מזה שנים מתנהלת מדינת ישראל ללא תפיסת-על לביטחון לאומי, והדברים אמורים לא רק בגיבוש מדיניות מול ממשל ביידן בסוגיית הגרעין האיראני, שבמסגרתה פורסמה עמדת "ישראל" בשם ראש הממשלה עוד טרם כונס הקבינט הביטחוני לדיון. די להזכיר אישור לצדדים שלישיים לספק מערכות נשק אסטרטגיות למדינות באזור (צוללות מתקדמות למצרים או מטוסי 35-F לאיחוד האמירויות), הצהרה על סיפוח שטחים נרחב ביהודה ושומרון (וגם על ביטול אותו סיפוח), החלטה על אספקת חיסוני קורונה לרשימת מדינות מוזרה, והבחירה לעכב את חיסונו של השכן הפלסטיני, אף שהנגיף לא עוצר במחסומים בדרך אלינו.
כל ההחלטות הללו התקבלו במנותק מהקשרן הרחב ובנוהל שאינו עולה בקנה אחד עם משמעותן לביטחון ישראל. ראשיתה של גישה קלוקלת זאת במציאות אחרת, בתקופה שבה מנהיגי ישראל התבססו על ידי שתי הנחות, שאמנם אף הן לא הצדיקו התעלמות ממשמעויות רוחב, אך היו נכונות לשעתן: הראשונה הייתה התחושה שלפיה בעקבות השואה העולם חייב לנו, והשנייה שלפיה אנחנו אי בודד ומוקף אויבים.
מאפיין נוסף של תקופת ראשית ימי המדינה היה במורשת התנהלות הגטו היהודי בגולה. כמי שאינו אדון לגורלו, הוא התנהל על פי האמרה הידועה שלפיה או שהכלב ימות, או הפריץ ימות, ובא לציון גואל.
עשרות שנים חלפו והעולם מנוהל על ידי דור שאינו מונע על ידי אשמת הוריו. וישראל – עצמאית, מעצמה אזורית החזקה מכל אתגריה - נמצאת זה 40 שנה בשלום עם החזקה במדינות ערב, מצרים, 25 שנות שלום עם ירדן, ועתה גם הסכמי נורמליזציה ברמות שונות עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו. כל זה עוד טרם הזכרנו יחסים גלויים פחות אך משמעותיים לא פחות לביטחון ישראל עם מדינות מרכזיות אחרות באזור.
חוסר אונים לקבל החלטה עצמאית אם לסיפוח (הרסני, לטעמי) או להיפרדות אזרחית תוך המשך שליטה ביטחונית עד שיימצא הפרטנר, הניבה במשך יותר מ-50 שנה גלישה מתמדת למציאות של מדינה דו-לאומית
מציאות זאת מחייבת התאמת התנהלות לתנאי הזירה ואסטרטגיה המשקפת תפיסה כוללת לגבי האזור, כזו שעוברת התאמות ותיקוף עם השתנות הנסיבות. רק כך ניתן לוודא שהחלטות במישור אחד אינן מחבלות באינטרס לאומי אחר, ורק כך ניתן לגבש מהלכים טקטיים הנגזרים מהתפיסה הכוללת.
אין המחשה טובה יותר לסיכונים הגלומים בגישה האילתורית הנוכחית משני האיומים המרכזיים שבפניהם ניצבת ישראל: הגלישה המתמדת למציאות של מדינה אחת בין הירדן לים, והסוגייה האיראנית.
בהקשר הראשון, מאז 1967, למעט חריגים בודדים (כמו יוזמת אהוד ברק לכינוס פסגת קמפ דייוויד או דיוני אולמרט-אבו מאזן), כל הממשלות ברחו מהכרעה בשאלה מה טוב לישראל: שילוב מיליוני הפלסטינים בקרבנו או היפרדות מהם? חלקן תירצו את חוסר הנכונות לקבל את ההכרעה הקשה בטענת העדר פרטנר, אשר בין אם מוצדקת ובין אם מופרכת, משמעותה הפקרת עתידנו בידי איכות ההנהגה בצד השני.
