2:00 בלילה, שכונת אל-ג'עברי.
נביחת כלב בודד סודקת את שתיקת הלילה, ואחריו עוד כלבים מצטרפים. צעדי נעליים חומות נשמעים. 15 חיילי גדוד 51 של גולני, שתי לוחמות עוקץ וכלב בשם מון מטפסים דוממים בסמטאות חברון הריקה. ירח על מלא מעליהם, והשמיים עקובים וסמיכים. ממעשי אדם. משתיקת אלוהים.
שוב נביחה. צלליות לוחמים מזנקות דרך חלון. קנה רובה דרוך ליד חבל עם בגדים. צעקות. מהומה. ואז יושבי הבית מכונסים באחד החדרים. והלוחמים סורקים. ספות, שטיחים, הופכים. הלוך ושוב בין החדרים. מזיזים ארונות, דופקים על קירות. כאן או בבתים הסמוכים, לפי מידע מודיעיני, גר פלסטיני חמוש, אסיר לשעבר, שמחביא נשקים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בדרך לפה, כשהיטלטלנו בטיולית, סג"מ ב' הצביע על הלוחמים מאחוריו. לחלקם היו כיסויי פנים, מהחשש שהמקומיים יתעדו אותם. "יש לך פה חבורה של גולנצ'יקים רעבים ועצבניים. אם יש לבנאדם נשק, הוא יבוא איתי. שום דבר לא יעזור. מהמידע עליו אני מניח שהוא לא מחובבי ציון ולא מתנדב ב'חברים לרפואה'", הוא עבר לתאר את האיש שלביתו התקדמנו. "חבל לי שהוא מחרבן את המשפחה שלו בשביל זה. אתה תראה ילדות קטנות, תינוקות".
את אלה אני רואה עכשיו. בחדר מוזהב, ובו ספות עם פיתוחים וכלי תה מהודרים, יושבים חמישה ילדים, שני גברים, אישה עם תינוק כבן שנה. דוממים. המבטים שלהם קפואים. הגברים מעשנים. ובאחת הטלוויזיות שפה, כאילו כלום, מרצדת תוכנית ילדים. "תסתכל", ב' מחווה לדלת הכניסה משמאלי שעליה סמל חמאס, כשאני שואל אותו על ענייני מצפון, "בסוף אתה הולך לבתים, רואה תמונות מחבלים, סמלי חמאס. להם הגיבורים שלהם, ולנו שלנו. זה בסדר. אבל אתה מבין שאתה לא בצד שלהם".
הכלב מון, שמתמחה בגילוי אבק שריפה, עכשיו באמוק. מטפס לכורסאות, מרחרח כריות. כשייכנס לאחד החדרים, אישה עם רעלה תטפס על הספה. תצעק בבהלה. האב והבן יבואו בריצה. אוסקוט, יצעקו לה.
אני רואה שבאת עם נעליים, אמרתי לסג"מ ב' בדרך, בטיולית. הוא צחק. עד לא מזמן התגורר בשכונת גבעת האבות, שני בתים מאיתמר בן גביר. "אחלה שכן", אמר וסיפר איך שיחק איתם כדורגל בילדות וביום העצמאות הזמין למנגל סטייקים את השכנים.
לפני כחמישה חודשים, בפיגוע הירי בקיוסק הסמוך לחסם אשמורת בחברון, שבו נרצח רונן חנניה ז"ל, ב' מיהר מביתו יחף, על מכנסיים קצרים, לזירה. "לוקח את הנשק, מניח על האוטו, רואה את המחבל נכנס לי בנקודה של הכוונת, מספיק לירות חמישה כדורים", שיחזר בטיולית, "תוך כדי למואל ויסקוט, הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) דורס את המחבל. לא ידעתי מה המצב שלו. הסתערתי, יריתי. נכנסו לי זכוכיות לרגליים. הגיעו שניים מכיתת הכוננות. ראו אדם יחף, מכנסיים קצרים, חשבו עוד מחבל. צעקתי 'צה"ל-צה"ל, לא לירות'. אחרי האירוע, אמרו 'הרמטכ"ל מגיע לחברון, רוצה לדבר איתך'. אמרתי, 'לא יכול, אני מעביר דירה'".
המ"פ זיזו: "אם עכשיו מישהו רוצה לעשות פיגוע, הוא יכול להוציא קנה נשק מבית. אפילו לא צריך לצאת. חברון גדושה באמצעי לחימה, זה רק עניין של החלטה אם משתמשים בהם"
בעוד שעתיים, ארבע בבוקר, אחרי שלא ימצאו כלום, 15 גולנצ'יקים, שתי לוחמות עוקץ וכלב בשם מון יצעדו החוצה מאל-ג'בערי. ושוב פסיעות. ושוב נביחות. אחד הלוחמים, חיוק’ה, יבקש לעצור בקיוסק לקולה. כבר שבועיים לא ראה שק"ם. לא הזמן, יגידו לו, ממהרים.
והשמיים מעלינו ייראו יותר סמיכים.
שלושה חודשים קודם.
סהר זפרני מטה אוזן ליקום. מקשיב. "קלצ'ניקוב", פוסק. יש לו חושים חדים, אולי קצת מיסטיים, למ"פ זפרני, או "זיזו" כמו שקוראים לו כולם. לפני 20 שניות אמר שתכף נתחיל לשמוע צרורות מהשכונות הפלסטיניות. בום, קרה. אותו תרחיש – סרן זיזו מנבא, חברון מרססת - התרחש קודם, כשהיינו ליד מערכת המכפלה.
לא סתם, כנראה, הוא אמור להתמנות למפקד בסיירת גולני. על קיר המשרד שלו במוצב חרסינה ראיתי קודם סוללת תעודות ההערכה. אחת מהן על אירוע בגבול עזה.
זה קרה ב-2018. לילה, חשוך, ואז דיווח. שניים שנעים שפופים לגדר בכרם שלום. הוא ירד מהרכב, רץ, איתו עוד לוחמים. "תיזמנתי מכת אש, אף אחד לא ירה. הבנתי שאם לא אתן את הכדורים הראשונים אף אחד לא יירה", הוא נזכר. מחבל אחד חוסל, השני הרים ידיים. כשפצצת תאורה האירה את הגבול אצל זיזו נחרתה תמונה: מחבל הרוג על הגדר, ומאחור האורות של כרם שלום. "ואתה מבין שאם לא היית פה, היו נרצחים. ומרגיש שהכול עליך".
עכשיו, בחברון, השבת יורדת לאיטה. בשמיים כתמי עננים, שנעים בין דלמטיים לדרמטיים. ומבעדם אלוהים כאילו מפורר על העיר את תבלין הבית. תערובת רכה, חמוצה-מתוקה, של קדושה וסכנה. על ציר המתפללים, המוביל מקריית ארבע הצמודה דרך "השער הדרומי", מתחילה תנועה. נחיל ארוך, הולך ומתגבר.
