הימין ובנימין נתניהו היו 12 שנה ברציפות בשלטון. בשנים הללו הם לא ביטלו את הסכמי אוסלו, לא ניתקו את הקשר עם המנהיגות הפלסטינית בגדה ולא הגדירו את הרשות הפלסטינית כישות אויב או טרור. נתניהו גם לא קיים את ההבטחה המרכזית שלו ערב בחירות 2009: למוטט את שלטון חמאס. ניחא. הרי דברים שרואים מבחוץ (או מעמדת האופוזיציה) רואים אחרת מלשכת ראש הממשלה או מלשכת שר הביטחון בקריה.
על רקע הדברים האלה קשה שלא לקבל את הרושם שהביקורת של נתניהו והימין על פגישת בני גנץ-אבו מאזן היא מופע מגוחך של צביעות. עוד לא הספיק יו"ר הרשות הפלסטינית לחזור למשכנו ברמאללה ובליכוד (כלומר, נתניהו) קבעו כי מדובר בפגישה שהיא סכנה למדינת ישראל. "הממשלה הישראלית פלסטינית של בנט מחזירה את אבו מאזן והפלסטינים לסדר היום", אמר נתניהו. "ויתורים מסוכנים לביטחון ישראל הם רק עניין של זמן. ממשלת בנט-סער-לפיד מסוכנת לישראל".
יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן נפגש עם שר הביטחון גנץ לא כדי לקדם תהליך מדיני (עניין שראוי לדיון נפרד) אלא כדי לדון בנושאים ביטחוניים וליבתם שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלהם בגדה. זה אינטרס ישראלי מובהק ויעידו על כך ראשי מערכת הביטחון, השב"כ וצה"ל.
נתניהו עצמו התנהל באותה דרך בזמן כהונתו. הוא התחבק עם ערפאת, הזמין את אבו מאזן לביתו וניהל מו"מ עם חמאס. לא כי נכנע לטרור אלא כי ידע שאין חלופה
אף אחד לא משלה את עצמו: אבו מאזן והפלסטינים לא אוהבים אותנו, הם נלחמים נגדנו בזירה הבינלאומית והתשלומים למשפחות מחבלים מרתיחים את הדם. ועדיין, מבין האפשרויות שיש לישראל בשטחי הגדה – הרשות הפלסטינית, חמאס או כאוס מוחלט - שיתוף הפעולה עם אבו מאזן הוא עדיין האפשרות הגרועה פחות.
"נמשיך למנוע טרור", אמר אבו מאזן לגנץ. צריך לזכור: מנגנוני הביטחון מסייעים בחילוץ של ישראלים שנקלעו בטעות לשטחי A ולערים הפלסטיניות. ובעיקר, התיאום הביטחוני נמשך. נתניהו דווקא אישר בעבר פגישות של בכירים בממשלתו עם אבו מאזן. ולא, גם נתניהו לא הצליח להמיר את דתו של אבו מאזן או להפוך אותו לחובב ציון.
יובל קרנייש רגעים שגם משורות האופוזיציה צריך לגלות אחריות ולקחת בחשבון שיקולים מדיניים וביטחוניים. לא הכל פוליטי. הרי נתניהו עצמו התנהל באותה דרך במהלך שנות כהונתו כראש הממשלה: הוא התחבק והתנשק עם יאסר ערפאת; הוא ורעייתו הזמינו בלבביות את אבו מאזן לביתם (כן, אותו מכחיש שואה מפורסם); אותו נתניהו ניהל משא ומתן מול חמאס, במקום להפיל את שלטון חמאס כפי שהבטיח. לא כי נתניהו נכנע לטרור או לחמאס; כי הוא הבין מה החלופות ואיך צריך להתנהל בשכונה המשוגעת שלנו. כאשר הבייס הפוליטי של נתניהו השתנה – הוא נמנע מפגישות עם אבו מאזן אבל תמיד דאג שיגיעו אליו שליחים. פעם ראש שב"כ ופעם שרים בממשלתו.
הניסיון לגרוף קופון פוליטי מפגישה מדינית-ביטחונית הוא נפסד. בהיעדר תהליך מדיני או אופק מדיני ישראל מחויבת לשמור לפחות על ערוץ הידברות מול הפלסטינים. גם אם האופוזיציה תוקפת ושרי הימין בקואליציה מצקצקים בלשונם – גנץ עשה את המהלך הנכון. גם אם הוא לא פופולרי.
- יובל קרני הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
