"כל המצב הזה זר לי", אומרת דינה (שם בדוי), שכבר חודשיים חיה במעון לנשים דרות רחוב, בחדר עם שלוש שותפות ושתי גיגיות שמנקזות את הנזילה מהגג. המזגן הפסיק לעבוד והאחראי ממשיך להבטיח שיתוקן מחר. יחסית לאלטרנטיבה, המצב מצוין. "לפחות יש לי איפה להתקלח", היא מצמידה כפות ידיים ומרימה עיניים לתקרה הנמוכה.
סיסמת הקורונה, "אל תצאו מהבית!", היא בדיחה עצובה עבור דינה. יותר מהכול היא מעוררת געגוע. כשיורד גשם הגעגוע מאיים להפוך לשיטפון. "כבר הגעתי לשלב בחיים שבו הרגשתי שאני עומדת לפרוש כנפיים", היא אומרת בגאווה. "היו לי הרבה תוכניות ועכשיו הכול בפאוז, תקוע. עבדתי מאוד קשה כדי להשיג את מה שאני רוצה, את דירת שני החדרים ששכרתי, ששילמתי עליה מכספי, את המקרר המלא שהיה לי. אבל השנה הזו הרסה אותי מכל הבחינות. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב שאין לי בית".
דינה היא חלק מתופעה חדשה יחסית, עגומה במיוחד, שחוללה המגפה: אנשים נורמטיביים, בעלי עבודות, שהתפרנסו עד לא מזמן בעבודה קשה אך בכבוד, ונשמטו דרך הסדקים שיצר המשבר הכלכלי עד למקום הכי נמוך בעיר. הרחוב.
לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, לעומת התקופה המקבילה אשתקד נרשמה עלייה של כ-25 אחוזים במספר דרי הרחוב המוכרים בישראל. "עשרה אחוזים מדרי הרחוב היום, הם אנשים שלא היו מוכרים לנו בעבר", אומרת מהא מטר, מנהלת תחום דרי רחוב במשרד הרווחה.
הסטטיסטיקה הזו משקפת את הטרגדיה של ההומלסים החדשים, מחוסרי הבית של הקורונה. המאפיין המשותף לרובם הוא היעדר מעגלי תמיכה משפחתיים. אין להם דלת להתדפק עליה. אנשים שבנו את עצמם לבד, בזיעת אפם, רק בכדי לגלות עד כמה היציבות הכלכלית שהשיגו שברירית. הטרגדיה שלהם כפולה.
"מדובר במי שעד המשבר הייתה להם קורת גג", אומר חביב חג'אג', מנהל מסגרות 'גגון' לדרי רחוב בעמותת 'לשובע', שבאחד הגגונים שלו פגשנו את דינה. "לולא המשבר הם היו מצליחים להמשיך ולהתנהל באופן עצמאי, אבל הם איבדו הכל ועכשיו מתחילים לזרום אלינו".
חסרי הבית החדשים הם אמנם הומלסים במובן המילולי של הביטוי, אך רחוקים שנות אור מהסטריאוטיפ של פושט היד הג'אנקי מקרן הרחוב. זה מה שהכי מבהיל. “אלו לא השבורים, המנודים, חסרי הכול, הנרקומנים, שאנחנו מכירים בשגרה", אומר גיל-עד חריש, מייסד העמותה.
ההערכות המדאיגות הן שהמספר רק יעלה. ההלוואות שאנשים עוד מבקשים ומקבלים היום מבני משפחה, חברים ושוק אפור, ייגמרו. כבר לא יהיה לאן ללכת. לדברי אנשי המקצוע, תהליך ההגעה לרחוב לוקח בערך שנה מאז שהמשבר הכלכלי מכה. תופעת מחוסרי הבית של הקורונה עלולה להיות הרבה יותר רחבה.
"מפחיד לראות את עצמך ככה"
גיא. בן 32, גרוש ואב לאחד + מצפה לילד נוסף. התגורר בראשון לציון
הוא מנסה להדחיק את המחשבות הטורדניות, את סימני השאלה שמקיפים אותו, את הזיכרונות מהעבר הלא כל כך רחוק. הוא רוצה להפסיק להתעסק באובססיביות במדרון החלקלק שהוביל אותו לאיפה שהוא נמצא היום, ולהתמקד בלשקם את חייו. ואין לו הרבה זמן: בעוד חמישה חודשים יהיה לו תינוק.