זה מראה שאין עוד בעולם. מבוגרים, צעירים, נשים בבגדי שבת, רבים עם נשק באלכסון על הגב, צועדים אל עבר מערת המכפלה. שם, בכניסה, יפקידו את הרובים. ברקע מואזין. והם נעים, חרישים, בשרוול חיילים. בכל 30 מטר בערך, לאורך הציר המתפתל לעומק חברון, עמדה עם זוג לוחמים. "פשפש ניר", ואז "פשפש דוד", ויותר למעלה "מתפללים 2". שתי פלוגות פרוסות. "שבת שלום, שבת שלום", התושבים מברכים את החיילים. מישהי, מבוגרת, ניגשת, מחלקת סוכריות.
זיזו מלווה במבט את התנועה. מקודם לקח אותנו ל"סמטת הגבורה" על ציר המתפללים, שבה לפני כ-20 שנה אירע פיגוע רצחני. 12 לוחמים ואנשי ביטחון נהרגו שם. "אם עכשיו מישהו רוצה לעשות פיגוע, הוא יכול להוציא קנה נשק מבית. אפילו לא צריך לצאת", זיזו מסביר, "חברון גדושה באמל"ח. עניין של החלטה אם משתמשים".
זו אחת השבתות הראשונות של גדוד 51 בחברון. אני מצטרף אל רובאית ג', הפלוגה של זיזו, עד סוף הקו שנחשב אולי למאתגר בצה"ל. האינטנסיביות, הדריכות, החיכוך – כל אלה ייגבו מחיר. "יש בחברון אירועים שמתלקחים לחיכוך גבוה בשניות. כל הזמן יש לך משהו בעין", סיפר לי מח"ט גולני, אל"מ יאיר פלאי, שצבר הרבה שעות חברון. "אתה יכול להתאהב בחברון, ואתה יכול לצאת מהקו הזה חבול", הוסיף קצין בכיר.
אז בגדוד צבר, שתפס פה קו קודם, היה את החייל שצעק “בן גביר יעשה סדר”. גם גולני ייצאו מפה חבולים בדרכם. אלה הולכים להיות שלושה חודשים שבהם הכול יקרה. אירוע דריסה, חייל שיתקוף פעיל זכויות אדם, אלימות על שער מוצב חרסינה שתסעיר את המדינה, ובין לבין בקבוקי תבערה ואבנים ופשיטות ואמל"ח, ומה לא. כשבתווך הגדה ומה שסביבה בוער.
אבל הערב, כשהשבת נכנסת ושירי שבת מתנגנים לצד מואזין, חברון כאילו בלעה רטלין. והיא שרועה על גבה, מפויסת, נינוחה. על מצחה מגבת רטובה. "זו המדינה שלנו", זיזו אומר, "הכי יפה והכי מאוימת בעולם".
יש מקומות שאתה או אוהב או שונא. או שקיבלת בהם סינדרום, או שברחת. נגיד ירושלים. נגיד מומבאי.
נגיד חברון.
נוף הררי טרשי, שביום בהיר מרחיק ראות עד תקופת האבות. וקור כבד. חודר עצמות וסכסוכים. ומבני אבן של מאות שנים, חלקם מנותצים. וביניהם מחסומים. ועמדות. ומוצבים. ובידוקים. וקונצרטינות. ופילבוקסים. מיטב האמצעים הצבאיים. וכל אלה, הקסם וההזנחה, התפילה והאלימות, מתערבבים מכורח החיים, ולא בהכרח משתלבים.
אל"מ ישי רוזיליו, מפקד חטיבת יהודה, האחראית על גזרת חברון, מהדק מעיל מול הרוח. "אתה יכול לעמוד פה ולדמיין תקופות קדומות", הוא עוצם קצת עיניים, "מרחבים, אבנים. עיר שבנויה שכבות על שכבות. ואנחנו עוד שכבה".
כדי להתחיל לדבר על חברון צריך להתחיל פה. הנה כאן, רוזיליו מצביע ימינה, אל עבר מערת המכפלה, קדושה לשני העמים, תקועה בעיר של כ-300 אלף פלסטינים לצד פחות מאלף יהודים. כשאברהם אבינו הניח פה את המערה, קצין בכיר אמר לי מקודם, הוא לא התחשב בנוחות ההגנה.
מולנו, בפאתי המערה, יש עבודות. בונים שביל ומעלון לנכים. רוזיליו מפנה מבט לשם. "על המעלית הזו היו הערכות מצב על הערכות מצב עד שר הביטחון אם זה יתסיס את המרחב. הכול פה רגיש, כל ניואנס. רוצה לשפץ שירותים? אירוע. לבנות? אירוע. הנגשה? אירוע".
עיר מסובכת, חברון. לא רק בקטע של יהודים וערבים. אלא גם בחברה הישראלית. מימין מסמלת את הכמיהה להתרחבות ולגאולה. ומשמאל את הכיבוש בלב אוכלוסייה פלסטינית. "צריך להבין את נקודת העומק. מי שרוצה לדבר אידיאולוגיה, לא משנה מאיזה צד, מגיע לחברון", רוזיליו מוסיף, "זו עיר כלכלית ושקטה לרוב בגלל האינטרסים הכללים, אבל מאוד חמאסניקית במהותה ומסוכנת מתחת לפני השטח".
אבל בוא נדבר על זה בדרך, הוא מציע, ולוקח אותנו עכשיו אל מסע בעיר, שמזגזג בין הפרשות שמסעירות את הישראליות כבר שנים, בין אדמה עם יותר מדי עמים. הנה פה, מימין, שכונת אברהם אבינו, כמה עשרות משפחות, שקמה על חורבות בתי היהודים שגרו כאן לפני תרפ"ט, ובנויה כקסבה סבוכה. וכאן, בדירה עם הפרגולה, גרה השרה אורית סטרוק.
נעים, משמאלנו עוצר רכב. יהודי פותח חלון. שואל את רוזיליו אם יש חדש. לא רחוק מכאן, ליד חסם שוטר המוביל לשוק, הבת שלו, חיילת, הותקפה עם מקל על ידי יהודי בשבת חיי שרה. שלילי, משיב רוזיליו, התוקף לא נמצא.
ותכף נטפס במעלה חברון, דרך צומת ז'ילבר. כאן, במרץ 2016, ליד עמדת צה"ל, ירה אלאור אזריה במחבל שוכב והסעיר מדינה שלמה. ואז באחת הסמטאות, נפגוש את המ"פ אלכסיי מתדרך את הלוחמים שלו. הלילה הם יוצאים למבצע. "בעזרת השם גם נהרוג מחבל אם צריך", יאמר אלכסיי. למחרת יתברר שעצרו במחנה הפליטים אל-פוואר שבעה מבוקשים.
