הרבה דברים מקודשים נשברים בימים אלה בישראל. המקודש שבהם, לפחות בעבור החברה הישראלית, איננו הדמוקרטיה. הוא הרעיון שהביטחון נמצא במקום הראשון. סכנת השמדה היא עובדת הקיום היסודית, ולכן הכול מסור להגנת המדינה. זניחת האתוס נעשתה במהירות, בטבעיות: השבוע הסביר לי גורם בקואליציה, ברוגע, שאין מה לעשות לגבי טייסי חיל האוויר. "הם לא יטוסו, ואז גם לא יוכלו לטוס", הוא אמר, "וכל עוד אין מלחמה, נתמודד עם זה. לא ניכנע לסחטנות". תהיתי מה לגבי הרופאים הצבאיים, אנשי תלפיות, היחידות המיוחדות וכל השאר. "אין מה לדאוג", הוא אמר ברוגע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
בחודש מארס, כאשר גלית דיסטל אמרה על הטייסים שהם "נפולת של נמושות", ושלמה קרעי גידף אותם עם "לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם", קמה סערה יוצאת דופן. תוך חודש, הישראלים התרגלו. תוך ארבעה חודשים, הגידופים הפכו למדיניות רשמית. גורם בממשלה אמר לי שאי-התייצבות של טייסים היא כמו "עקיצת דבורה. זה יכול לקרות פעם אחת. לאחר מכן, השעון דופק לאי-כשירות". קרעי, אדם שחיבתו לשנאה שקולה רק לשנאתו לדרך ארץ, הצהיר לפני ימים ספורים שמדובר ב"הפיכה צבאית". העובדות לסל וחסל: בהפיכה צבאית אנשים תופסים נשק, לא מחזירים אותו. הם עושים שימוש באלימות כדי לתפוס את השלטון, לא מוותרים על מעמדם כדי למחות בפני השלטון.
ממילא בקרב אנשי ביבי, החשש מהתפרקות צה"ל הוחלף בטינה: אתם לא תאיימו עלינו. לא תסחטו את הדמוקרטיה, זו שבאמצעותה נגדע את הדמוקרטיה שלכם. של הפרוגרס.
אנחנו בארץ לא ידועה. אין תקדים לראש ממשלה ישראלי שיוזם שינויים משטריים ברוטליים כאלה. אין תקדים לתנועת מחאה ענקית כזו, ובוודאי שאין כל תקדים לאלפי אנשי מילואים שמודיעים שהחוזה איתם, ישראל יהודית ודמוקרטית, הופר. שהם לא יתייצבו. ביום חמישי בבוקר התראיין ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן לאילנה דיין בגלי צה"ל; הוא אמר ש"חובתם" של הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ ללכת לראש הממשלה נתניהו ולהציג בפניו את "ההשלכות הרות הגורל של המעשים שקורים כרגע במדינת ישראל".
פוטש צבאי, אמרו בימין. הפוטש הוא רק שלכם, השיבו במרכז-שמאל. הירי האוטומטי לא חשוב. מה שחשוב הוא שבמדינת ישראל לאורך 75 שנותיה, ראש הממשלה לא היה מגיע בשום אופן לקידום חבילת חקיקה שנראית עבור מחצית מהציבור, לפחות, כקץ המדינה הדמוקרטית ממש. כתוצאה מכך, הוא לא היה חוזה ברגע שבו מאות רבות של לוחמים כותבים מכתב, אחד-אחד, מניחים את הנשק או פושטים את סרבל הטיסה.
הסיכון גדול מדי, היו אומרים רבין, בגין, שרון, אשכול, בן-גוריון, ברק. הפוליטיקאים היו מתקבצים סביב מדורת השבט האחרונה, ביטחון המדינה. הם היו יושבים בחדר ומנהלים מו"מ עד זוב דם. זה היה מסתיים בפשרה מפא"יניקית, או ליכודניקית.
נתניהו, שההבנה שלו בפרטים של ה"רפורמה" שטחית, בכלל לא מבין את המלכודת שמתכננים לו לוין, סמוטריץ' ובן גביר. נוסח הסבירות כרגע כה קיצוני, כה יוצא דופן, שרבים מעריכים שבג"ץ ייענה לעתירות שיוגשו ויורה לפסול את החוק, או קטעים ממנו. זה בדיוק מה שרוצה שר המשפטים. בשלב הבא, לוין יסרב לבג"ץ. נתניהו ייגרר. הוא חושב שיהרוג טורקי וינוח – הטורקי זו עילת הסבירות – אבל הוא סולל את הדרך למשבר חוקתי.