"אני בחרדות", הוא חוזר ואומר בקול סדוק. "איך אוכל לטפל בילד שלי? אני רוצה שיהיה לו בית ואני לא יודע איך לבנות לו אחד כזה. אני כל פעם בודק דירות, אבל המצב לא משתנה והכול כל כך יקר. אנשים במצבי לא יכולים למצוא את עצמם בשוק הזה. אין לי תשובות".
כבר ארבעה חודשים שהוא מחוסר בית ולן בגגון לדרי רחוב. "אני יודע שאני לא יכול להישאר פה לנצח ואני מפחד מהיום שיגידו לי ללכת", הוא מודה. "אם אגיע למצב שאני נאלץ לחיות ברחוב אני חושב שיהיה לי עדיף להתאשפז, גם אם אצטרך לפגוע בעצמי. ממה שלמדתי פה, מהאנשים שהכרתי, מהסיפורים ששמעתי, העיקר לא להיות ברחוב. לא משנה האלטרנטיבה".
לפני הקורונה הם גרו בשכירות בראשון לציון, זוג מאוהב בתחילת דרכו. בדיוק שידרגו את הדירה ופירגנו לעצמם בטלוויזיה חדשה. הוא עבד במפעל מוכר ומשגשג והיא התפרנסה כנציגת שירות של תאגיד תקשורת. הם תיכננו גם להתחתן. "הרווחתי בערך 7,000 שקל לחודש, 6,500 נטו בחודש חלש, ולפעמים הייתי עושה שבתות ומגיע ליותר", הוא אומר. "אם הייתי יודע שיבוא הדבר הזה, הייתי טוחן הרבה יותר כדי שיהיו לי רזרבות".
לא היו לו רזרבות. "כשהתחילה פאניקת הקורונה בכל המדינה, ראיתי עוד ועוד עובדים שפוטרו סביבי והבנתי שזה עוד מעט מגיע אליי", הוא מנסה לשחזר את רצף האירועים שהוביל אותו לנקודה שבה הוא נמצא היום. "בתחילת חודש אפריל זה קרה. בלי התראה מוקדמת הודיעו לי שאני יוצא לחל"ת. זו הייתה הנקודה שבה החיים שלי התחילו להידרדר".
במשך חודשיים ישב בבית וחיפש עבודה, ובמהלך התקופה הזו גם בת זוגתו פוטרה והם מצאו עצמם ללא הכנסה. "השלב הראשון של המצוקה האמיתית היה כשהצ'קים התחילו לחזור", הוא נזכר. "כל צ'ק שחוזר זה חרדה ששוטפת אותך. לאט לאט הצטברו עוד ועוד דברים שאנחנו לא יכולים לשלם. הרגשתי שזה מצב מסוכן ומאוד לא יציב, והחלטנו לעזוב את הדירה וללכת כל אחד לגור בבית של משפחתו עד שנסתדר כלכלית. זה היה מאוד קשה לשנינו, אבל לפחות הייתה לנו קורת גג".
לא היה לו לאן ללכת באמת. אמו נפטרה, הקשר עם אביו נותק, ויתר אחיו כורעים כמוהו תחת הנטל הכלכלי והנפשי של המגפה. בהתחלה גר בכל זאת כמה ימים אצל אחותו, אבל העומס בבית לא איפשר לו להישאר. "הבנתי שזה לא עושה לה טוב", הוא מספר. "אמרתי לה שאני אלך לגור אצל חבר בינתיים". הוא לא גילה לה שהחבר הזה היה דמיוני. "לא שיתפתי אותה במצוקה שלי. מול האחים שלי אני חייב להישאר קול, ככה זה היה תמיד. גם הם בקושי סוגרים את החודש, יש להם את המשפחות שלהם, ואת הילדים שלהם להאכיל. והחברים שלי, העדפתי שהם לא יידעו שאני במקום כזה. גם לבת הזוג שלי בשלב הזה לא סיפרתי. לא היה לי למי לפנות".