ואז נתקדם אל מרומי תל רומיידה. שם, בפסגה, נוף פנורמי המכנס במבט את חברון, פאתיה ואתגריה, הקונפליקט יתחדד. כי הנה קבר ישי, וכאן בית יהודי, ולידו פלסטיני, והופ נקודת צבא, והכול במרחק קוצר נשימה. ואז ברוך מרזל, סמל ימין קיצוני, שקית גדולה בידו, בדיוק ייצא לזרוק את הזבל. כאן גר. "הודו לשם כי טוב", יברך.
אז חברון, זה אברהם אבינו, וששת הימים, וברוך גולדשטיין, ואזריה, ובן גביר וסטרוק, ועם פלסטיני שנאבק, ודילמה לא פתירה. וכל הסרט הזה על גדוד 51, שתופס גזרה.
"כל צעד פה הוא על שבילי ההיסטוריה", רוזיליו מחייך כשאנחנו נפרדים, "יש פה הרבה עוצמה. אני מסתכל על הטוב, ומוכן לעוצמה של הרע".
ליל שבת, עמדת הבונקר, חרסינה.
"מְנוּחָה וְשִׂמְחָה אוֹר לַיְּהוּדִים יוֹם שַׁבָּתוֹן יוֹם מַחֲמַדִּים", סמל מנחם הכהן שר לעצמו. הבונקר היא עמדת שמירה קצת מבאסת. אין בה כלום. לא עוברים רכבים, לא אנשים. כשאתה חייל חרדי ונאלץ לחלל שבת על עמדה כזו זה יכול לתסכל. אבל מנחם שלם. "הבית זה מקום שצריך להגן עליו", הוא מציין. כשהוא אומר בית הוא מתכוון להתנחלות עתניאל. "הנה", הוא מורה דרומה, "25 דקות מכאן".
בבונקר יש לו להעביר ארבע שעות. כשהוא שם הוא יכול להיזכר בעצמו כילד, בכאוס הביטחוני שבו גדל. הוא זוכר את החיילים. זקופים, בצמתים ובצירים. את השקט שחש, שיש מי ששומרים.
ברחוב שבו גר שניים מהשכנים שלו נרצחו בפיגועים. הראשונה, דפנה מאיר, נרצחה בינואר 2016 בפתח ביתה בדקירות מחבל. היא התגוררה כמה בתים ממנו, יש לו היכרות עם הבן שלה. מנחם, אז בן 14, תלמיד בישיבה התיכונית בדימונה, זוכר את אותו יום. את השמועות, הניסיונות שלו להתקשר להורים, הדיווחים. "תחושה מוזרה", הוא נזכר, "אתה לא יודע מה מותר להרגיש, מה אסור. אתה כזה תלוש".
חצי שנה אחר כך באה עוד טרגדיה. הרב מיכאל מרק, מנהל ישיבת ההסדר בעתניאל, אב לעשרה, נרצח בפיגוע ירי בכביש 60. באוטו היה גם בנו, חברו של מנחם. "בתקשורת פירסמו תמונה של הרכב. אני זכרתי את לוחית הזיהוי. לא אמרתי כלום. חיכיתי שתגיע הודעה רשמית", הוא משחזר, "יש הרבה סיסמאות שאוהבים לזרוק בזמנים כאלה. החיים קצרים, החיים פה, החיים שם. ויורים האשמות. איפה המערכות? האנשים? בסוף, אחרי אירועים כאלה, כשאתה רואה חייל עומד, נשק בשתי ידיים, בתת-מודע אתה ישן יותר טוב בלילה".
בבונקר, בכל אופן, בלילה, באות מחשבות. קיומיות כאלה. "הרי אנשים נולדים, הולכים. כנראה יש תכלית אחרת. צריך לתקן פה משהו", מנחם מהרהר. הוא עצמו עכשיו בצומת אישי. אם לצאת לקורס מ"כים או לחזור לישיבה. "זו שאלה באיזה מקום אני אתרום יותר", הוא משתף, "במוצאי שבת דיברתי עם הרב שלי. הוא נתן כמה נקודות למחשבה". יש עוד עניין. מנחם כבר בן 21. אמא וסבתא לוחצות לשידוך. גם החברים, כולם על מנחם. "ואני לוחץ על החברים, ככה זה אצלנו", הוא מגלה שבינתיים הוא דוחה את כל ההצעות.
בפעם הבאה שניפגש מנחם יספר על פיגוע נוסף שאירע לאחרונה, דקירה בחוות יהודה שבהר חברון. הנדקר הוא שכן שלו לשעבר. "כאדם בוגר אתה חווה את זה אחרת. יש פה מלחמה ארוכה, ועם שלא רוצה שנהיה", יאמר. אבל בינתיים, בבונקר, מנחם הופך לאותה דמות שאצלו בראש כבר שנים – חייל שנותן ביטחון לילדים אחרים. אפילו שבעמדה הזו אין ממש איומים. "הסמ"פ שלנו קורא לזה, לתת להם לישון יותר טוב על הכרית", הוא אומר.
זיזו מדליק סיגריה, מביט סביבו במבט החשדן הזה שיש לו לפעמים, ואז אומר משהו שנשמע קצת אבסורד: "זה שאנחנו פה ולא קורה כלום זה האירוע".
יכול להיות שזה מבט ששמור רק לחברון. אבל עכשיו, כשאנחנו מול הקיוסק שבו לפני כמה חודשים אירע פיגוע הירי הקטלני, העיניים שלו מתרוצצות. מלוות איזו טרנטה שמשתעלת במעלה הכביש. או עוקבות אחרי שני מקומיים עם קפוצ'ון שמשקיפים מעבר למדרכה, ואז מתקרבים. תתרחקו, הוא מבקש.
אז הכלום שפה זה כרגע האירוע. זו אמירה שצריך לעבד. כי באמת, חוץ מאבן שתכף תיזרק מכיוון בית ספר פלסטיני אל אחת העמדות, ממש כשנגיע, השטח דומם. "זה לא מזל", זיזו יסביר. "איפה שאתה מפשל אתה חוטף".
קר לאללה. ותכף, כשירד הערב, המעלות יצנחו עוד. זיזו מרים רגל, מכבה את הסיגריה על האחורה של הנעל.
הכינוי זיזו נדבק אליו בטירונות. איזה חייל דרוזי הסתבך עם השם זפרני, יצא זיזו. "היום אין לי שם אחר", הוא צוחק, "לאנשים אני מספר שקוראים לי ככה בגלל שאני טוב בכדורגל, על שם זידאן".
