחמת עולם שלישית. הגפרור הזה, כך חוששים, כבר הוצת: ליטא הכריזה לפני מספר שבועות כי תיישם את הסנקציות הכלכליות שהטיל המערב על רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ותבצע בדיקות מקיפות של כל מה שהרוסים מובילים במסדרון סובלאקי העובר בשטחה. מבחינת הליטאים, כל הסחורות האסורות בשל החרם שהוטל על מוסקבה - חומרי בניין, מתכות עץ, מוצרים טכנולוגיים, מלט, אלכוהול ונפט – לא יוכלו להגיע לקלינינגרד.
הרוסים, הגיבו מהר ובחריפות: הם טענו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, כי מדובר בסחורות שעוברות מרוסיה לשטח רוסי, ולא ביבוא. לכן הם קבעו שמדובר במצור, כשמנגנון התעמולה של הקרמלין מייצר הקבלה בין הצעד הזה לבין המצור הנאצי על סטלינגרד ולנינגרד, שחקוקים ברוסיה כטראומה לאומית. דוברת משרד החוץ הרוסי אמרה כי "התגובת הרוסית לא תהיה דיפלומטית אלא פרקטית". האתר "פוליטיקו" מיהר להכריז כי מסדרון סובלאקי הפך ל"מקום המסוכן ביותר בעולם". קלינינגרד היום היא מה שהייתה ברלין במהלך המלחמה הקרה: המקום שבו מעצמות העולם רוקדות טנגו צמוד וזהיר, כשברור לכולם מה יקרה אם מישהי תדרוך על רגלה של האחרת.
ולגבול של סיר הלחץ הזה, אנחנו נוסעים עכשיו.
כשעתיים אחרי העלייה לאוטובוס בגדנסק, אנחנו מגיעים לגבול הפולני עם קלינינגרד, כלומר, עם רוסיה. הצד הפולני, כולנו מורדים מהאוטובוס, מקבלים הפסקת שירותים, וניגשים לבדיקת דרכונים, אחריה נוסעים כשלוש מאות מטר ונעצרים באזור הרוסי. חיילת רוסייה במדי בז' מכופתרים, חצאית אדומה וכותפות תואמות, עולה לאוטובוס, אוספת את בדיקות הקורונה, דרכונים וטופסי כניסה לרוסיה. בידה היא מחזיקה מצלמה דיגיטלית עם פלאש עצום, מתקרבת לכל אחד מהנוסעים עד למרחק סנטימטרים בודדים, ומצלמת תוך דרישה בלתי אפשרית להשאיר את העיניים פקוחות. אנחנו יורדים ומתבקשים ולהיכנס בתור לשלושת האשנבים לבדיקת דרכונים. אירינה, החיילת במסוף, בודקת את הדרכון שלי, קוראת למפקד התורן - ואז מודיעה לי חד־משמעית: אתה לא יכול להיכנס.
"אבל אמרו לי אתמול בשגרירות בברלין שאני יכול", אני מנסה להתווכח.
"אתמול", עונה אירינה. "אבל היום זה משהו אחר. אתה יכול לנסות מחר. בוא, ננסה לתפוס לך טרמפ חזרה", היא אומרת ומסמנת לעבר הגבול הפולני. היא מוצאת אזרח רוסי שנראה עגמומי ומנותק ונוסע בחזרה לגבול. אנחנו נכנסים לב־מ־וו השחורה שלו, הוא מדבר רוסית, ואין לי מושג לא מה הוא אומר ולא לאן אנחנו נוסעים. בסוף אנחנו מגיעים לגבול הפולני, יוצאים מהאוטו ומגישים את הדרכונים.