הבוקר שבו הקפיצה אותו אחותו לתחנת הרכבת, כביכול בשביל לנסוע לאותו "חבר", חקוק בזיכרונו. "כל הדרך ניסיתי לחשוב לאיזה יעד אני קונה כרטיס. נכנסתי לתחנת הרכבת והבנתי שאין לי לאן ללכת. אינטואיטיבית לחצתי על 'תל אביב' וקניתי כרטיס. במשך שעות נדדתי ביו תחנות. חשבתי שאם אצטרך לישון ברחוב, אעשה את זה בגינה ציבורית על מגלשה".
"במשך שעות ישבתי בקרון והסתכלתי על אנשים סביבי. עולים לרכבת, יורדים מהרכבת, ולכל אחד מהם יש לאן ללכת ומה לעשות. הרגשתי אבוד. חשבתי להעלות פוסט ולבקש שמישהו יעזור לי, אבל פחדתי שזה יעשה רושם לא טוב על אנשים שמכירים אותי. באיזשהו שלב התחלתי לחפש בגוגל. כתבתי 'הומלס' ו'איך לישון ברחוב?'". ככה התגלגל לאחד הגגונים. "נכנסתי לשם ופרצתי בבכי", הוא מספר.
המצב שלו אפילו עוד יותר מורכב. לפני כמה שנים נפרד מאשתו, אם בנו הבכור. הילד נותר בחזקת האם, ומאז שפוטר הוא מתקשה לשלם מזונות. גרוע מכך: כבר כמה חודשים שלא נפגש עם בנו. בתנאים הקיימים הוא לא יכול לקחת אותו ללילה ואפילו לא לכמה שעות. "גידלתי את הילד הזה, הוא החיים שלי. אני מתקשר אליו מדי פעם לשאול מה שלומו, אני מאוד מתגעגע אליו, אבל למדתי להילחם בזה", הוא אומר. "הרגתי את הגעגוע, רצחתי אותו".
לזכותו ייאמר שניסה להרים את עצמו מהשפל אליו הגיע, אם לא עבורו אז לפחות עבור שני הילדים שלו זה שבגיל הגן וזה שעדיין לא נולד. מאז שפוטר עבד בכל מקום שבו היה יכול להרוויח כמה שקלים: שליחויות, שיפוצים - העיקר להחזיר את החיים שלו למסלול. "עבדתי גם כמוביל", הוא מספר. "אתה עולה ויורד במדרגות עם משקלים מאוד כבדים על הגב. לא אהבתי את העבודה אבל המשכתי שם כמה שיכולתי. החרדה הניעה אותי וגרמה לי להגיע לשם כל בוקר מחדש. עד שלא יכולתי יותר פיזית להמשיך".
רק באיחור הבין שבגלל שלקח על עצמו עבודות זמניות, הוא לא זכאי לתשלומי חל"ת מהמדינה. האירוניה שבדבר חמקה ממנו. נותרה רק האכזבה. "אני משלם מחיר על זה שניסיתי להסתדר ולא ישבתי בבית", הוא כועס. "אני לא במצב טוב", הוא מודה לפנינו וניכר כמה קשה לו להודות בזה בפני עצמו. "אני מרגיש בשבועות האחרונים שאני במצב של דאון. קשה לחיות כאן, עם אנשים שפעם הייתי מרחם עליהם והיום אני חלק מהם. זה מפחיד לראות את עצמך ככה. הכי קשה לי שאין לי בית כרגע. מאוד קשה לי להסתיר את זה מהסביבה שלי, המשפחה, החברים, אבל אני לא רוצה שאף אחד יידע. יש פה לא מעט כמוני שמשקרים לכל היקרים להם, אנשים שעבדו בעבודות מכובדות ועכשיו הם בתחתית. אנחנו אנשים נורמטיביים שהקורונה ניצחה אותם".