אנחנו עולים ל"דוד", רכב כבד, משוריין, מוקף סורגים, לסגור את הדלת צריך תנופה מהקסבה. "כסיף מש"ג", הקשר מטרטר. ותכף ידווחו על הפרת סדר בחסם שוטר, ועל רימוני הלם שנורו. כאילו אנחנו במחלף השלום.
הוא בן 26, עד כיתה י"א לא דמיין שיהיה איפה שהוא היום. גדל בלוד, שכונה קשה. "תלמיד לא וואו, סביבה שלילית. הדוגמאות שאתה רואה זה לא מי עושה יותר אלא מי עושה פחות למען המדינה". תמונה בראש, אני שואל. "הרבה", הוא משיב, "אלימות, נרקומנים, אנשים חלשים ברחוב".
בצוק איתן, כנער, התהפכה לו התפיסה. אחיו הגדול, צנחן, נלחם בעזה. "ואז אני חוקר, מבין שסבא שלי היה בגולני. לחם בששת הימים. סוג של החלטה נופלת לי". בהתחלה שובץ לשריון. אמר או גולני או כלום. סירב להתפנות מהבקו"ם עד שנחת בגדוד 51.
אנחנו ממשיכים רגלית. על בית האבן משמאלנו, בצומת 206, עומד פלסטיני. משקיף. מדרומנו שכונת ג'אבל ג'ואר, מצפון הקסבה המזרחית.
חברון מחולקת לשניים. שטח H1 שבשליטת הרשות הפלסטינית, ו-H2 שבשליטת הצבא, ומותר לשני העמים. סוג של דו-קיום. או אם לדייק, קיום וזהו. כזה שלפעמים מופר בירי או בסכין. "אני בא מעיר מעורבת. יודע איך זה חיים לצד ערבים", זיזו מציין. קודם, כשישבנו, סיפר על שומר החומות בלוד. רכבים הפוכים, פחים שרופים. "אני זוכר את עצמי בשטחי הכינוס בעזה, יש צבע אדום, ואני מרגיש יותר בטוח מהמשפחה בבית. תחושה קשה".
נעים דרך סמטת ארז, עוברים בפיתולי מבני אבן שבורים, ואשפה, וחתולים, ובטונדות מרובעות שעליהן גרפיטי של דגל ישראל, ועל זה איקס שחור.
כשמגיעים למערת המכפלה, אני שואל את זיזו אם זה שווה, כל מאבקי הדמים סביב האתר הקדוש. "שווה", הוא עונה בשקט, "אם לא נלחם על ההיסטוריה שלנו היא תימחק מתישהו. והמאבק פה צודק".
איזה אחד, רזה כזה, עם פאות ארוכות, ועיניים טובות, נעצר. מקשיב. "נלחמים על העתיד, לא על ההיסטוריה", הוא מתקן.
"תלוי איך אתה מסתכל על זה", זיזו עונה לו, "אם לא תילחם על ההיסטוריה ישכתבו אותה. ויש ניסיונות".
"אנחנו לא נלחמים על המקום הזה כי הוא של אבא שלי, וכדי להוכיח מי יותר גבר", הרזה אומר, "אנחנו מאמינים שכדי להפיץ אור לעולם, עם ישראל צריך לשמור על המקום שלו, דרך החזרה לשורשים".
המשפט האחרון עוד יהדהד בי. למשל כשמרוב שהעם ישמור על המקום שלו חווארה תבער. מכוניות, בתים. הפצת אור לעולם, אתם אומרים.
סמל שלמה רשטניקוב היה אמור לצאת הביתה מזמן. מה לעשות שקיבל שש שעות ביציאה. מבאס לסגור 17 יום בחברון ואז גם להיתקע בבסיס.
הוא נאנח. בשמיים פתיתי שלג מעורבים בגשם. ומעלות בודדות, שמורגשות ברמת האצבע הקטנה ברגל.
שעתיים הוא קיבל על איחור למסדר, ועוד ארבע שעות על זה שישב בשמירה בעמדת לבנדר. "היה איתי חייל שעמד, חשבתי שבסדר שאחד יישב", הוא מסביר. תירוץ חלש האמת. בכל מקרה, עד היציאה הביתה, אל החברה אסתר, יש לו קצת זמן לשבת איתנו.
הוא חייל בודד, עלה מוולגוגרד שבדרום רוסיה בגיל 14. שנה קודם הגיעו מארגון נעל"ה לבית הספר, הדליקו אותו על ישראל. כשבא להורים, אביו התנגד. "'מי מחכה לך שם? אתה לא יודע שפה, לא כלום'", שלמה משחזר. בישראל למד בפנימייה, ואז גולני.
ההורים יודעים שהוא בחברון, פחות מבינים מה זה אומר. והוא לא מספר. הוא לא סיפר למשל על חסם 160. לפחות שלושה בקבוקי תבערה נזרקו שם. וממש לאחרונה היה גם ירי זיקוקים לעמדה. הוא היה בכיתת כוננות. "פטיש חם, פטיש חם", הוא נזכר בהקפצה, "עליתי על ציוד, דפקתי ספרינט, הם ברחו. יכול להסתובב בן אדם, נשק בכיס, אתה לא יודע. זה קורה תוך שנייה".
אנחנו בתקופה שאחרי החיסול בג'נין והפיגועים בעקבותיו בירושלים. מחר יהיה ניסיון פיגוע לא רחוק מכאן, ליד מחנה הפליטים אל-פוואר. פלסטיני שינסה לדקור חייל ינוטרל. והיה גם את הפלסטיני ששעט עם רכב, דרס ברגלו את אחד הלוחמים, ונורה למוות. "חבר שלי היה בעמדה", שלמה מספר, "הוא סיפר שהנהג התחיל לצעוק ולקלל. אף אחד לא הבין מה הוא רצה. פתאום נתן גז לאחד מהחיילים. חבר שלי הבין שהוא חייב לירות".
זיזו הגיע לשם תוך שלוש דקות. "אפילו לא לקחתי ממנו פרטים מזהים, כדי לאפשר את הפינוי. אולי היה לו סיכוי להישאר בחיים. לפנות בוקר הוא מת מהפצעים", המ"פ יתאר בהמשך, ויוסיף משוכנע שלמרות הספקות שיעלו, מדובר במחבל. "הסתכלתי על תיעוד האירוע עשרות אם לא מאות פעמים. היו סמ"חים, סימנים מחשידים. אותו רכב עבר שם קודם כמה פעמים, לא נענה לקריאות הכוח לעצור, ואחרי הדריסה המשיך לנסוע בפראות".
את שלמה, אם לחזור לשגרה בחברון, כל האירוע פה מתסכל. הוא התגייס לשמור על אנשים. "לא בשביל זה", הוא מתאר איך זורקים אבנים. "או ששמים עליך אלף קללות. בשפה של הצבא, אתה אוכל חרא. לא ישן. וכל שאתה רואה זה שמעוצבנים עליך, כאילו ערבים. זה כל שאתה רואה".