אחרי כמה דקות, הוא יוצא מחדר הראיונות, נכנס לאוטו, מתניע ופותח בנסיעה פראית לכיוון פולין. עם המזוודה והתיק שלי. הפולנים מורידים מיד מחסומים, רכב צבאי שמוזנק למקום חוסם אותו, ואז הם מוציאים ואוזקים אותו. מתברר שהטרמפ שלי רצה להגיע למולדובה, הפולנים דחו את הבקשה, אז הוא החליט לנסות לפרוץ את המחסום בכוח. עכשיו הוא עצור, ולפחות התיקים שלי אצלי.
6 צפייה בגלריה
''משהו רע חייב לקרות''. יורי טריצ'ב מחליף לוחיות רישוי כדי שלא יזוהו כרוסיות
(צילום: זאב אברהמי)
בינתיים, הפולנים מכניסים אותי לתוך רכב ריינג' רובר לבן, שבו נוהג יורי טריצ'ב, רוסי בן 35, שחי בקלינינגרד וקיבל אישור להיכנס לשטח הפולני. יורי מספר לי שהוא ביקר בתל־אביב פעם אחת. "יפה", הוא אומר, "אבל יקר". השם האמצעי שלו הוא בנג'מין, "כמו נתניהו", הוא מחייך.
אנשי ביקורת הגבולות הפולנים מכניסים אותנו לבדיקה מקיפה למציאת אלכוהול או סיגריות. רכב הריינג' רובר נכנס לחדר מיוחד שבו הוא עובר שיקוף רנטגן ועולה על ג'ק. שני פקחים מחטטים בקרבי הרכב עם פנסים. יצאנו שליליים, ויצאנו במזל: החודש היו פה מקרים שבהם מכוניות ומשאיות המתינו שלושה־ארבעה ימים כדי להיכנס. אנחנו מקבלים בחזרה את הדרכונים ויוצאים לפולין. אחרי חמישה קילומטרים, יורי שובר בגסות לדרך צדדית צרה, ונעצר. הוא מוציא לוחית רישוי מאחור ומברג, כורע על ברכיו ומחליף את לוחיות הרישוי שלו. אותו מספר, רק בלי הסימון שהאוטו מגיע מרוסיה. "אם אני נכנס עם אוטו עם לוחית רישוי רוסית לפולין או לליטא, האוטו לא חוזר שלם", הוא מסביר לי. הוא נולד באמא רוסיה ונדד לשמחתו לקלינינגרד בעקבות האהבה. "המקום הכי טוב לחיות בו בעולם", הוא מעיד על חבית הנפץ הגרעינית שהיא ביתו. עוד נחזור ליורי.
עכשיו, כשהסיכוי לקבל אישור כניסה לתוך קלינינגרד עצמה התייצב על אפס, אנחנו נוסעים לעבר מסדרון הסובלאקי שנמצא בתוך שטח גבול פולין־ליטא. יחסית למקום שהוגדר כ"הכי מסוכן בעולם" ובכל רגע נתון עלול להצית מלחמה גרעינית עולמית, מדובר בחתיכת פסטורליה שכמו לקוחה מתוך ציור אימפרסיוניסטי. המסדרון הוא שטח צר מותניים, שכאמור נמתח לאורך 104 קילומטרים עד לרוסיה, ומסביבו מתנהלים החיים עצמם. שדרות עצים בשורות־שורות על ראשי גבעות והרים, ירוק, שמש שצבעה את הכל בצהוב חמים, אגמים ועוד אגמים, חוואים פולנים וליטאים בגופיות על קומביינרים, פרות שנחו על גחונן ומפעם לפעם הזיזו קלות את זנבן, מאותתות לחוואי שהן שרדו עוד חצי שעה בשרב הכבד. בגבול הלא־קיים בין פולין בואכה ליטא, אלמוני ריסס כתובת גרפיטי שחורה שמסכמת את התרשמותו: "יש לנו אנשים נהדרים, נוף נהדר ונאט"ו נהדר".