נכון ליום חמישי בצהריים, ביבי לא נותן אור ירוק לפשרה. חברי הקואליציה מרגישים שהם באלמנט. שהמחאה, שנקרעת בין התעקשות על הקונצנזוס לבין צורך לקבל תקשורת ותשומת לב, נמצאת במצוקה. במקום לדבר על ההפיכה המשפטית, השיח הציבורי בשבועות האחרונים עסק במחאות ובשיבושים, בלגיטימיות של חסימת כבישים, ב"כן נתב"ג-לא נתב"ג". לאחר מכן, התפנו ראש הממשלה ואנשיו לטפל במילואימניקים, בטייסים ובכל השאר. בציבור הליכודניקים מתנגדי ה"רפורמה", אלה שערקו בסקרים לבני גנץ, אי־התייצבות או סרבנות הן עניין שנוא.
אתוס הביטחון אינו רק אתוס. האיומים אמיתיים. זה לא רק חיזבאללה, שחש – לפי הערכות שנמסרו לדרג המדיני – תעוזה מחודשת מול הפילוג הישראלי. אלה גם יריבים ישנים־חדשים, שבועטים בחברה הישראלית כשהיא חלשה.
לאחרונה, לדוגמה, יש תופעה ברשתות החברתיות של בוטים המפיצים בעברית תעמולה פרו-רוסית. בדרך כלל, מדובר בהתייחסויות שנועדו לשכנע את הציבור הישראלי שלא לתמוך באוקראינה, אבל לא תמיד. בישראל מעריכים שמדובר בקמפיין רוסי מדינתי. במילים אחרות, ההוראות מגיעות מהקרמלין. במיטב המסורת של קמפיין ההשפעה הרוסי בארצות־הברית לפני, תוך כדי ואחרי בחירות 2016, שבהן עלה טראמפ לשלטון, פעולות ההשפעה הרוסיות מכוונות לכל פצע בחברה הישראלית, לכל מחלוקת חריפה. בשבועות האחרונים החלו מזהירים במערכת הביטחון בישראל מהתרחבות של מבצעי ההשפעה האלה – תוך התמקדות בהעמקת שסעים פנים־ישראליים. גורמי המודיעין המקומיים לא הסתפקו בזיהוי התופעה. באקט חריג, גורמי המודיעין הישראליים העבירו לאחרונה מסר תקיף לגורמי מודיעין רוסיים שדורש מהם להפסיק את מבצעי ההשפעה שמופעלים ברשת על אזרחים בישראל.
זו הפעם השנייה שעובר מסר כזה בין גופי הביטחון של ישראל לרוסים. הקודם הועבר לקראת מערכת הבחירות האחרונה – ובו נתבקשו הרוסים שלא להתערב בבחירות בישראל.
הדרג המדיני, אגב, שותק. הוא עסוק בעניינים אחרים.
בנימין נתניהו חזה השבוע בסיוט אישי: המחשה שהוא ניתן להחלפה. קשה להתווכח עם העובדות: הנשיא הרצוג הגיע לוושינגטון, נאם וקיבל תשואות (בעמידה) בגבעת הקפיטול, נדל"ן שנתניהו רואה כחצר אחורית מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת. התקרה לא נפלה, הברית האסטרטגית לא קרסה, והנאום נשמע באנגלית טובה למדי, גם אם נטולת היגוי אמריקני. גם באין ביבי, לא אלמן ישראל.
הודעת הברכה הלבבית של נתניהו להרצוג לאחר הנאום נועדה למנוע את עקיצות המקטרגים, כאילו הוא מריר על כך שנשאר בבית. אין ישראלי שיאמין כי נתניהו מסופק מהתמונה הזו, שבה הוא ממתין לטיסה של 50 דקות ללרנקה, קפריסין, בשעה שהרצוג מתקבל עם שטיח אדום בבית הלבן.
יום לפני נאום הרצוג התקיימה שיחת ביידן-נתניהו. בדיעבד, השיחה סבלה מערפול בלתי מתקבל על הדעת. אני שמח לדווח שהוא ברובו קשור לאמריקנים, שהמחישו שלומיאליות מהמדרגה הגבוהה ביותר.