מקודם הסתובבנו בחדר המגורים שלו בחרסינה. שש מיטות, דחוסות במצב קומותיים, מסביב קירות ריקים. פה אני ישן, שלמה טיפס אל המיטה משמאל. מיקום של לוזרים, הוסיף. בחדר ההיתוך הזה, כשסביבו, במרחק מחשבה, גולנצ'יקים אחרים, מגיעים במצב צבירה עולה מרוסיה ויוצאים ישראלים.
קללות זה בנוהל. על האמא, דודה, סבתא, שלמה מעיד. חוץ מזה העברית שלו קצת שבורה, והגולנצ'יקים עליו. למשל צבי. "אני שלמה ואני מה-רוסיה", הוא מבסוט, מחקה את צבי מחקה אותו. "יש גם לוחם שאני צוחק עליו כי הוא ערבי, והוא צוחק עליי שאני רוסי. מבין? גזענות מאה אחוז, בצחוק. אבל סבבה אחי. ככה נעביר את הזמן".
לפני שלושה חודשים, ואחרי שנתיים שלא נפגשו, אמא נטליה באה לבקר. זה רגע שלא קל לו. שלמה נאנח. תופס את הראש. זע בכיסא. "וואי, קשה", אומר. ואז מספר: "עשר שניות עמדתי בהלם, לא זזתי", הוא מתאר את הרגע שהופיעה בנתב"ג. "היא הסתכלה לצדדים, לא מצאה אותי, ואז באתי והבאתי לה חיבוק, הכול. היא התחילה לבכות, לבכות כאילו, כל הדברים".
יפה בלייכברד, תושבת חברון: "לא טבעי לגור ככה, חד-משמעית. אבל יש ערכים שמובילים אותי. זה נכון שהחייל מאפשר לבן שלי להסתובב פה חופשי, אבל בסוף הוא שומר על הזכות של עם ישראל"
ואז, הוא ממשיך, באחד הערבים, כשחזר הביתה עם החברה אמא כעסה שהוא לא מספיק איתה. "קצת צעקתי, אמרתי מה את רוצה ממני, שכחתי מה זה אמא כאילו. ואני עדיין לא מאמין שאת פה. והיא התחילה לבכות.
"וכשעזבה חזרתי לבית ריק והבנתי שנגמר החלום, אבל לא הייתי בדיכאון", שלמה מקצר, בעניין הזה אין הרבה לדבר.
בינתיים הגשם נפסק. ותכף עננת ערפל תשקע לאיטה על חברון. וזו יהיה כמו הערפל שעלינו. על מצבנו. אבל קודם שלמה שוב ייאנח. "תודה שעזרתם לי להעביר את זמן העונש", יגיד בעברית הקצת שבורה שלו.
יפה בלייכברד מסיטה את וילון התחרה הלבן, מביטה מהסורגים. אנחנו בחדר של אחת הבנות שלה, זה שהיא עצמה גדלה בו. על הפוך במיטה משמאלנו דובי גדול.
מהאזורים האלה, היא מחווה עם הראש מהחלון, אל עבר הכביש, אזור השכונה שמולה – זורקים לפעמים אבנים. היו תקופות, היא מוסיפה, שירו כשתלתה למטה כביסה.
זה בלתי נתפס, אבל בלייכברד לא מדברת בפחד. או בכעס. האמת שגם יש לה סיבות להרגיש ששומרים עליה. פטרולים, מג"ב, מצלמות. מבעד לחלון, בודקה של צה"ל, דגל ישראל מעל. "העמדה של פיסטוק", הכינוי שלה.
חיילים מקיפים את שכונת בית הדסה, שבלב היישוב היהודי בחברון. ומשפחת בלייכברד שומעת הכול. זה הרי מעבר לקיר. "הכול אני יודעת על החברות של החיילים. הכול, הכול", יפה מתארת את השיחות הליליות; את הקריאות ביניהם בעמדות. "עד מתי", היא צועקת, מחקה אותם; את זיופי שירי הדיכאון.
“בית הדסה”, ככה נקרא המבנה בן 130 ה87שנה שבו היא גרה. על שמו קרויה השכונה. לפני 40 שנה, כשיפה הייתה בת שלוש, המשפחה עברה לכאן. אביה, משה בלייכר, הקים את ישיבת “שבי חברון”. בהמשך ההורים עזבו, היא נשארה. היום יש לה כבר תשעה ילדים ואפילו נכדה, ליאה.
"יונת השלום וניפוצה", היא חוזרת על משפט שאיזה מישהו אמר לה פעם על המבנה הזה, שבעבר פעל בו בית מרפא. באירועי תרפ"ט נרצחו מנהל המקום ומשפחתו עם עוד יהודים, בהם סבא רבא של אמא שלה, הרב אלימלך ליכטנשטיין. "בבית המרפא נתנו טיפול חינם ליהודים ולערבים. ובעצם, בית הדסה הוא מהראשונים שנפגעו בתרפ"ט. אז זה הניפוץ. וזו זכות לגור פה, ולהמשיך את מה שנגדע. והיונה שבורת כנף, בהחלט. בסוף אנחנו חיים באיום. מסביבנו ערבים, שלא מאפשרים לנו לגדול כמו שהיינו רוצים. הערבים הם לא הבעיה שלנו, אנחנו הבעיה. ככל שנבסס יותר את המקום שלנו כעם, את המודעות – יהיה לנו יותר קל להתמודד מול הערבים".
אנחנו בסלון, על מרק עדשים שיפה מזגה מסיר של איזה 30 ראשים. החיילים בחברון, תלמידי המכינות, כולם מכירים את המרקים שלה. עדשים זה ליום חול, מרק עוף בשישי. הם חיים את החיילים שפה. יואב, בן השש וחצי שלה, תקוע להם עמוק בסדר היום. שיחות לתוך השקיעה. "תגיד 'יואב', וכל חייל יגיד לך מי זה. יושב איתם בעמדה, חושף את ענייני הבית. החיילים יודעים עלינו הכול", יפה ניגשת למזנון ממול, חוזרת עם ערימת תגי יחידות שליקט הבן.
זה גולש לרמת הוואטסאפ. יש קבוצות שהוא פתח עם החיילים. גבעתי, צנחנים, גולני. שבע בבוקר, נותן בקדיחות. 'שמרו על עצמכם', כאלה. "הגבלתי את זה, הוא לא יכול חופשי", יפה אומרת מהורהרת.