התחנה הראשונה היא בצד הליטאי של אגם ויסטיטיס. על שפת האגם צעירים ומבוגרים, משפחות וזוגות מאוהבים. מפה, בשחייה של כמה מאות מטרים אפשר לחצות את הגבול לקלינינגרד, ולמעשה להיכנס לתוך שטח רוסיה. זה אם מישהו בכלל היה רוצה בכך, או מאמין שישרוד את השומרים החמושים שממתינים לו בחוף השני.
לינאס סנקסיס, ליטאי שחי בצמוד לקלינינגרד: "אנחנו נילחם פה עד שנמות. אנחנו לא חוזרים לשלטון סובייטי בחיים. שום שרשרת של טנק לא תדרוך עלינו"
פעם, לפני המלחמה, מובלעת קלינינגרד הייתה בכלל גרמנית, וקראו לה קוניגסברג. שם גדלו בין היתר ענקי רוח כמו עמנואל קאנט וחנה ארנדט. במלחמת העולם השנייה העיר נטחנה לאבק והפכה לטריטוריה סובייטית. עד לפני כמה חודשים, דייגים ליטאים היו מסתכנים בקנס של שלושה יורו, וחודרים לטריטוריה הרוסית כדי למלא את הרשתות שלהם. היום אף אחד לא מעז. היחידים שעולים עכשיו על סירות הם פעילי מחאה, שלובשים חולצות בצבעי הדגל האוקראיני או כאלו שעליהן מתנוססת הכתובת "פאק אוף רוסיה".
אבל בינתיים, באירופה המערבית ממש לא הולכים על אסטרטגיית ה"פאק אוף", וממשיכים עם התגובה המהוססת נגד פוטין. הגרמנים והצרפתים, שמבינים שאם תהיה כאן מלחמה הם לא יוכלו לעמוד מנגד – כבר עכשיו יש כ־1,100 חיילים גרמניים באזור המסדרון – מנסים להניא את הליטאים מההחלטה שלהם לבדוק את הסחורות הרוסיות שזורמות לקלינינגרד. תנו להם להעביר מה שעבר לפני הפלישה לאוקראינה, מבקשים בברלין ובפריז. בליטא רואים בכך רק דבר אחד: כניעה מוחלטת.
"זו הייתה בחינה כפולה עבור נאט"ו", אומר לינאס סנקסיס, פנסיונר בן 55, שיושב על שפת אגם ויסטיטיס ועושה ברביקיו עם אשתו. כמו רבים אחרים באזור, הוא חזר לביתו אחרי קריירה במערב. בבוקר הוא דג, בלילה אוכל את הדגים. "ונאט"ו נכשלו במבחן פעמיים: פוטין הבין שהוא יכול לאיים עליהם והם יתקפלו, גם בגלל שהם מפחדים ממנו ומהגרעין ומהקריזות הלא־צפויות שלו, וגם בגלל שהם צריכים את הגז שלו. ואנחנו הבנו שאין לנו על מי לסמוך, שאם רוסיה מחליטה לתקוף, אנחנו לבד.
"אנחנו הזהרנו את המערב מפני הבריונות האלימה של הרוסים, והם התעלמו מאיתנו. יש לנו 45 שנות כיבוש רוסי ומאות אלפים שנשלחו לגולאגים ולא חזרו. אז התעלמו מאיתנו כשאמרנו, ואז קרתה אוקראינה. זו כבר לא הפתעה. אוקראינה קרתה כבר ב־2014, וקרתה צ'צ'ניה וקרתה גרוזיה. והבאה שתקרה, זו ליטא. אבל אנחנו נילחם פה עד שנמות. אנחנו לא חוזרים לשלטון סובייטי בחיים. שום שרשרת של טנק לא תדרוך עלינו".