שוב ושוב בעשורים האחרונים ביקשו תנועות פרו-דמוקרטיות את עזרתה של וושינגטון להפיל משטרים אוטוריטריים, או לפחות לבלום כאלה. זה בדרך כלל לא קרה. ביידן לא יהיה המכת"זית שתפזר את מלחמת האזרחים
בתמצית, בבית הלבן היו שסברו שאי-אפשר להמשיך ולגלגל את נתניהו בזפת ונוצות ולצפות שהוא ישתף פעולה. שהם השתמשו כלפי ראש הממשלה יותר מדי במקל, במיוחד לאור העובדה שהקבינט קיבל לאחרונה החלטה שאמורה לסייע לרשות הפלסטינית. בתקשורת האמריקנית הלך וצמח הסיפור על הזובור שביידן מעביר את נתניהו, ואליו התחבר יפה נאום של חברת בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים, שאמרה שישראל היא "מדינה גזענית"; בעקבותיו העביר בית הנבחרים החלטה ברוב של 9:412, שישראל איננה מדינת אפרטהייד או גזענית. בבית הלבן חשו שהסיפור הופך להיות סביב ההקצנה של הדמוקרטים כלפי ישראל; זהו מיתוג שמסכן הצבעה של בוחרי מרכז אמריקנים. הם החליטו שהנשיא ידבר עם ראש הממשלה.
אחרי השיחה, ירושלים הוציאה הודעה שהיוותה סיבוב ניצחון מפואר. לא רק שנתניהו מוזמן לפגישה נשיאותית ערב ההצבעה על עילת הסבירות, אלא הוא גם "עידכן" את הנשיא על כוונתו לנסות לגבש הסכמה רחבה לגבי מינוי השופטים. שזו דרך אחרת לומר: אני ממשיך. איך אמר פעם הטייס, הרמטכ"ל והמפגין דן חלוץ? מכה קלה בכנף.
זה מאוד לא מצא חן בעיני הבית הלבן. משום מה, לא הבינו שם שהזמנה כלשהי לנתניהו ערב ההצבעה על עילת הסבירות תיתפס כגושפנקה להפיכה המשפטית. זו תעלומה כיצד ממשל שמכיר את נתניהו היטב ומדבר ללא הרף על ישראל וה"רפורמה", לא ראה את המובן מאליו. התגובה הגיעה במהירות: כותב הטור של "הניו יורק טיימס", טום פרידמן, נפגש עם ביידן ופירסם מאמר עם ציטוט נרחב מפי הנשיא שעסק רק בישראל כדמוקרטיה. המסר הכללי היה שצריך להפסיק בדהירת החקיקה. בירושלים קמו למתקפת פושים על דברי ביידן והגיבו בחמיצות; ההזמנה, אמרו שם, הייתה עם המילים "הבית הלבן". ראש המל"ל צחי הנגבי הצהיר שהדברים שנאמרו לפרידמן לא עלו בשיחת ביידן-נתניהו בצורה הזו. דוברת הבית הלבן הגיבה שהדברים שנאמרו לפרידמן מדברים בעד עצמם.
מה קרה? אני מתרשם, משיחות עם ירושלים וגם עם גורמים בוושינגטון, שביידן לא היה אמור להתחייב על פגישה במועד ובמקום מסוים. אבל לביידן חוקים משלו, והוא ונתניהו מכירים שנים רבות. הדינמיקה של השיחה הייתה אכן לבבית, כפי שהעיד הנגבי. אולי לבבית מדי, לדידו של הבית הלבן – שם ניסו לצמצם נזקים באמצעות ניסוח ההודעה, התדרוך והשיחה עם פרידמן. האמריקנים רצו שירושלים תשתוק, אבל זה היה יום קשה ומתאגר רגשית לנתניהו. הרצוג נאם בגבעת הקפיטול, אתם מבינים. כך שיחת טלפון שאמורה הייתה לפרק מתח, למעשה בנתה אחד מחודש. פשלה של הבית הלבן, אמר לי גורם בוושינגטון.
