הייתי יכולה לכתוב על סטירת הלחי לזיכרון של יצחק רבין מהרכב הממשלה הצפוי, או על כך שהלב שלי נשבר מהאפשרות שהחמישייה הקאמרית צדקו. אבל בין הראש לבין הלב, אני חייבת לבחור הפעם בראש.
יצחק רבין היה ישראלי, יהודי, ציוני ופטריוט אדיר. הוא היה גם דמוקרט בכל רמ"ח אבריו. תוצאות הבחירות היו, ככל הנראה, גורמות לו להאדים מאוד כדרכו בשעת כעס, אבל הוא גם היה דופק על השולחן מול מי שרצים בקול רם להנפיק דרכונים זרים לילדיהם. הוא היה נדרך מהקיצוניות ומהמשיחיות, אבל היה מבין שמה שרואים מכאן לא רואים משם, ויודע שיימצא גורם מרסן.
הוא היה כנראה המום מכך שאנשים שחמקו משירות צבאי עשויים לאחוז בהגה, אבל היה מאמין – בצדק – בראשי זרועות הביטחון ובעמוד השדרה שלהם. הוא היה נזעק כנגד הקולות שקוראים לא להתגייס. הוא אולי אפילו היה מסכים לכך שיש יותר מדי חסמים בירוקרטיים בישראל, במשרד האוצר, ואפילו במערכת המשפט.
הוא היה ראש הממשלה הראשון שנאלץ להתמודד עם המערכת המשפטית באופן אישי, וגם אם לא היה מחובביה, ודאי לא נמנה עם מחריביה. הדה-לגיטימציה שנעשתה לממשלה הקודמת לא הייתה גורמת לו לעודד דה-לגיטימציה לממשלה שבהקמה. סביר להניח שהיה נחרד מכמות הפייק שמופצת, מעיוות האמת שהייתה ונותרה אבן יסוד באישיותו, אבל אפילו זה לא היה מערער את אהבתו ואמונתו בישראל.
הוא היה מוטרד ממה שעלול לקרות בישראל נוכח העמדות במפלגה השלישית בגודלה. כל חייו הבוגרים היו מוכוונים עשייה ובנייה של הארץ הזאת, אבל הוא לעולם לא היה מוותר עליה. רבין לא היה מחובבי השמאל הקיצוני בלשון המעטה, ובה בעת המשיחיות האמונית – לא היהדות או הדתיים והחרדים – הדאיגו אותו. הוא לא חסך שבטו בשום צורה, והתבטאויותיו, גם ללא המגבר של הרשתות החברתיות, הולחמו בזיכרון הישראלי. לעיתים הן פגעו בציבורים, אולם לא סתרו את רצונו לטפל ולהתייחס לכל צורך של אזרח ישראלי. יעידו על כך ראשי המתיישבים ביהודה ושומרון שהיו בני בית בלשכתו, גם ברגעי אי-הסכמה קשים.
דווקא ביום הזה, שבו ההצטרפות של מסיר הסמל לממשלה גורמת לכאב כמעט פיזי, אני מבקשת הכרעה מסוג אחר: הכרעה של הקשבה ומאמץ להרגיע את הרוחות. עודני משוכנעת שמדינת ישראל תהיה מסוגלת להדוף מהלכים קיצוניים, גם אם לא את הקיצוניות עצמה.
איילת נחמיאס ורביןיום השנה לרצח רבין הוא צומת שבו בכל שנה אנחנו חוזרים לרגע מסויט בהיסטוריה. נדרשת הכרעה שבה אנשי מחנה י"ב חשוון יפגשו את אנשי מחנה 4 בנובמבר – מי שלא הסכימו איתו ומי שהסכימו איתו, שכולם חשו כאילו תהום נפערת תחת רגליהם. זה אולי לא כל הישראלים, אבל זה הרוב המוחלט. הכרעה משותפת כזאת לא תעלים את הסיוט, אבל תקרב את הסיכוי להגיע לשנת 2048 כשאנחנו עדיין חיים יחד.
אני יודעת שיש מי שלא מאמינים. אני יכולה גם להבין למה. אבל אם יש משהו ביצחק רבין שחייבים לשמר זה את הידיעה המוחלטת שהייתה מובנית בו, שישראל, בפרק העצמאות השלישי שלה, תיכון לשנים רבות.
- איילת נחמיאס ורבין כיהנה כחברת כנסת וכמנכ"לית העמותה להנצחת יצחק רבין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