"בבת אחת הפסקתי לעבוד, הכל נעצר"
אולגה. בת 40, רווקה. התגוררה בתל אביב
כבר שלושה חודשים שאין פוסטים חדשים בחשבון האינסטגרם שלה. יש לה יותר מ-20 אלף עוקבים, אבל הם ייאלצו לחכות. בתמונות – חלקן, יש להודות, פרובוקטיביות למדי - היא נראית תמיד במיטבה: חיוכים, תכשיטים, כוסות קאווה מלאות, בגדי ים זעירים. הציפורניים עשויות לעילא ולעילא, השפתיים משוחות באודם, הקוביות בבטן מושלמות. חיי הזוהר הולמים אותה.
מאחורי החזות הנוצצת מסתתר סיפור חיים קשה. ילדות בצל הורים מתעללים, בריחה מהבית, תקופה ממושכת ברחוב, אונס, ניסיון התאבדות. אבל בכוחות לא מוסברים היא משכה עצמה, בשערות ראשה, החוצה מהאשפתות ופיתחה קריירה מרשימה כמאמנת כושר. עבדה גם כיועצת תזונה אישית, תיחזקה חשבון פייסבוק מקצועי שהביא לה לא מעט פרנסה, פלירטטה לדבריה עם מלהקי תוכניות ריאליטי.
"הרגשתי שאני בנסיקה, שבניתי משהו, ופתאום פאקינג שיט, הקור הזה והגשם", היא אומרת ומחבקת את עצמה. "יותר קל לגור ברחוב כשאת ילדה שבורחת מהבית. הייתי ילדה כזאת. אבל אחרי שקרעתי את התחת, הבאתי את עצמי להצלחה, איך חוזרים לשם?"
עד לפני שנתיים היא גרה באלנבי, בלי שותפים, עם שכר דירה של 3,000 שקל בחודש. אחרי שהחוזה נגמר מצאה מעין מחסן בקיבוץ גלויות. "בלי חוזה ובלי כלום", היא אומרת. "הרי אין לי ערבים, אין אבא ואמא שיכולים לחתום עליי. זה עלה לי 1,500 שקל בחודש ואמרתי, 'הכל בסדר, אני אסתדר'. ואז התחילה הקורונה".
עוד לפני המגפה היא תמיד הרגישה שהאדמה תחתיה לא יציבה. "אני אישה, לבד, ואם משהו לא מצליח אין לי אף אחד", היא אומרת. "לצאת עם גבר בגלל הכסף זה לא אני, אז כל הזמן נלחמתי. אם קורה שאני מרגישה לא טוב וצריכה לנוח, מבחינתי זה קטסטרופה. זו חרדה שרודפת אחרייך כל הזמן".
החרדה השיגה אותה במרץ 2020, עם הסגר הראשון. "בבת אחת הפסקתי לעבוד, הכל נעצר", היא מספרת. המענק שקיבלה בתור עצמאית הספיק בשביל לממן את המחסן, אבל לא הרבה מעבר. "במשך כמה חודשים הצלחתי להתגלגל. הייתי צריכה רק את המינימום, אוכל", היא אומרת. "המצב הנפשי שלי קצת התערער, קיבלתי בום מפה ובום משם. עשיתי מדיטציות והרגעתי את עצמי. אם את לא שפויה והמוח רץ, את לא יכולה לחשוב ישר, וכשאת סגורה בתוך הבית ואין לך לאן לברוח, את עם עצמך בתוך הדבר הזה. לא היה לי עם מי לדבר. אבל המשכתי להעלות תמונות יפות באינסטגרם".
לפני כמה חודשים בעל המחסן, שבחושי הציד שלו זיהה הזדמנות, קפץ לביקור. "זה בן אדם מבוגר", היא מספרת. "הוא התחיל לחבק אותי ואמר שאם אני לא רוצה לשלם שכר דירה, אני מוזמנת להיות חברה שלו. התעצבנתי. קלטתי למה הוא מתכוון. הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר. אני ספורטאית, אני יכולה לשבור לו את הראש, אבל איזה קול פנימי אמר לי לא לתת לו אגרוף. צרחתי עליו והוא הלך. הבנתי שהמצב שלי הוא טוטאל לוס ושאני לא יכולה להישאר".
