6 צפייה בגלריה
שר הביטחון לא רק העמיד עצמו בסכנה - אלא גם סיכן מידע רגיש. תמונותיו של גנץ וגורן
(צילום מסך)
במערך אבטחת האישים הצפוף והיקר להחריד של שב"כ קיימת פרצה ענקית, שלמרבה הצער והבושה איש אינו טורח לסתום אותה. גם שב"כ וגם הציבור מודעים לפחות 50 שנה לקיום אותו כשל חמור באבטחה, ולמרות שבגללו אירעו לפחות שלושה אסונות בקנה מידה לאומי - הוא עדיין לא תוקן. אותו כשל ההוא הרשלנות, או ההתעלמות, של המאובטח רם המעלה מאחריותו האישית לביטחונו הוא, לביטחונם הפיזי של הסובבים אותו ולביטחון המידע הרגיש שנמצא ברשותו.
נסביר. משלם המיסים מוציא מדי שנה עשרות מיליוני שקלים - אם לא מאות - על אבטחת אישים. נתח נכבד מהסכום מוקצה לאבטחתם של השבעה שמוגדרים "סמלי שלטון": נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון. על אבטחת השבעה אחראי ישירות אגף האבטחה של השב"כ (730), שאחראי גם מקצועית ולעיתים גם מעשית על אבטחת נשים ואישים שאינם סמלי שלטון שוועדה ממשלתית קבעה שצריך לאבטח אותם ולעיתים גם את המידע שנמצא ברשותם.
זהו מערך עצום שמעסיק באופן ישיר או עקיף מאות בני אדם, עשרות מכוניות ממותקנות ומשוריינות, מאות מבנים וציוד מגוון. המערך גם עושה שימוש ב"מילה האחרונה" של אמצעי איסוף המודיעין, ובמיטב טכנולוגיות ההתרעה וההגנה. אבל, גם לכל אלה נלווית האחריות האישית של המאובטח עצמו - בעיקר אם הוא סמל שלטון. אחריותו היא להתנהל בצורה שלא תכרסם בהרתעה שיש למדינת ישראל נגד טרוריסטים וארגוני ביון.
העסקתו של עבריין פלילי מורשע כמנקה בביתו של גנץ, והעובדה שאותו אדם חשוד כעת בריגול ביוזמתו לטובת איראן, ממחישה את הכשל הזה. נדגיש כי אין ספק שאגף 730 בשב"כ הוא הנושא העיקרי באחריות לכך שלא נערכה לעומרי גורן בדיקה ביטחונית מעמיקה על פי הנהלים - ואפילו הבדיקה הראשונית השטחית התבצעה ברישול. שב"כ כבר הודה באחריותו לטעות, ואפשר להניח שבתום התחקיר בארגון יוסקו מסקנות מערכתיות ואישיות.
אבל לגנץ, שר הביטחון היום, יש אחריות תורמת משמעותית לאירוע החמור שנמנע בדקה התשעים הודות לפעולות של שב"כ. כשגנץ שכר את שירותיו של שודד הבנקים גורן ב-2018 הו אמנם לא היה סמל שלטון, אבל היה רמטכ"ל לשעבר. הוא אפילו לא טרח לערוך בדיקה בסיסית בגוגל, וגם לא ביקש ממישהו לעשות זאת עבורו. על-ידי כך הוא העמיד בסכנה לא רק את רכושו ואת בני משפחתו, אלא גם סיכן מידע רגיש. אין צורך לקיים האזנות סתר כדי לדעת שכל רמטכ"ל לשעבר משוחח תכופות, אישית או בטלפון, עם אנשיו לשעבר, עם יורשו בלשכת הרמטכ"ל ועם אישים נוספים במערכת הביטחון - במיוחד כשגנץ כבר תכנן את עתידו הפוליטי באותו זמן. אפשר גם להניח שמסמכים סודיים היו מונחים מדי פעם על השולחן כשגורן איבק אותו בשקדנות.
עורך דינו של גורן: "כתב האישום לא תואם את הראיות"
(צילום: שמוליק דודפור)
אין צורך להפליג בדמיון כדי להבין איזה נזק יכול היה להיגרם – ואולי נגרם ואנחנו לא יודעים – כתוצאה מזה שרב-אלוף במילואים גנץ לא טרח לבדוק את הרקע של האדם שלו העניק גישה ישירה לכל פינה בביתו ואל בני משפחתו. כל זאת, אגב, למרות שגנץ ידע היטב באותה תקופה שמערך המודיעין האיראני רואה בו יעד מועדף ומנהל אחריו מעקב. להערכתי, כשר ביטחון גנץ עושה נאמנה את עבודתו - וביטחון ישראל וביטחון סובביו הם ערכים ראשונים במעלה עבורו. אבל, משום מה, ערכים אלה לא באים לידי ביטוי בהתנהלותו האישית, וזה קריטי.
תקדימים מביכים
ולצד הביקורת, גנץ איננו בכיר השלטון הישראלי הראשון שבהתנהלותו מחבל במאמצי האבטחה, מבזבז את כספי משלם המיסים ומסכן מידע רגיש שנמצא ברשותו. קדמו לו לפחות שלושה שרים, מתוכם שניים שרי ביטחון.