הצהרה זאת של חוסר אונים לקבל החלטה עצמאית אם לסיפוח (הרסני, לטעמי) או להיפרדות אזרחית תוך המשך שליטה ביטחונית עד שיימצא הפרטנר, הניבה במשך יותר מ-50 שנה גלישה מתמדת למציאות של מדינה דו-לאומית. זו מתגבשת והולכת בלא שהמערכות הלאומיות נדרשות לנתח את משמעויותיה לביטחון ישראל, לכלכלתה, למעמדה הבינלאומי או ליציבות יחסי השלום עם שכנותיה.
(צילום: משי בן עמי)
תומכי גישה זאת קפצו כמוצאי שלל רב על הסכמי הנורמליזציה החדשים, כאילו יש בהם אישוש לטענה שניתן להתעלם ממיליוני הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. כאילו שהסכמים אלה מאיינים את מכלול האיומים הגלומים בזחילת הסיפוח על עתידה וזהותה של ישראל כביתו הלאומי הבטוח והדמוקרטי של העם היהודי.
גם בהקשר האיראני, היעדר גישה כוללת מניב התייחסויות מפוצלות כאילו אין קשר ביניהן. החלטות בהקשר מדאיג אחד מתקבלות במנותק ממשמעותן להקשר מדאיג אחר. כך, הטיפול החיוני בהרפתקנות האיראנית לאורך הגבול בצפון מתבצע בניתוק מרובע: במנותק מהטיפול באתגר המרכזי - מאמציה להתחמש בנשק גרעיני ואמצעי שיגורו; במנותק מבחינת היתרונות לישראל מהובלת בלימת התחמשותה על ידי ארה"ב ובנות בריתה; במנותק ממרכזיות הברית האסטרטגית עם ארה"ב במשוואת הביטחון הלאומי שלנו, ובמנותק מהשלכות התנהלותנו בהקשר הפלסטיני על איתנותה של ברית זאת.
הגיע הזמן לשים קץ להתנהלות שכולה תגובתית, לגבש אסטרטגיית על לביטחון, ובמסגרתה ליזום מהלכים המשקפים שקלול אילוצים, יכולות והזדמנויות. ניתן להניח שגישה אחראית ומושכלת כזאת תניב התייחסות שונה לגישת ממשל ביידן לסוגיית הגרעין האיראני, בדומה לזאת שגובשה על ידי צוות חשיבה נרחב של תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל.
במלאות לה 73, ראוי שישראל תתנהל באופן המשקף בגרות, תיקח אחריות לעתידה, תיזום מהלכים מעצבי מציאות, והכל מתוך ראייה מפוכחת של תנאי הזירה, ההזדמנויות והסיכונים הגלומים בהם
צוות זה המליץ לממשלה לתמוך במיצוי המתווה הדיפלומטי טרם בחינת חלופות; לתמוך בהחזרת איראן לציות למלוא מחויבויותיה במסגרת הסכם הגרעין המקורי והתחייבויות משלימות במסגרת החלטות מועצת הביטחון, ולהתנות הקלות בסנקציות בעמידה מלאה במחויבויות אלה. ומשתשוקם תשתית ההגבלות הזאת – יש לנהל מו"מ להסכם המשכי אשר יסתום פרצות שהתגלו במקורי, יאריך משמעותית את תוקפו, ויעלה על השולחן את שתי הסוגיות שטרם נדונו: פיתוח יכולת שיגור נשק גרעיני והתנהלות אלימה סביב גבולותינו ובמרחב האזורי.
במסגרת גישה כזאת ניתן גם לצפות ליוזמה ישראלית עצמאית לבלימת הגלישה למציאות של מדינה דו-לאומית והתחלת הגלישה בכיוון ההפוך, עד הבשלת תנאים להסכם שתי מדינות.
במלאות לה 73, עם יכולות ללא אח ורע באזורנו במרבית התחומים ובראשם הביטחוני, ראוי שמדינת ישראל תתנהל באופן המשקף בגרות ועוצמות אלה, תיקח אחריות לעתידה, תיזום מהלכים מעצבי מציאות, והכל מתוך ראייה מפוכחת של תנאי הזירה, ההזדמנויות והסיכונים הגלומים בהם. הגיעה העת לגיבוש אסטרטגית על לביטחון לאומי.
- תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, הוא חבר הנהלת "מפקדים למען ביטחון ישראל"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