היא יצאה מהמחסן שלה בסערה, שכחה אפילו ללבוש מעיל. "לקחתי תעודת זהות ומעטפה עם 4,000 השקלים האחרונים שהיו לי מהמענקים", היא מספרת. רק כשהיה מאוחר מדי נזכרה שלא שמה בכיס את הטלפון, זה ששימש אותה לתמונות באינסטגרם. באבחה אחת, הפכה הדוגמנית להומלסית.
"הקאתי בכל פינה באלנבי, סרט רע. ברחתי לפארק הירקון, לצד השני של העיר. ישבתי שם יומיים בלי מעיל, בקור. לא רציתי שמישהו יראה אותי, התחבאתי. לא הבנתי מה עושים עכשיו. ישבתי על הדשא ושם גם ישנתי. אחרי יומיים הרמתי את עצמי, עליתי על מונית שירות, נסעתי לאלנבי וקניתי מעיל במאה שקל. קניתי משהו לאכול וחזרתי לפארק הירקון, הפעם לשירותים כי היה לי נורא קר. למרות שהיו לי 4,000 שקל, לא ידעתי מה לעשות".
אחרי כמה ימים מצאה מלון שבו משכירים חדר לשבועיים ב-1,500 שקל. "בשבועיים האלה התחלתי להיכנס לסרט רע עם עצמי", היא אומרת. "לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לישון, הבנתי שהכל נלקח לי. הבנתי שאני צריכה להיות סופר בוגרת כדי להציל את עצמי. שאם נופל עליי מסך שחור, זה גיים אובר. הגעתי למסקנה שאני בסכנת חיים".
היא לקחה את עצמה – שוב, בשערות ראשה – לתחנת המשטרה והסבירה ליומנאי את המצב. הוא הפנה אותה לגורמי הרווחה ומשם התגלגלה לגגון לדרי רחוב. "פה לפחות אני לא בגשם", היא אומרת. "קניתי טלפון טוקמן ועשיתי שיחות עם דמעות בעיניים כדי לחפש עבודה בניקיון. זה היה קושי מטורף. 'שלום, שמעתי שאתם מחפשים מנקות'. מצאתי חברה בגוגל ואני מנקה דרכה בתים ומשרדים. מרוויחה 40 שקל בשעה ואז חוזרת לגגון, לבכות".
את חוששת שאנשים מהחיים הקודמים שלך יראו אותך מנקה?
"אני שמה זין על כולם. אני מצילה את החיים שלי. אין לי דבר שיותר חשוב לי בעולם הזה ממני".
"מי שבעולם הזה אבוד"
דינה. בת 36, רווקה. התגוררה בצפון הארץ
לחבריה למשרד אין מושג. ככל שהם יודעים, הקולגה החדשה שלהם, זו שמגיעה לעבודה באוטובוס כל בוקר ומגלגלת איתם בטבעיות שיחת חולין במטבחון, מנהלת חיים שגרתיים. הבגדים שלה נקיים, השפה שלה עדכנית, היא עוקבת אחרי מה שקורה בחדשות וברשתות החברתיות, ולא צריך יותר מעשר דקות כדי להבין שלפניך בחורה נבונה, חדה, אפילו די מגניבה. מסוג האנשים שמשתלם לתאם איתם יציאה להפסקת סיגריה.
הרמז היחיד לסוד שלה הוא השיער: כבר כמה חודשים שהיא לא צבעה אותו. את הבלונד בקצוות, עדות אחרונה לחיים הקודמים שהיו לה, אי אפשר להחביא. "אבל אם שואלים, מתחילים קצת לחטט, אני מערפלת פרטים", היא מודה. "בסוף היום אני עולה שוב על האוטובוס ואומרת שאני נוסעת לדירה השכורה שלי ליד לוינסקי. בראיון עבודה המראיינת התלהבה שמצאתי דירה באזור. לא טרחתי לתקן אותה".