6 צפייה בגלריה
''אף אחד לא יתאבד עבורנו''. לינאס סנקסיס ואשתו על גדות אגם ויסטיטיס
(צילום: זאב אברהמי)
הליטאים לא סומכים על אף אחד. הם היו המדינה הראשונה מבין מדינות ברית־המועצות שהכריזה על עצמאות. הסובייטים הפעילו עליהם לחץ מהאוויר ועם טנקים על הקרקע, אבל הליטאים שרדו, ועמדו גם באמברגו הכלכלי בדמות חרם נפט וגז שהטיל עליה גורבצ'וב, חרם שגרם לאבטלה גדולה וחצי משכורת שהלכה על ככר לחם, חמאה, עשר ביצים ופרוסת נקניק. אבל אחריו באה העצמאות הליטאית והדגלים הליטאים והחופש הליטאי, ומאז הליטאים למדו שלא כדאי להם להיות תלויים אחד באחרים.
כשהמתיחות סביב קלינינגרד והמסדרון גברו, הליטאים ספגו מתקפות סייבר של קבוצת ההאקרים הרוסים "קילנט", שגרמו לכאוס ברשויות המס ובתנועת הרכבות. "קילנט" פירסמה בערוץ הטלגרם שלה כי "מדובר בנקמה בליטאים הברווזים המטופשים שמייצרים זבל". בתוכניות האירוח ברוסיה, הפרשנים מיהרו להציע השתלטות מהירה על המסדרון ושלילת העצמאות של ליטא. הליטאים בתגובה חיפשו מקומות מקלט לילדיהם, נרשמו באלפים למערכי מילואים, הכינו בונקרים במרתפים של בתי ספר, גנים וכנסיות, קנו נשק ותחמושת בכמויות, ובכל המטווחים לא ניתן להזמין מקום בשבועות הקרובים. "אף אחד לא יתאבד עבורנו פה", אומר סנקסיס וממשיך לנפנף מעל הגריל. "כשזה יקרה, אנחנו נהיה הקורבנות הבאים. ואנחנו נעשה עבור הקורבן הבא אחרינו את מה שאוקראינה עושה עבורנו עכשיו".
הליטאים דרוכים: עין אחת נשואה למה שמתחולל באוקראינה; השנייה לקלינינגרד. רבים מהאנשים כאן עדיין נושאים צלקות עמוקות מ־45 שנות הכיבוש הסובייטי, במהלכן כ־330 אלף ליטאים נשלחו לגולאגים, וכעשירית מהם לא שבו. אבל לכולם ברור שכוחם דל אל מול האימפריה הרוסית: הצבא הליטאי מונה כ־20 אלף חיילים בלבד, ללא מערכי הגנה אווירית או מערכות הגנה מפני טילים. אם כל הרצון לא להיות תלויים באף אחד, כל תקוותיהם מונחת על דבר אחד: נאט"ו.
"מבחינה רציונלית, אין שום מצב שפוטין יתקוף את המדינות הבלטיות ששייכות לנאט"ו, במיוחד עכשיו כשהוא שקוע באוקראינה. שום דרך", אומר ריימונדאס אלגירדאס, חוקר מהמכון הפוליטי באוניברסיטת וילנה.
אבל...?
"אבל לבחון את פוטין בדרכים רציונליות זה מאוד לא רציונלי בפני עצמו. גם התקפה על אוקראינה הייתה מעשה לא רציונלי. אז אין פאניקה, אבל חייבים כל הזמן לשמור על ערנות".
אלגירדאס הוא אחד מכמה עשרות האנשים שמגיעים בכל ערב למדשאה מול השגרירות הרוסית בווילנה בירת ליטא, להפגנת מחאה שקטה. גם פה שורר כעס גלוי על הניסיון המערבי לפייס את פוטין ועל חוסר ההבנה לחוק הראשון של המקום: כניעה היא מתכון לעוד סחיטה. "הצעירים, הם כבר גדלו לתוך מציאות של ליטא עצמאית", אומר אלגירדאס. "אנחנו שיחררנו את ליטא מהסובייטים, אז אנחנו יודעים שיש לנו היסטוריה ובעיקר שכנים נוראים. אבל הנופים יפים והשכנים האחרים נחמדים, יש טבע ושקט והרגשה שאנחנו שני צעדים אחרי העולם. תמיד חשבנו שהצלחנו לצאת מהצל של האירועים שקרו פה: היטלר, סטלין, רצח היהודים והטרור הסובייטי. חשבנו שאם משהו יקרה, אז נאט"ו ישמרו עלינו, ופתאום בחודש האחרון התברר לנו שאנחנו חיים במקום הכי מסוכן בעולם. מאז, אנחנו מנסים רק להדחיק את זה".