ובכל זאת, יש מסקנה אחת, גדולה: השבוע החזיקו ישראלים בשלטים Save Us מול בניין שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון. מי שבונה על ארה"ב שתציל את הדמוקרטיה המקומית חי באשליות. אתם רוצים דוגמה? סורו לוורשה שבפולין, שם חשים בימים אלה בעוצמת הידידות האמריקנית. ה"רפורמות" המשפטיות הפולניות מעניינות את וושינגטון באורח מוגבל ביותר, בפרט כאשר היא זקוקה לפולין במאבק נגד רוסיה ובתמיכה באוקראינה. בבית הלבן צריכים את ממשלת נתניהו, ויצטרכו אותה, כדי למנוע קריסה של הרש"פ, כזו שיכולה להשפיע גם על ירדן. אם ביידן ירצה בברית מחודשת עם ערב-הסעודית, הבית הלבן יגייס את ישראל להסביר את פירות השלום בקונגרס. לשמש כמלבינה של המשטר בריאד. עוד סיבה לא לשרוף את הגשר עם ביבי.
האם היחסים בין ארה"ב לישראל ייפגעו עמוקות אם האחרונה תרמוס את הדמוקרטיה שלה? בוודאי. האם זה מסכן את ביטחונה ואפילו את קיומה? למערכת הביטחון ויוצאיה אין כל ספק. אך ארה"ב השמיעה את אזהרותיה והדברים ברורים. "כשאנחנו צועקים, אתם שומעים לחישה", אמר לי אדם אחד בוושינגטון, בתסכול.
שוב ושוב בעשורים האחרונים הופיעו תנועות פרו-דמוקרטיות במדינות שונות שביקשו את עזרתה של וושינגטון, מאמינות בכוחה המיתי לשנות את החברות שלהן מבפנים ולנצח את המשטרים האוטוריטריים. ארה"ב השמיעה את קולה, אך הוא לא היה מכריע. אלה עמים שקובעים את גורל מדינותיהם. ביידן לא יהיה המכת"זית שתפזר את מלחמת האזרחים.
ב"דוקטרינת ההלם", מציגה העיתונאית והסופרת האמריקנית נעמי קליין תפיסה מרתקת על הדרך שבה מתרחשים שינויים גדולים בחברה דמוקרטית, קפיטליסטית. בתמצית, טענתה היא כזו: משברים גדולים, כמו שפל כלכלי, טרור או מלחמות גורמים לאובדן עשתונות ציבורי. באמצעות ההלם, מצליחים ראשי המדינה או המשק להעביר שינויים כבירים, רפורמות שנויות במחלוקת, גריפת רווחים קלים למקורבים לשלטון ועוד. קליין כתבה את הספר כמניפסט נגד מה שהגדירה "מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית".
אבל מה באשר למשבר שהוא מעשה ידי הממשלה? לא רעידת אדמה, מלחמה או טרור, אלא שבר פוליטי וחברתי חסרי תקדים – דוגמת ההפיכה המשפטית?
מה שמתרחש בישראל בשבועות האחרונים הוא יישום של דוקטרינת ההלם. בחסות הדיון הבלתי נגמר וההכרחי על ההפיכה המשפטית, מחוללים הממשלה ושריה שינויים יוצאי דופן, פריצות גדר. ההפיכה היא אירוע כה סוחף ומעורר תגובות, שהיא מאפילה על סיפורים שבימים רגילים היו פותחים מהדורות וזוכים לכותרות ראשיות.
כמה תזכורות: השבוע פורסמה תוכניתו של שר התקשורת שלמה קרעי שמהותה, בפשטות, ריסוק התקשורת העצמאית והמסחרית, בעיקר האלקטרונית. באותו יום, פנו שרי עוצמה יהודית לראש הממשלה בדרישה לבטל את תוכנית החומש לפיתוח החברה הערבית. יום לפני כן, הדיחו קרעי והשר דוד אמסלם את יו"ר הדואר, מישאל וקנין. השינויים מחלחלים בהחלט למשטרה. "אנחנו עושים תהליכים", אמר בן גביר לערוץ 7 השבוע.
השבוע אמר השר במשרד המשפטים, דוד אמסלם, כי היועצת המשפטית לממשלה היא "האדם המסוכן במדינה", הציע לפטר אותה ולא שכח לקנח בהערות שוביניסטיות על "פנים ורולים".