הראשון היה משה דיין - שניהל מערכת יחסים אקראית עם אישה בשם אלישבע צ'יזס, שהייתה אז בת 24. יחד עם אמה, האישה הקליטה ב-1969 את שר הביטחון מנהל שיחות בענייני משרדו ותפקידו, כולל בעניינים מדיניים, מחדרי המלון שבהם נפגש עם הצעירה. שתיהן ידעו את משיכתו העזה של דיין לרומנים מזדמנים, והחליטו מראש לנצל אותה כדי לסחוט אותו. דיין, האיש והרטייה, שהיה באותה תקופה - אחרי מלחמת ששת הימים - סמל הגבורה הישראלית, נפל בפח. אם לדייק, דיין הפיל עצמו בחוסר אחריות בפח, וכשדרשה אמה של הצעירה "דמי שתיקה" הוא הסכים לשלם. באמצעות עורכי דינו, דיין חתם על הסכם שלפיו שילם בצ'קים אישיים עשרת אלפים לירות "דמי לא יחרץ" לאלישבע ואמה.
אלא שהתיאבון של השתיים לא ידע שובע - ולמרות שהתחייבו לשתוק הם הציעו את הסיפור, תמורת תשלום זהה, לשבועון "העולם הזה". העורך אורי אבנרי פרסם את הסיפור שעורר רעש גדול - אבל התקשורת, הפוליטיקאים והציבור שאהבו את הפרטים הפיקנטיים לא התרגשו משלל העבירות הביטחוניות שהיו בסיפור המביש הזה. דיין לא נדרש להתפטר, ומעמדו בממשלת גולדה מאיר לא התערער.
אחריו באותה רשימה עצובה נמצא ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שאם לא היה מסרב ללבוש אפוד מגן מתחת לבגדיו באותו ערב שבו נרצח - קרוב לוודאי שלא היה נהרג מכדורי האקדח של יגאל עמיר. באותם ימים האיומים על חייו של רבין היו רבים ומסוכנים, ושב"כ ביקש ממנו פעם אחר פעם לעטות אפוד מגן. אילו עשה כן כשהלך לעצרת השלום בתל אביב בנובמבר 1995, ייתכן שהיה נפצע אך לא נהרג. כמו במקרה של גנץ, שב"כ נדרש לקחת אחריות ואכן כך עשה - עם מסקנות אישית לגבי כל המעורבים - אבל הנזק הביטחוני, המדיני והמורלי שנגרם למדינת ישראל היה חמור. השסע החברתי עדיין פעור, וכל זה לא היה קורה אם רבין - האיש שתיעב לדבריו את ה"יהיה בסדר" - היה נענה לאזהרות ולבקשות אנשי האבטחה שלו.
שלישי בסדרה היה שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי), שנרצח באוקטובר 2001 במלון הייאט בירושלים שבו שהה עם אשתו. הימים היו ימי ראשית האינתיפאדה השנייה (אינתיפאדת המתאבדים הרצחנית), ורבים מעובדי המלון במזרח ירושלים היו פלסטינים שלא עברו בדיקת ביטחון. ראש השב"כ אז היה אז אבי דיכטר, אבל גנדי סירב בעקשנות שיצמידו לו מאבטח גם בפעמים הרבות והתכופות שבהן שהה במלון הייאט המזרח ירושלמי. אפשר לקבוע ברמה גבוהה של ודאות כי אם היה לגנדי מאבטח, הוא לא היה נרצח - בוודאי לא באותה קלות, שלצד מותו פגעה גם בהרתעה כלפי טרור המתאבדים ועודדה מאמצי חיקוי.
בהתנגדותו למאבטח צמוד, שנבעה כנראה ממניעים אידאולוגיים ואולי גם ממאצ'ואיזם לאומי, גנדי סיכן אישים אחרים במערכת השלטון והביטחון של ישראל באותם ימים של התלהמות דתית ולאומנית פלסטינית.
המסקנה ברורה: יש לדרוש אחת ולתמיד מאישים מאובטחים, בין אם הם "סמלי שלטון" ובין אם לא, לנהוג באחריות כלפי עצמם, כלפי המידע הרגיש שברשותם וכלפי משלם המיסים שמוציא הון תועפות על אבטחתם. התפישה שלפיה אנשי מערך אבטחת האישים המקיפים את הבכיר הם סמל סטטוס שמשרת את יוקרתו ומעמדו הציבורי של של המאובטח צריכה לעבור מהעולם. התנהלותו האישית הזהירה של המאובטח חייבת להיות חלק בלתי נפרד ממערך האבטחה סביבו.
מטעמו של גנץ נמסר: "גנץ כן בדק בגוגל - המנקה שהיה בעל חברה רשומה כדין, שינה את שמו. שנית, גנץ שהיה אזרח פרטי קיבל המלצות ממספר מכרים. לבסוף, אין להניח כי היו מסמכים סודיים על שולחנו של גנץ, משום שקיים נוהל מסודר בנושא המונע מצב שכזה".