"כן, אנשים לגמרי מדחיקים את זה", אומר מפגין נוסף, ויטאוטאס דובלי. "אבל הם יודעים שהם יושבים מול האגם או בחצר של הבית, אומרים שליטא זה המקום הכי טוב בעולם לגור בו, אבל בעצם גרים על חבית של אבק שריפה, מול עיר רוסית צבאית עם סוללות טילים עם יכולת גרעינית. אנשים אמרו לעצמם שנאט"ו יחריבו את קלינינגרד אם הרוסים יתקיפו, אבל בלילה אנחנו יודעים שאפילו אם הם יעשו משהו, כל האזור שלנו יימחק הרבה יותר מהר מהתגובה של נאט"ו. יש לנו קונטקסט היסטורי. אנחנו מודעים לאכזריות הרוסית ואנחנו יודעים שאנחנו הראשונים להימחק במקרה שתפרוץ כאן מלחמה".
עיריית וילנה, באקט של סולידריות, שינתה את שם הרחוב שבו שוכנת השגרירות הרוסית, ומעתה כתובתה הרשמית היא רחוב הגיבורים האוקראינים 2, וילנה. מפגינים רבים שרפו דרכונים רוסיים והביעו תקווה שנאט"ו תשלח עוד אלפי חיילים, שתבנה תשתיות, מרכזי שליטה ותעבור ממגננה פסיבית לאקטיבית. כל זה, בינתיים לא קרה. "אירופה אומרת לנו שאנחנו כבר לא רוסיה", אומר המפגין דובלי, "אבל היא לא ממש אומרת לנו שאנחנו כבר אירופה".
אזרח רוסי שירצה להגיע ממוסקבה, דרך מסדרון סובלאקי ועד לקלינינגרד, יהיה חייב להיכנס למשך 19 שעות רצופות לתוך רכבת אטומה, שלא ניתן לצאת ממנה עד היעד. מאז ההכרזה של ליטא על הבדיקות, מספר הנוסעים ירד דרסטית, וכמות הסחורות שזורמת מרוסיה לקלינינגרד הצטמצמה מאוד, אבל עדיין מכובדת. כל זה מעלה תהייה לגבי הטענות של רוסיה כי מדובר ב"מצור".
ובינתיים, המתח מורגש גם בתוך קלינינגרד עצמה. הרשויות הרוסיות לא התירו לנו להיכנס פנימה, כאמור, אבל קלינינגרדים שעימם שוחחנו מספרים על ריח של עימות אלים באוויר. "אנחנו הרבה יותר מוכנים למלחמה", מכריז בפניי יורי טריצ'ב, אותו תושב קלינינגרד שהסיע אותי בחזרה לגבול פולין. המצב קצת קשה בקלינינגרד, הוא אומר. המחירים עלו והרובל קונה פחות ממה שקנה בעבר. אבל פוטין, כך הקלינינגרדים משוכנעים, ידאג להם. הוא לא יוותר על הנכס האסטרטגי הזה. "תראה", מסביר טריצ'ב, "רוסים כמו במשפחה שלנו, סבא שלי, אבא שלי, אני וגם הנכד שלי, אנחנו כולם נגדל עם התחושה שמשהו רע חייב לקרות. חייב. אז הנה זה קרה לי, וזה יקרה גם לנכד שלי. ואנחנו נסתדר, גם בלי ויזה ומאסטרקארד ומקדונלד'ס, כי אנחנו מתרגלים למצבים חדשים. זה מחויב המציאות. אני לא חושב שלמערב יש את הכלי הזה. המערב מחכה לטוב".