יש שתי שאלות שעולות, את שתיהן יפה מכירה. הראשונה, אם כל זה נראה לה טבעי. "לא טבעי. חד-משמעית", אומרת, "לא היינו אמורים לחיות ככה. מצד שני, יש ערכים שמובילים אותי. כשאני מגדלת את הילד שלי ככה, אני מנסה להעניק לו חוסן, ערך, משמעות".
השאלה השנייה היא אם נוח לה עם האבסורד, שרבים שומרים על מעטים. כ-30 משפחות גרות בשכונה. "זה נכון שהחייל מאפשר לבן שלי להסתובב פה חופשי, אבל בסוף הוא שומר על הזכות של עם ישראל", יפה עונה, "אל קבר יוסף אי-אפשר להגיע כי אין שם התיישבות. לחברון אפשר. החייל צריך להבין את זה. זה גם יקל עליו בשמירה".
כבר הבנתם, היא מהאידיאולוגים שנעולה, ברמת הבטונדות, באמונה שלה. ובכל זאת לא מזמן היטלטל עולמה. בעלה יוני, קצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון, נפצע בפיגוע בקיוסק בעיר. "צריך לראות את התמונות של הג'יפ שלו, להבין. הוא נשכב ברגע האחרון, ועדיין הראש שלו, הצוואר, העורף, הגב - רסיסים. כשאתה רואה אותו כולו דם, ואת האוטו מחורר, אתה מסתכל לדברים בעיניים, ואפילו בוכה קצת ונשבר קצת, ובסוף מייצר לעצמך יותר חוסן".
זמן טוב לחזור אל היונה וניפוצה. לדרוש לשלומה. רק שבלייכברד אומרת שני דברים שקצת קשה להבין איך מסתדרים. "לאט-לאט היא תעוף. זה יקרה כשייתנו לנו לבנות בחברון חופשי". ואז מוסיפה: עם היונה נגיע עוד לשלום.
זיזו כבר לא יהיה בסיירת גולני. לפחות לא בסבב הקרוב. הסיבה הייתה בכל הפייסבוק. סרטון של עימות אלים בכיכוב לוחמי גולני וקצינים מחטיבת יהודה על שער הכניסה לחרסינה. זה התחיל בהתבטאות אומללה בקשר, "גולנצ'יק ערס". ואז קצינים מיהודה ניסו להיכנס לבסיס, הגולנצ'יקים לא איפשרו, נהיה ברדק. מכל הפלוגות בגלקסיה, זו הייתה האחת של זיזו שהייתה מעורבת בבלגן. עשו תחקיר, הדיחו ונזפו בקצינים, הענישו חיילים, וגם זיזו היה מאלה ששילמו מחיר. במקום סיירת הוא יצטרך לעשות תפקיד מטה.
"יש דברים שהם קווים אדומים. פלוגה בצה"ל היא לא ישות לעצמה. אני דורש מאנשים שלי, גם כשקשה ואינטנסיבי, לשלוט בעצמם ולהיות אחראיים", מח"ט גולני, אל"מ פלאי, יאמר לי בהמשך, ואז יוסיף לגבי זיזו: "כואב לי על כל מפקד שלי שמקבל עונש. הוא מבין ואני מבין שהיה צריך להיות לאירוע הזה מענה. זה לא אומר כלום לגבי ההמשך שלו, ואנחנו מחבקים אותו. אני בטוח שהוא מבין את הטעויות שלו".
עכשיו, בכל אופן, על היציאה הראשונה הביתה אחרי כל הווג'ראס, באיזו וילה במצפה רמון פרוס שטיח לבן. ברקע מתנגן "את לכל החיים" של אלקנה מרציאנו, וזיזו, מכובד, על אזרחי, כורע ברך, מגיש טבעת, מציע נישואים. תכף יקבל חיובי, ויהיה חיבוק כזה ארוך, ופירוטכניקה וזה, אבל קודם בת הזוג מיתר מוחה דמעות. "קשה לי להתמודד עם הסיטואציה הרגשנית", זיזו מודה, "יותר קל בחברון".
אז המ"פ עם הפנים קדימה. "אני כמו חתול, זרוק אותי מקומה תשיעית - נוחת על הרגליים", הוא מבהיר. ובכל מקרה, לא בא לו לדבר על מה שהיה. אירוע שולי, לא רוצה לכבס כביסה מלוכלכת, כאלה. ועדיין, הוא זועם.
"יש לנו יותר מדי אויבים, כדי שנתעסק בחרא הזה", זיזו אומר, "קל מאוד ליפול למקום של גולנצ'יקים ערסים. זה כאילו להרים להנחתה. אבל לא ככה היו דברים. כמעט כל מה שפורסם בתקשורת לא היה מדויק. אתה יודע מה מבאס אותי באמת? שגרמנו בלי כוונה נזק למדינה".
אני שואל מה היה שם. "כל מה שהנחה אותי במהלך האירוע המטופש הזה, זה מה ההורים של החיילים שלי מצפים שאעשה. אלימות פיזית לא לגיטימית. ברגע שמופעלת אלימות כלפי לוחם שלי אני אהיה שם, ואנסה להפריד ולעצור את זה. לצערי לא הצלחתי. הדברים יצאו כמו הר געש, התפשטו כמו אש בשדה קוצים.
קטטת "גולנצ'יק ערס": לוחם גולני מספר בשיחה לחברו לפלוגה את גרסתו מהאירוע
"בכל מקרה, הגרסה שלי נאמרה, הביקורת שלי נאמרה, ועדיין אלה ההחלטות שהתקבלו. בסדר. אנחנו ילדים גדולים. אני מקבל ומכבד את ההחלטות. זה אירוע שהיה צריך להסתיים הרבה לפני. עצוב לי שהדברים יצאו כפי שיצאו".
עולם כפוי טובה. אירוע אחד בפעילויות של 24/7, חלקן מטלטלות, וזה מה שיישאר. הנה, זיזו נזכר באירוע מהשבוע שעבר. שתיים או שלוש בלילה. נכנסו לבית פלסטיני בעומק חברון לחפש אמל"ח. "בבית ילדים קטנים, לפחות חמישה, וסבא חולה לב וסוכרת. והילדים בוכים, ולסבא יורד הסוכר", זיזו מתאר, "אתה יוצא למבצע על אדם שיש אינדיקציה שיש לו אם-16 ואקדח שהוא ישן איתו מתחת לראש, מדמיין בראש תמונת קרב, ונתקל בסיטואציה שאף פעם לא נתקלת בה. בן אדם שכמעט מת לך בידיים. אז עוצר הכול, מזמין סער אדום, ועם כפית מאכיל אותו בממרח שוקולד כדי להרים את הסוכר. כשלבן אדם יורד הסוכר, זה לא משנה אם הוא יהודי או פלסטיני".