אמסלם איננו אנקדוטה; העיתונאים שהקסים ב"טבעיותו וישירותו" כבר לא אוכלים אצלו דגים ביום שישי. הוא מכפר על הצטרפות מאוחרת לממשלה בהסתערות יומיומית על שומרי הסף. בינו ובין רשות החברות הממשלתיות מתחוללת מלחמת אזרחים, שבמסגרתה הוא ממרר את חייה של מנכ"לית רשות החברות, עו"ד מיכל רוזנבוים, ופועל להדחתה. חליפת המכתבים ביניהם פורסמה. "לאור ההנהלות הקלוקלת שלך אני מבקש ממך לא לפנות אליי יותר... את מוזמנת לפנות למנהלך הישיר, חברך ושותפך לפוטש גיל לימון". גיל לימון הוא המשנה ליועצת המשפטית לממשלה.
הקואליציה יורה בכל התותחים, וכבר קשה לעקוב. זו דוקטרינת ההלם. כדי להמחיש זאת, מובאים כאן ציטוטים מתוך תרשומת פגישה ששוגרה מרשות החברות הממשלתיות לפני חודש לנציב שירות המדינה והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. מדובר ברישום דברים מתוך שיחה שהתקיימה בלשכת השר אמסלם בכנסת, לפני כחודש, ב-19 ביוני. נכחו בה היועץ המשפטי של משרדו, ראש המטה שלו, עוזרת, עוזר ומנכ"ל המשרד. מולם ניצבה, לבדה, רוזנבוים. דוברו של השר אמסלם טען באוזניי שה"תרשומת חוטאת לאמת", אך לא פירט שום חוסר דיוק.
השר אמסלם לרוזנבוים:
"את לא מבינה את התפקיד שלך. את חושבת שאת השר. אני לא פה כדי לממש את הגחמות שלך. את צריכה לזכור שהשרים קובעים את המדיניות בכל נושא: בדיבידנדים, בחקיקה ובבונוסים...
ולכן הגעתי למסקנות הבאות:
1. אין לי אמון בך יותר.
2. אני לא מעוניין לעבוד איתך יותר.
3. אני לא מאמין לך. חלק מהדברים שאמרת לי הם לא נכונים".
הוא מורה לה לעבוד "בכפוף" למנכ"ל שלו. רשות החברות, ראוי להזכיר, היא רשות עצמאית שפועלת לפי חוק. אמסלם ממשיך: "אני לא צריך אישור שלך לקיים מפגשים עם העובדים שלך. אני מבקש להבהיר שאת חצופה". הוא מבקש ממנה "לפנות חדר" למנכ"ל שלו, משרת אמון פוליטית, בתוך בניין רשות החברות.
הפגישה מידרדרת. במהלכה אמסלם אומר על הפקידה הבכירה שיושבת מולו שהיא מניפולטיבית, שקרנית, כפוית טובה. כאשר רוזנבוים מנסה לענות לטענות הענייניות, אמסלם עונה לה ששמע את טענותיה בתקשורת והתשובות שלה לא מעניינות אותו. היא עונה בכל זאת.
המנכ"לית רוזנבוים: "אני נמצאת פה כדי לבצע את התפקיד שאליו נבחרתי. התפקיד שלי קבוע בחוק, שם נקבע שלמנהלת הרשות יש סמכויות עצמאיות סטטוטוריות. אני מקבלת לחלוטין את זה שאתה השר ושיש מדיניות שלך ושל הממשלה, ולא הייתה פעולה אחת שלי שנגדה את המדיניות שלך... אבל גם אתה כשר יכול להנחות אותי רק במה שעומד בגדרי החוק ולפי הכללים, ולא אעשה דבר שנוגד לחוק, להנחיות של היועץ המשפטי לממשלה או להחלטות בג"ץ. לא אסטה כהוא זה מכל אלה".
השר אמסלם: "אני ביקשתי ממך משהו שבניגוד לכללים?"
המנכ"לית רוזנבוים: "בהחלט. למשל בעניין הבונוסים של רפאל ויש עוד כמה. ביקשת שאפעל בניגוד לכללים ובניגוד לחוזרי הרשות".
השר אמסלם: "החוזר של הרשות זה חוזר שאת כתבת, ואני יכול להגיד לך איך לשנות אותו לפי המדיניות שלי. לכן אני השר – שרשאי לומר לך לא לקיים את החוזר ולשנות אותו".
המנכ"לית רוזנבוים: "מדיניות היא לא תחליף להתערבות בשיקול דעת מקצועי, וחוזרי הרשות נעשים לאחר תהליך של התייעצות מקצועית עם הגורמים הרלוונטיים, הממונה על השכר, שמיעת עמדות החברות, ובכל מקרה חוזרי הרשות הם ביטוי לשיקול הדעת המקצועי של הרשות".