כבר חודשיים שהיא מתגוררת בדרום תל אביב, אבל ממש לא בדירה שכורה. הבית שלה הוא מעון לנשים דרות רחוב. משם היא מנסה להתחיל מחדש, אחרי שהחיים שבנתה לעצמה בעשר אצבעות קרסו בעקבות משבר הקורונה. היא התרסקה כלכלית, הגיעה לרחוב, ועכשיו למרות שבחוץ עוד משתולל המשבר מנסה להציל את עצמה. שוב.
מתחת למיטה יש שני תרמילים שבהם ארוז כל רכושה. צרור בגדים, מחשב נייד, מטען לטלפון וכמה מכחולים וצנצנות צבע. בשבתות היא עושה כביסה ביד. לצייר אין לה חשק. "מה שהכי קשה לי בסיטואציה זה אובדן הפרטיות", היא אומרת. "כבר 15 שנה שאני גרה לבד, דואגת לעצמי. גיליתי במעון הזה נשים נפלאות, אבל אני צריכה את המרחב הפרטי שלי".
נקודת המוצא שלה הייתה לא פשוטה. היא ילידת רוסיה, שאביה נרצח כשהייתה בת שלוש. אמה נפטרה כשהייתה בת 14, אחרי שנים של אלכוהוליזם כבד. מגיל צעיר התגלגלה בין מוסדות, תחילה ברוסיה ואחרי זה בישראל, אליה עלתה כילדה. "משפחות אומנה, פנימיות", היא אומרת. "אבל למזלי נפלתי על מקומות טובים, כאלה שקידמו אותי, נתנו לי את קצה החבל הנכון". היא התגייסה לצבא כחיילת בודדה ואפילו סיימה את השירות בהצטיינות. עברה לגור בתל אביב ואחרי תקופה קצרה העתיקה את עצמה לצפון.
את התשוקה שלה מצאה באמנות, וכמה מהציורים שלה נמכרו באלפי שקלים. משפחה משלה לא רצתה להקים. "היו לי הרבה חלומות בחיים", היא מחייכת. "ילדים לא היו אחד מהם". את ההכנסה השלימה כאשת מכירות באינטרנט. "אני טובה בזה", היא מעידה על עצמה. "הייתי מרוויחה משכורת של 10,000 שקל בחודש ומעלה. עשיתי מספיק גם בשביל להתקיים, גם כדי שיהיה לי כסף לחומרים בשביל האמנות שלי וגם כדי לחסוך קצת. בכלל, בכל מה שקשור לכסף אני בן אדם מתוכנן. אם אני אפתח את המחשב תראו את טבלאות האקסל שיש לי. בגלל שאני מפרנסת את עצמי לבד, בגלל שאני לא יכולה להרים טלפון לאמא או אבא, תמיד הייתי מחושבת".
אלא שכל האקסלים בעולם לא הכינו אותה למצב שבו נגיף קטן יסתנן החוצה ממחוז הוביי שבסין ויהרוס את הכלכלה העולמית. "בסגר הראשון באתי בגישה של 'אין בעיה, אני ממילא עובדת מהבית, זה לא משפיע עליי'", היא נזכרת. "תיארתי לעצמי שתהיה פגיעה בהכנסה, אבל לא דרסטית".
בחודש אפריל דיווחו לה הטבלאות על ירידה מתונה של עשרה אחוזים בשכר. במאי ההכנסות ירדו ב-35%. "ביוני, ביולי ובאוגוסט כבר הרווחתי 2,500 שקל בחודש. במשך שלושה חודשים המקרר שלי היה ריק. חייתי על אורז, רק כדי שאוכל להחזיר הלוואות שלקחתי עוד לפני הקורונה. התחלתי לעבוד במשמרות לילה במפעל. הדבקתי שם מדבקות, העבודה הכי מפגרת בעולם, אבל לא היה אכפת לי, עשיתי מה שאני יכולה. הייתי מרוויחה אלפיים שקל מהמפעל ואלפיים שקל מהמכירות. זה לא כיסה כלום". המענק הממשלתי של 750 שקלים לכל אזרח, זה שחולק אי שם באוגוסט, נבלע בתוך מינוס של 12 אלף שקל. "זה לא הזיז לי את הקשקש", היא אומרת.