מרינה גוסבה היא רוסייה שחיה את מרבית חייה בקלינינגרד, עד שלפני שלושה וחצי חודשים, כשענני המלחמה התקדרו מעל העיר, אמרה יפה "פריבייט" וקנתה כרטיס בכיוון אחד לברלין. "ליטא זאת מדינה שיש לנו כבוד אליה", היא אומרת. "מדינה של פחות משלושה מיליון איש התחילה את אפקט הדומינו של ההתפרקות ברית־המועצות, הודיעה בפרלמנט במאי שרוסיה היא מדינה שמעודדת טרור ומבצעת רצח עם, ולא התקפלה גם כשהפוליטיקאים שלנו (הרוסים) קראו למחוק אותה מעל המפה. דווקא המדינה שלי התנהגה בפחדנות. במקום לאיים על בריסל, היא מאיימת על וילנה. אבל זו טקטיקה רוסית ידועה: מוצאים מטרה, מרכזים אליה את תשומת הלב, שוטפים אותה בפייק ניוז, ופתאום במקום מערב שצריך לעזור לאוקראינה נגד רוסיה, יש מערב שרב עם ליטא כדי לא להרגיז את רוסיה".
ורוסיה דואגת להבהיר שלא כדאי להרגיז אותה. ב־2018 שלחה נאט"ו כ־18 אלף חיילים שדימו תרגיל להגנה מפני פלישה רוסית למדינות הבלטיות, כולל המסדרון. אז לפני שנה, הרוסים והבלארוסים שלחו 200 אלף חיילים, לתרגל מלחמה על הגבולות. יותר מפי עשרה. למי שפיספס את הרמז, לתרגיל הרוסים העניקו את השם זאפאד, "מערב" ברוסית. "קלינינגרד", אומר לי איגור פלשקוב, אחד מהמפגינים מול השגרירות בווילנה, "היא לא תרגיל צבאי או בירוקרטי. היא המציאות".
גוסבה: "האירופאים ממשיכים לחשוב בתמימות שפוטין מבלף. אבל פוטין מתכוון לכל מילה. יש לו תוכנית, הוא לא צריך לבקש רשות מהעם, ואין לו ייסורי מצפון שיימנעו ממנו להקריב מיליון איש או להרעיב עשרה מיליון. אני לא חושבת שלמדינות האיחוד יש מספיק דמיון כדי להבין לאיפה האגרסיה שלו יכולה להגיע. אנשים באירופה חיים באשליה שהם רק צופים מהצד במלחמה באוקראינה, אבל זו המלחמה שלהם. הוא המציא מריבה על מקום שבו יש טילים גרעיניים. הוא יקבע מי יהיה במלחמה ומתי. אירופה רק צריכה להיות מוכנה".
אינגרידה דומורצקי, ליטאית שחיה ליד קלינינגרד: "לאדמה פה יש רעב מתמיד לדם. אנחנו מאמינים באיחוד, אבל אין לנו אשליות: חיילים גרמנים או אמריקנים לא יבואו למות בשבילנו. המערב, בסופו של דבר, הוא פחדן פתטי. הוא מסרב להפנים שלפעמים הדרך היחידה לעצור מלחמה היא על ידי מלחמה"
בינתיים, על חופו הציורי של אגם ויסטיטיס, אינגרידה דומורצקי מנדנדת את נכדתה הקטנה, וחושבת על אפוקליפסה. "אבל אני לא פוחדת מפוטין והידיים הרועדות שלו על הכפתור האדום", היא מכריזה.
אז ממה?