בשלב הזה, רוזנבוים אומרת שהיא גם לא תסכים שיצעקו או ידברו אליה ב"ברוטליות, בחוסר כבוד, בכוחניות ובצורה לא ראויה". אמסלם מזדעק ושואל אם הוא אי פעם דיבר אליה בחוסר כבוד או צעק עליה. עוזר של השר מתערב: "השר, אני מציע שבשלב זה נסיים את השיחה". החדר מתחמם. רוזנבוים לא מוותרת ואומרת שאמסלם "בדרך כלל" לא עונה לה לטלפונים. וכאשר הוא עונה, השיחה עוברת די מהר "לפסים של צעקות" כשהיא לא מסכימה "לעבור על הנחיות".
אמסלם אומר שהוא לא צועק אף פעם, ופונה לעוזריו לאישור. העוזרת שלו מאשרת, כמובן: "הוא לא צועק אף פעם".
רוזנבוים לא עוצרת ומזכירה את פרשת הבונוסים בחברת רפאל. אמסלם דורש לתת אותם מיד לעובדים. היא מסבירה בתגובה שמדובר בחברה ממשלתית שרוצה לחלק בונוסים שנתיים ששוויים יותר מכל הרווח הנקי שלה (!). אמסלם אומר לה שזה לא הרווח הנקי ו"את מדברת דברים שאת לא מבינה בהם". אמסלם מורה לה לעצור את כל מכרזי כוח האדם ואת כל ההתקשרויות, וגם מטיח בה: "אם אני רוצה לבדוק אותך אז אני אזמן את העובדים שלך כדי לבדוק אותך".
רוזנבוים עונה לו: "אני מצטערת, אין לך סמכות לבקש זאת. מדובר בהתערבות פסולה בפעילות הרשות". כך זה נמשך.
הקטעים הללו מהשיחה הם הצצה יוצאת דופן לקרבות רחוב המתרחשים בכל רחבי השירות הציבורי הישראלי, גם במקומות נסתרים מהעין. הם ממחישים את הדרך שבה הממשלה הנוכחית – לפחות חלקים גדולים בה – שואפת להשתלטות פוליטית גמורה על כל מרכיב בחיים האזרחיים בישראל, בשם "משילות", ולחיסול מעשי של הדרג המקצועי. דוברו של השר אמסלם מסר כי "השר לא מנהל ולא ינהל שיח עם הגב' רוזנבוים או כל פקיד אחר הכפוף לו דרך התקשורת. השר נחוש להתמקד בעבודה קשה על מנת לתקן את כל הליקויים והכשלים שגילה בתפקוד רשות החברות... אין כאן עניין אישי וגם הצגת הגב' רוזנבוים כשומרת סף שנקרתה לאירוע בעל כורחה רחוקה מהמציאות. חשוב לציין שהוצאות תרשומת, שגם חוטאת לאמת, משיחות פרטיות ואישיות היא מעשה פסול ולא ראוי". מהתגובה לא ברור איך שיחה בין שר לראש רשות החברות, בנוכחות אנשי מקצוע, היא שיחה "פרטית ואישית". כמה שעות לאחר שביקשתי תגובה, התפרסם מכתב חדש שכתב אמסלם באשר לרוזנבוים; הוא כינה את המנכ"לית "מופקרת ואלימה". מופקרת.
פרקטית, מנכ"לית רשות החברות לא ויתרה; היא סירבה לכל דרישה שהעלה השר אמסלם שנראתה בעיניה כמנוגדת לשיקול דעת מקצועי, להנחיות הרשות ולכללי מינהל תקין. היא סירבה להקפיא מכרזים למשרות חדשות ברשות תחת ניהולה. נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. הנציב הקפיא את המכרזים הללו, לדרישת אמסלם. לפני עשרה ימים שיגרה לו רוזנבוים מכתב ששואל מדוע, ומזכיר שרשות החברות היא גוף עצמאי, חוקית, ושאסור לאפשר בה התערבות פוליטית פסולה. הרשקוביץ לא ענה. דובר הנציבות אמר לי ש"ענו לה בעל פה".
על כל רוזנבוים אחת אמיצה, יש 20 פקידים שישתפו פעולה עם השררה, כל שררה. המשבר החוקתי כבר כאן.