מול פילבוקס דרור, מבצר השמירה החולש על חברון, יש בתי פלסטינים. כמה ילדים, בני שלוש ויותר, מסתכלים עלינו. לגדולה מבניהם, שלובשת חלוק, עם מבט כזה סקרן, קוראים מאלק. מתעניינת איך קוראים לי, אני שואל מה היריות ברקע. איזה יריות, היא לא מבינה. אולי הפכו שקופות בשבילה.
מאזור השכונה שפה, אחד הלוחמים סיפר, בערב הפיגוע בנווה יעקב, היו צעקות. אללה אכבר, כאלה. "מה אני יכול לעשות עם זה? לא יכול כלום", אמר בתסכול.
מנחם הכהן ואיתן רייש אומרים שזו המורכבות של חברון. ילד יכול לגשת למחסום, לבקש אוכל, במבה. ואחר כך לזרוק עליך אבנים. "בשמירה הראשונה חשבת שכולם פוטנציאל למחבלים. אחר כך אתה מזהה פרצופים במחסום. ואז אתה מכיר בשמות פרטיים, מדבר איתם, כבר לא צריך לבדוק מספר אישור במחסום", רייש מתאר, "זה גורם שחיקה מבצעית ואנושית. בתפיסה המבצעית ההוא שהכי נשחקת איתו יהיה הסייען".
הכהן: "ההוא שקורא לך גבר, ההוא שמביא לך מסבחה, הילד שאתה מביא לו אוכל - יכול להיות שבערב יזרוק בקבוק תבערה על החסם".
אנחנו בתוך הפילבוקס. יש פה מגדל שמירה, וסביבו חדרי מגורים, מטבח ומקלחות. בחדר שבו אנחנו יושבים, מימין, יש ארון קודש שדה, ומשמאל רדיאטור. הכי פז"מניק יושב לידו.
סמל רייש נשמע טיפונת מתוסכל. היה איזה מבצע מעצרים ולא קראו לו. יכול להיות, סתם זורק, כי זה התרחש יום לפני שהתחתן. זה קרה תוך כדי הקו בחברון. בבוקר החתונה רייש הגיע למוצב. ואז המשיך לסיבוב בכותל, בקבר רחל, כשהוא, החתן, נוהג, והחברים ממחלקת הביינישים מנקרים באוטו. "הם היו אחרי לילה לבן, שבורים מתים", רייש מסביר. ונזכר שאחרי ששבר כוס והכול, הם היו חייבים לטוס מהאולם שמחות חזרה לחברון.
רייש, 23, הוא העשירי במשפחה של 11 ילדים. פעם גרו בעצמונה שבגוש קטיף. אביו, דודי רייש, היה מזכיר היישוב. כשפונו רייש היה בן חמש וחצי. הזיכרונות שלו, אומר, הם מעיני ילד, ומתערבבים עם סרטים תיעודיים. הוא זוכר שגרו אחר כך שמונה חודשים כל המשפחה באוהל ליד נתיבות. "בוץ, שלוליות, מבחינתי זה היה מחנה קיץ ארוך".
להכהן, שיושב לידו, יש עדכון. הוא התייעץ עם הרב, החליט ללכת לקורס מ"כים. זה יקרה אחרי שיירד מקו חברון. "לא מיציתי את הצבא. יש לי עוד הרבה אנרגיות לזה", הוא מסביר. זה אומר שסוגיית השידוך מקבלת כרגע נוקאאוט. לא שמלכתחילה הייתה שם התלהבות. "ביציאות של 4־17 זה לוחץ", מנחם מערבב. "לא מסכים שאי־אפשר לצאת ב־4־17", איתן מתערב, "אני יושב על האנשים פה שייצאו לפגישות".
הבחירה של הכהן בין המשך הצבא לישיבה מזמינה דיון קטן. אולי יותר מקטן. השר יצחק גולדקנופף עורר סערה כשאמר שיותר קשה ללמוד תורה מלהיות בחזית. לשניים שפה יש משהו לומר על זה.
"בישיבה אתה לא הולך עם משקל 50 קילו", רייש אומר, "אבל המוח עובד הרבה יותר קשה. עבודה נפשית מאוד קשה".
הכהן: "בישיבה אין רף שאתה יכול להגיד בסוף יום, עשיתי את המשימה. זה אתה מול עצמך".
רייש: "אנשים יכולים להגיע לרמה שהם עובדים בישיבה 18 שעות. אין את זה לאף אחד בצבא, כולל מג"דים. בקטע הזה יותר קל לי בצבא. וואלה, תגידו לי מה לעשות בסבבה. רוצים שאני אשב מתחת לצילייה, אני אשב. כמה זמן? כמה שתרצו. שבע שעות לישון? סבבה. רוב הביינישים ישנים יותר טוב בצבא מבישיבה".
בעוד כמה ימים אחד מלוחמי גולני יתועד כאן בחברון תוקף פעיל זכויות אדם. תופס מהגרון, זורק למדרכה, בועט. "אני מצפה מכל חייל לפעול במקצועיות, בתבונת מעשה ובאחריות מול כל אדם. כל חייל שלא יפעל בדרך זו יטופל", המח"ט רוזיליו יאמר על זה. גם גבעתי, שתפסו פה קו קודם, כיכבו בסרטונים דומים. אחד מהם עורר סערה כשתועד מטיח בפעיל שמאל: "בן גביר יעשה פה סדר".
"אני לא יודע אם הוא יודע למה הוא התכוון. 'בן גביר יעשה פה סדר'. מה יעשה?" רייש שואל, "אני חושב שהמצב לא נורמלי. יש טרור במדינה. כדאי לעשות סדר. אבל בכללי, אני חושב שהייתי מגיב אחרת".
"אני מקווה שזה מה שחברי הכנסת והשרים מנסים לעשות", הכהן מוסיף.
זה בסדר לקוות ועדיין, ככל שיחלפו הימים יהיה פחות סדר. לא רק ביטחוני, גם פוליטי-חברתי-משטרי. והכאוס יתגבר, ויזלוג למילואים. כאן, אצל הגולנצ'יקים הסדירים, זה פחות יורגש. "אנחנו די מנותקים ממה שבחוץ", יתאר אחד הלוחמים, "לרוב המוחלט פה יש דעות ימניות. ולמפקדים אסור לדבר איתנו על פוליטיקה, אז לא מדברים".
בכל מקרה, ואם לחזור לחברון, להכהן ולרייש יש פטנט להעביר את הבאסה והטחינות: שיטת הזכויות. אנחנו יוצאים אל שאר הביינישים שבחצר הפילבוקס, לקבל הסבר.
העיקרון כזה: נגיד שתיים בלילה, אתה שומר על "בית השלום" שעל הגבעה הרחוקה משמאלנו, לבד, כשקר מוות? צברת אוקיינוס של זכויות. "ככל שהשמירה יותר קשה, השם יותר מבסוט עליך", הוגה השיטה, דוד אייזנברג, מסביר.
