הפסקת השיחות בבית הנשיא סביב הפשרה על המהפכה המשפטית נדמית במבט ראשון כניצחון חלקי של תומכי הרפורמה. כעת הם יכולים להציג את מתנגדיה כסרבני פשרה ולנצל את הרוב הקואליציוני שלהם להעביר בכנסת לפחות חלק מהחקיקה. אבל הפסקת השיחות היא גם הזדמנות עבור תנועת המחאה להגדיר מחדש את מטרותיה ולמקד אותן.
מדוע יצאו מאות אלפי מפגינים לרחובות? באמת בגלל הגבלת כוחו של בית המשפט העליון, הרכב הוועדה לבחירת שופטים או מעמד היועמ"שים? הנושאים הללו חשובים, אך יש לשאול מדוע דווקא הם, מכל הבעיות הבוערות שמולן אנו ניצבים, עוררו את גל המחאות הגדול ביותר בתולדות המדינה.
התשובה לכך פשוטה: ההמונים לא יצאו לרחובות בגלל החקיקה, אלא משום שקצה נפשם בקשת רחבה של תופעות גוברות והולכות במדינת ישראל. ואם "הרפורמה" היוותה טריגר עבורם, זה משום שידעו שהחלשת מערכת המשפט תסיר מכשול חשוב שעומד בדרכם של אלו הנחושים לשנות את פניה של המדינה, ולהפוך אותה למקום שאין בו לא ליברליזם ולא דמוקרטיה.
זהו לב העניין: חברי הקואליציה הוכיחו שהם ממשיכים לקדם את המדיניות הזו – בשטחים, במערכת חינוך, בסוגיות דת ומדינה ועוד - בלי שום קשר לחקיקה. זו אכן הייתה הופכת את מלאכתם לקלה יותר, אך גם בלעדיה הם ממשיכים בשלהם, ולמרבה הצער עושים זאת בתמיכת חלק גדל והולך של הציבור.
מבחינה זו ביצעו מארגני המחאה טעות אסטרטגית כשמלכתחילה הציגו את המהפכה המשפטית כסוגייה העיקרית. היא הפכה להיות "ניסיון לשנות את שיטת המשטר", והוצגה, אכן בצדק, כסכנה לדמוקרטיה. המפגינים אמנם היו שותפים לביקורת על הנושא המשפטי, אבל המניעים העיקריים שלהם היו הרבה פעמים אחרים. היו שיצאו לרחובות משום שסוגיית הפרדת הדת מהמדינה חשובה להם, אחרים משום שזכויות נשים או להט"ב חשובות להם. היו שראו ברפורמה המשפטית סכנה לאקדמיה, לאמנות ולמדע. רבים אחרים יצאו להפגין משום שהם רוצים שוויון בנטל. המהפכה המשפטית הייתה מבחינתם התירוץ, לא הסיבה האמיתית ליציאה לרחובות.
מארגני המחאה עשו מאמץ גדול להציג אותה כתנועה א-פוליטית ועל-מפלגתית. גם זו הייתה טעות. מתוך רצון להגדיל את מספר המפגינים הם הקפידו לציין את המשתתפים הימנים, ובמהלכן מצאו עצמם אנשי שמאל, כמוני, בתחושה לא נעימה כשהגענו להפגנות שבהן נאמו דמויות כמו אביגדור ליברמן ולימור לבנת. המארגנים ודאי יטענו שלא הייתה ברירה, ושאחרת לא הייתה המחאה יכולה להיות רחבה ואפקטיבית, אבל אם כך הדבר - יש לו מחיר, והוא הפסקת המחאה ברגע שהרפורמה המשפטית תרד מסדר היום הציבורי, וזה הרי רק עניין של זמן. כבר כעת הולכות ההפגנות ודועכות בהדרגה. יש גבול עד כמה סוגיות משפטיות יכולות להלהיב את הדמיון הציבורי.
יש לשאול: האם ההפגנות היו באמת ללא ציביון פוליטי? הרי זוהי שטות מוחלטת. תנועת המחאה נגד הרפורמה הייתה פוליטית מעצם טבעה, והניסיון להציגה כדבר אחר, בשל הפחד מהמילה "שמאל", סופו שיביא לסיומה כשחצי תאוותה בידה, במקרה הטוב.
תנועת המחאה נמצאת על פרשת דרכים. אם תמשיך להתמקד במהפכה המשפטית, סופה כנראה יהיה כשל המחאה של שנת 2011. אבל אם תאמץ ללא פחד את מלוא קשת הסוגיות שעניינו את המוחים בחודשים האחרונים, יש לה עדיין סיכוי להמשיך ביתר שאת, להישאר רלוונטית, ואולי אפילו לשנות משהו מבחינה היסטורית בתולדות מדינת ישראל.
ד"ר נתנאל וולוךמבחינה זו, כישלון השיחות בבית הנשיא הוא הזדמנות של הרגע האחרון. אם הזדמנות זו לא תנוצל, מספר קטן של אנשים אולי ימשיך להפגין, כל אחד בעד מה שחשוב לו, אבל מחאות של מאות אלפים קשה לשער שנראה שוב בשנים הקרובות.
במצב כזה, במיוחד אם תשכיל הקואליציה לא לנסות להעביר את מלוא החקיקה, יוכלו בנימין נתניהו ושותפיו להמשיך לקדם את הצעדים הקיצוניים האחרים שלהם מבלי לחשוש מגל מחאה דומה. במדינת ישראל קשה לדעת מה ילד יום, אבל אם לא יקרה משהו ממש מפתיע, ואם המחאה לא תמציא את עצמה מחדש כתנועה כוללת נגד המתרחש במדינה, כנראה שהממשלה תצליח לסיים את מלוא הקדנציה שלה ולשנות את פני החברה הישראלית באופן שקשה יהיה לתקן לאחר מכן. המחאה חייבת להגדיר את עצמה ללא היסוס ובגאון כמחאת השמאל, על כל המשתמע מכך.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