בנובמבר נגמר הכסף לשכר דירה. "בעל הדירה שלי מקסים", היא אומרת. "הוא עשה את המיטב שהוא יכול. אחרי שאמרתי לו שהחודש אין לי והוא אמר שהוא חייב להכניס מישהו אחר, הבנתי אותו".
חשבת לגור קצת אצל חברים?
"כל מי שאני מכירה הוא בעל משפחה ובעצמו לא יודע איך להסתדר עכשיו. וחוץ זה אני לא אוהבת לקבל עזרה. קשה לי עם זה. העדפתי לגור באוהל".
החברים יודעים לפחות מה קורה איתך?
"לא. את הבעיות שלי אני פורקת על מחברת, או בפני הפסיכולוגית שאני מקבלת בחינם מקופת חולים. חברים, אני מעדיפה לשמוע את הצרות שלהם. זה מנחם אותי יותר".
היא ארזה את שני התרמילים שלה, הוסיפה להם אוהל ושק שינה ויצאה מהבית בפעם האחרונה. "בדקתי באילו שכונות בתל אביב הכי כדאי להקים את האוהל", היא אומרת בחיוך מריר. בעגלת שוק שסחבה איתה זרקה צבעי מים וכמה בריסטולים מגולגלים. "חשבתי שאולי אני אעשה ציורי מים, אמכור אותם ברחוב ואקבל כמה שקלים", היא מסבירה. "לא ראיתי את עצמי הולכת ומבקשת מאנשים שקל. אני לא מקבצת נדבות".
ברכבת, בדרך לתל אביב, עשתה גוגל. "התחלתי לקרוא כל מיני כתבות על החיים ברחוב", היא אומרת. "מהר מאוד הבנתי שזה עולם שלא כדאי שאני אגיע אליו, בעיקר בתור אישה. עולם שמי שנמצא בו הוא אבוד".
מישהו סיפר לה על בתי המחסה לדרי רחוב ולמזלה היא מצאה מיטה פנויה, אחרונה. היא מקבלת גם ארוחות חמות, הפניה לגורמי השיקום וטיפול רפואי. לדבריה הקציבו לה שישה חודשים ללון במקום. השאיפה היא שבסוף התקופה הזו תוכל לשכור שוב דירה בכוחות עצמה. "אחרי הלילה הראשון קמתי בבוקר, הלכתי לים עם המחשב, חיברתי אותו לטלפון והתחלתי לשלוח קורות חיים", היא אומרת. "למחרת קיבלתי זימון לראיון עבודה. בתוך שבוע התחלתי לעבוד".
בערבים, אחרי שהיא יורדת מהאוטובוס, היא עושה הליכה קצרה על הטיילת, לפני שהיא חוזרת לחיים של עצמה. אחר כך חוזרת למעון, מבצעת את התורנות היומית – ניקיון, ספירת מלאי – ואז שמה אוזניות ומתחברת לנטפליקס. שגרה.
"כרגע זה מה יש, ועם זה אני צריכה להתמודד", היא מברישה בידה את השיער. "אני קודם כל צריכה לאזן את עצמי. אני כמהה לחזור לחיים שלי הרגילים, של לפני הקורונה. אני רואה בזה מצב זמני. אני בחורה צעירה, בריאה תודה לאל, עובדת. יהיה טוב".
"נלחמתי, אבל שוב נשארתי בלי כלום"
אסף. בן 25, רווק. התגורר בירושלים
"הדבר הכי קשה בלחיות ברחוב, זה להבין שאתה לא יודע מתי תהיה הארוחה הבאה שלך", הוא אומר. "כל היום אתה במצב של הישרדות, מלחמה יום יומית". המקרה של אסף הוא קצת אחר. בעקבות ילדות קשה בבית אלים הוא התגלגל לחיים ברחוב כנער. חווה על בשרו את המשמעות של להיות הומלס. "אמא ואבא שלי לא הסתדרו והרגשתי שאני לא יכול להישאר בבית. בהמשך גרתי ברחוב בין גיל 14 ל-20, עם הפוגות קצרות. הייתי ישן בכיכר ציון, בבניינים נטושים, בבתי ספר".