הכי זכויות כרגע, הם אומרים, זה עמדת הש"ג בשכונת גבעת האבות, ליד הבית של בן גביר. רבע שעה אתה מטפס רגלית, בגשם, במה לא, כדי לגלות שנהרס הרדיאטור. "וגם קשה לנו פוליטית לשמור על הבית של בן גביר", אחד החיילים זורק, כולם צוחקים.
יש עוד שיקול. "הגובה של גבעת האבות בערך 950 מטר. הגובה של חסם 160 - 50 מטר פחות", אייזנברג דופק חישובים, "זה הבדל של חצי מעלה. חצי מעלה משנה לתמונות שלג".
זה לא על הקרח או השלג, החישוב הזה. הופ, הבן אדם שולף תמונה של הר לבן שצולם בזמן שמירה. לאחרים אין, לו יש. קוראים לזה זכויות.
תחת לילה חברוני נטול ירח הזמן של גדוד 51 נגמר.
מעבר לגדר הבסיס, על גג מבנה אבן, בין דודי שמש, יושב פלסטיני. מעשן נרגילה. סביבו מוזיקה ערבית רועשת. אולי 15 מטר מפרידים בין ההוא שיושב שם כמעט כל ערב לבין המשרד של זיזו. "חייל שלנו בגדוד", זיזו מגחך, ונוקב בשם השיר שברקע, זקריאת, כלומר זיכרונות. "אני מכיר בעל פה את כל השירים שלו", אומר.
הקיר במשרד של זיזו שעליו היו תלויות תעודות ההערכה, ביניהן זו שמספרת על גבורתו בכרם שלום, ריק עכשיו. רובאית ג' אורזת. אפילו פינות העישון מקופלות על המשאיות.
מוזר לעזוב פתאום. אנחנו בלילה של דריכות. בבוקר צה"ל פעל בשכם. 11 נהרגו, רובם מחבלים. הכוננות עלתה, משימות התקפיות בוטלו, ועוד מעט רקטות ישוגרו מעזה, ובימים שאחרי יבואו הפיגוע הרצחני בחווארה ופרעות הנגד שם.
תכף נצא לפטרול אחרון בטנדר עם צירים שחורקים בסיבובים. נעבור ליד 160, המחסום שבו הכול קורה. לא רחוק ממנו תתלקח מלחמת כנופיות מקומית. צרורות ארוכים ינסרו את החושך. אחד הלוחמים ידבר על לפחות עשרה חמושים. "קרבות כמו בפורטנייט", השומר בחסם יתאר.
ואז נמשיך לגבעת האבות. נעבור ליד מבנה עם אופניים זרוקים, הבית של בן גביר. "מקום מאוד רגיש", יאמר סגן מתי עמר שיושב ליד הנהג, "אם יצליחו לירות לכיוון השכונה, הפסדנו. איך זה יצטייר שיורים על בית של שר במדינה ישראל? זה יושב לנו בראש".
לידי יישב שלמה רשטניקוב, שיגיע לתובנה חדשה - שנגמרה לו הילדות. זו תהיה מסקנה קצת מרחיקת לכת לשעת לילה, בזמן שכל הגלקסיה דרוכה. יתברר שלפני כמה ימים, ברוסיה, נולדה לו אחיינית. ההגדרה דוד תיפול על שלמה בכל הכובד. 700 בסולם ריכטר. "הבנתי שאני אהיה דוגמה בשבילה. אצטרך להיות יותר אחראי. וזהו, נגמרה הילדות", הוא יהרהר בזמן שאנחנו מפטרלים.
אבל עכשיו, בחרסינה, קו האופק המשקיף לשכונות הפלסטיניות מתכסה עננים נטולי הבעה. או יומרה. זיזו מחייך. אין לו את המבט החשדן הזה שלו. למרות שכאן, בעיר המשוגעת הזו, חייו קיבלו חתיכת תפנית, אין גם מרירות. הוא עכשיו מדבר על שחרור מהצבא בקיץ הקרוב. זו הנטייה, אומר.
אה, ויש את החתונה. רק הציע, כבר סגרו אולם. אבל העיקר שמיתר, הכלה לעתיד, אומרת שהכול באיזי. הוא מעלה אותה על הקו. מרוצה שזיזו מסיים עם חברון, אני שואל. "מרוצה שהוא מסיים את הצבא", היא משיבה, "נראה לך מספיק, לראות בן אדם אחת לשבועיים?"
בינתיים זיזו מדליק סיגריה, עושה סיכום מהיר כזה, של מה היה. הוא מונה: אירוע דריסה, הרבה מעצרים, פטרולים, תפיסות אמל"ח, בקת"בים, זיקוקים שנורו לעמדות, אבנים שנזרקות ברמה היומיומית. "עם האבנים שזרקו עלינו אפשר לבנות את הכותל", הוא מציין, "זה קו שהוא אקסטרים, הכול פה על סטרואידים".
ברשימה שלו אין את אירוע המכות בשער. איכשהו אני נזכר באמירה ההיא על חברון מהימים הראשונים - זו עיר שאפשר להתאהב בה, או לצאת חבולים. "להיות פה זו חוויה מעצבת. הרווחנו מפה", זיזו משיב, ואז קובע: "אני יוצא בהיי".
למרות, אני שואל. "למרות מה?" הוא לא מבין. "מה שאני מנסה להעביר לך מהיום הראשון שנפגשנו זה שאני לא חשוב. זה שתושבים משני הצדדים חוזרים הביתה בשלום, ועושים חגים, ומתפללים, זה מה שחשוב".
אבל אלה החיים שלך, אני מתעקש. עייפתי אותו. יש איזו שנייה שקט. ואז זיזו משיב ב’בסדר’ כזה, ארוך. מכבה את הסיגריה עם האחורה של הנעל. "אמרתי לך, זרוק אותי קומה תשיעית, אני נופל על הרגליים", הוא אומר, ואז מוסיף: "היו פה לפני, יהיו אחריי, אני עוד מישהו".
זה יהיה הלילה האחרון שלי עם זיזו, שלמה, מנחם, איתן ושאר הגולנצ'יקים של רובאית ג'. כשהאוטו יתרחק בפיתולים והאורות של חברון יתפוגגו, משהו יישאר איתם. עם המ"פ שטוען שהוא עוד מישהו, עם הסמל שנגמרה לו הילדות, עם השניים עם הזכויות, ועם שאר אלה שקראתם איפשהו שהלכו מכות. ואז הלב יפנה לאלוהים. שיפתח עיניים, בשביל האלה ששומרים.
והשמיים הלילה יהיו פחות סמיכים.
פורסם לראשונה: 07:43, 24.03.23