"אני פוחדת מזה שמדינות במערב לא מבינות שאנחנו הסיסמוגרף לגבי הכוונות של רוסיה. פעם חשבנו שפלישה לאוקראינה היא לא דבר ריאלי, היום זו המציאות היומיומית שלנו. לאדמה פה יש רעב מתמיד לדם. חשבנו שברית־המועצות הפסיקה להתקיים במאה שעברה, ופתאום מתברר שהיא קיימת בדרכים שונות. אנחנו מאמינים באיחוד, אבל אין לנו אשליות: חיילים גרמנים או אמריקנים לא יבואו למות בשבילנו. המערב, בסופו של דבר, הוא פחדן פתטי. הוא מסרב להפנים שלפעמים הדרך היחידה לעצור מלחמה היא על ידי מלחמה. לאירופאים יש משאלה מטופשת לפיה הביזנס יעשה את שלו, שהשטן פוטין יהפוך למלאך".
אז אין לך ציפיות מנאט"ו.
"אני לא חיה באשליה שנאט"ו תגן על וילנה כמו שהיא תגן על פריז. לליטא יש מסורת וכבוד. לא חיכינו שאחרים יכריזו על עצמאות, אלא פשוט עשינו את זה. עדיף למות גיבור מאשר להיכנע לכיבוש. כוח לא אומר 'תודה', אלא מזלזל בך. עד שרוסיה לא תיגמל מחיידק האימפריאליזם שלה היא תמיד תהיה פה - ואנחנו תמיד נהיה תחת סכנה".
מאז סוף מלחמת העולם, העיר קלינינגרד הייתה מוזנחת, מטונפת ועגמומית לאורך עשרות שנים. הרוסים קיבלו את האזור בהסכם בינלאומי לגיטימי וחוקי – והזדקקו בעיקר לנמל של קלינינגרד, שאינו קופא בחורף. מלבד הנמל, לאורך שנים ארוכות, הרוסים התייחסו למקום כאל שטח מנותק, מרוחק, לא ממש עם זיקה למדינת־האם. "במשך 50 שנה היינו כמו מזוודה בלי ידית", אומרת לוסיה קאטקוס, תושבת העיר. "אף אחד לא ידע מה לעשות עם המקום הזה".
בסוף שנות ה־90 אפילו היו מגעים בין רוסיה לאירופה על מכירת המחוז לאחרונים, תמורת 70 מיליארד דולר. אחר כך, בתחילת המילניום, אחרי שפולין וליטא הצטרפו לאיחוד האירופי, היו מחשבות שקלינינגרד תהיה מעין "הונג־קונג של אירופה": אזור פתוח, רב־תרבותי ומפורז מנשק, שיהפוך מוקד כלכלי, אמנותי, תיירותי.
ואז הגיע פוטין.
יכול להיות שהאובססיה שלו לקלינינגרד נובעת מכך שזוהי עיר הולדתה של אשתו הראשונה, לודמילה, אֵם שתי בנותיו הבכורות. פוטין פתח במבצע שיפוץ מסיבי של העיר: רבים מהמבנים המקוריים, עם הארכיטקטורה הגרמנית המרשימה שלהם, חזרו לקשט את קו הרקיע של קלינינגרד. הוא בנה אצטדיון לגביע העולמי, הקים גלריות, חידש את נמל התעופה בעיר והחזיר לתושבים את הטבות המס. היום חיים בכל המחוז כ־950 אלף איש, מחציתם בעיר עצמה, ורוב המכריע של התושבים הם רוסים. במקביל, ובעיקר מאז הפלישה לאי קרים ב־2014, הזרים פוטין לקלינינגרד חימוש וכוחות צבא רבים. "יש פה הרבה הדמיות לתרגילים צבאיים מאוד גדולים", אומרת תושבת העיר קאטקוס. "יש בסיסי צבא בכל מקום, ולעיתים הצבא עורך תמרוני אימון עם מסוקים שטסים נמוך וקרוב לחופי מתרחצים. אנחנו מדחיקים וחיים את היומיום, אבל ברור לנו שלפני כל דבר אחר, העיר הזה היא נקודת ההתחלה למתקפה על המערב. יש פה הרגשה מוזרה: אנחנו רחוקים 300 קילומטר מהמקום הכי קרוב אלינו ברוסיה, ותמיד הסתכלנו על עצמנו כגשר למערב. עכשיו זה כאילו שאנחנו הבאנו למערב את השנאה והמלחמה".