"מה שהכי מסוכן ברחוב זה שאין שם רמזורים, אין חוקים", הוא מספר. "ראיתי לידי נשים שהידרדרו לזנות, גברים שהידרדרו לסמים. לא פעם נפלתי למקומות שהייתי צריך לגנוב אוכל. אתה כל הזמן בסיכון. להגיד שלא פחדתי? פחדתי. אבל למדתי להתרגל לזה, לאסוף את עצמי בכוח. כשאתה ברחוב אתה חייב לנתק את הרגש, לחסום אותו, להתעלם ממה שאתה מרגיש כי הכל סביבך מאבד היגיון. כשאתה מפתח את המיומנות הזו, אתה מצליח לחסום רעב של שלושה ימים". הדבר האחרון שהוא רצה זה לחזור לשם.
בגיל 20 הוא התחיל לבנות את חייו שוב. אחרי שקיבל חנינה מנשיא המדינה שמחקה את התיקים הפליליים שנרשמו לו, הוא לקח את ההזדמנות להתחיל מאפס וחיבק אותה בשתי ידיים. "הייתי יושב בבתי קפה כדי ללמוד מאנשים איך להתנהג", הוא משחזר. "איך לאכול עם סכין ומזלג". הוא עבד בעבודות מזדמנות עד שהצליח לקבל עבודה קבועה כנציג מכירות באחת מסוכנויות הביטוח הגדולות. "לקח לי הרבה זמן להגיע למצב שאני יציב, אבל הגעתי לשם", הוא אומר בגאווה. "הרווחתי 7,000-10,000 שקלים בחודש, שכרתי דירה, קניתי מכונת כביסה, מקרר, ריהוט. עד שהגיעה הקורונה".
בין הסגר הראשון לשני הוא פוטר. "אמרתי לעצמי שאמצא תוך שבוע עבודה חדשה", הוא מחייך במרירות. "כמה שבועות אחרי זה חטפתי את המכה. נכנסתי למינוס, רוקנתי חסכונות, פתאום הגעתי למצב שהצ'קים שלי התחילו לחזור. אחרי ששני צ'קים של שכירות חזרו, בעל הבית ביקש שאעזוב. שילמתי לו את החוב בשארית כספי ויצאתי משם".
חצי שנה חלפה מאז שנותר ללא קורת גג. "אני כועס", הוא אומר. "השקעתי והתאמצתי, ובעיקר נלחמתי, ובסוף נשארתי שוב בלי כלום". הוא התגלגל לדירה של עמותת 'שבתות וחגים', המיועדת לדרי רחוב בירושלים. "אני רואה המון אנשים צעירים בתחילת דרכם שאין להם דרך להתפרנס וחיים בבניינים נטושים", אומר אלי שהפורקר, מייסד העמותה. "אלו חבר'ה חכמים וחזקים שיכולים להיות טובים בהרבה סוגים של עבודות, אבל המצב בשוק לא מאפשר להם למצוא פרנסה ולבנות את החיים שלהם. אם פעם אלו היו בעיקר צעירים שמגיעים ממשפחות במצוקה, היום זה קיבוץ גלויות. אנשים מכל קצוות האוכלוסייה מגיעים אלינו".
אסף מקווה שיצליח לשקם את חייו. "הקורונה לקחה אותי אחורה, אבל אני מאמין שמשהו טוב יקרה לי", הוא מחזיק אצבעות. "בעבר, כשחייתי ברחוב, פניתי לעבריינות. אם יש משהו שמונע ממני לחזור לשם עכשיו זה העובדה שאני רוצה להצליח, אני רוצה שתהיה לי משפחה ואני רוצה להיות אבא טוב. אני רוצה חיים טובים לילדים שלי".
למעוניינים לסייע לדרי הרחוב: עמותת "לשובע" - 03-3731661/0 / 0505338039, או ב-giladharish@gmail.com. ניתן גם ליצור קשר עם מנהל הגגונים בטלפון 0506879703 או ב-Gagontlv@gmail.com. לאתר האינטרנט של עמותת שבתות וחגים לחצו כאן.