שעת ערב יורדת על אגם ויסטיטיס, וסנקסיס וחבריו יושבים על כיסאות מתקפלים שנפרסו על רמפה שמשקיפה אל קלינינגרד, לוגמים כמויות של אלכוהול ומקללים את פוטין. אבל גם לכולם פה ברורים יחסי הכוחות. הנה מי שאמורים להגן כרגע על ליטא, במידה שרוסיה תחליט מחר לפלוש: 1,150 גרמנים, 250 הולנדים, 200 נורווגים. "אם תחבר את כל הצבא הליטאי, האסטוני והפולני, אין לך חצי מהכוח של הצבא של פוטין בקלינינגרד ובלארוס", מנתח סנקסיס. "מצד שני, אין לו מספיק כוחות להילחם גם את המלחמה הזו, ואז אתה חייב לחשוב: נשק אטומי. תנסה לדמיין איך אנחנו חיים פה. אנחנו בבניין ויש לידנו שכן שכל הזמן רוצה לקחת את מה שחוקית שלך. אין לילה פה שאנחנו לא שומעים את היריות שלהם. הם יורים על כלום. רק כדי שנשמע ונפחד".
"זלנסקי הזהיר שאם אוקראינה תיפול, רק אלוהים ירחם על המדינות הבלטיות", אומר אלגירדאס מהמכון הפוליטי. "אבל 50 שנה של שלטון סובייטי הספיקו לנו. אם הם יבואו, זה אחרי שאוקראינה החלישה אותם. אנחנו נחכה להם כדי להחליש אותם עוד לפני הקורבן הבא".
בינתיים התושבים סביב קלינינגרד מתכוננים. הם אוגרים שימורים - מדפי הסרדינים בסופר, למשל, ריקים – ורוכשים גם שקי חול. באוניברסיטאות ובבתי החולים, הרופאים עוברים סמינרים מיוחדים על ניתוחים וטיפולים בפצעי טראומה, ומספר המתנדבים ליחידות המילואים עלה מעשרה עד תריסר ביום ליותר ממאה.
"בשבילנו לא מדובר בסכסוך חדש", אומר סנקסיס על שפת האגם, "אלא בהמשך של סכסוך ישן שהתחיל בתקופה הסובייטית והמשיך בניתוק ובהצטרפות לנאט"ו. אנחנו עכשיו מבינים שבבריסל (מקום מושבו של מטה נאט"ו – ז"א) מדברים בשפה אחרת מהשפה שנהוגה פה. בהתחלה חשבתי שמדובר בשפה שאנחנו לא מבינים, אבל עכשיו אני חושב שבבריסל מדברים בשפה שהם בעצמם לא מבינים. אי־אפשר להילחם ככה בפוטין".
ליטא, שהכריזה על עצמאותה ב־11 במרץ 1990, הייתה כאמור הראשונה שריסקה את האימפריה הסובייטית. לפי רוב ההערכות, אם פוטין יקבל את ההחלטה ונאט"ו יעמדו מנגד - זה ייקח לצבא הרוסי 72 שעות כדי למחוק לליטאים כמעט 33 שנה של עצמאות.
אני עולה על הרכבת בחזרה לברלין. כשהיא מגיעה, באישון לילה, ממתינים עשרות מתנדבים גרמנים על הפלטפורמה עבור הפליטים האוקראינים, שעדיין זורמים לכאן מהפלישה שכבר קרתה. לאט־לאט הם זולגים מהדלתות, ילדיהם בידיהם או כלוב הנושא את חיית הבית שלהם, חלקם נופלים ממררים בבכי בזרועות קרוביהם שניצלו מהמלחמה. כולם כמו סימנו רגע מהעתיד שעוד מעט עומד להתרחש. מעבר לפינה. שוב.
