האם חלק מהתושבים שגרים באזור העימות בדרום ישובו בקרוב לבתיהם? מעיין גל, תושבת שדרות, אומרת ל-ynet Live כי "ברגע שיוסר האיום ונוכל להבטיח לילדים וכל התושבים שחוזרים בית שקט, אז זה יקרה".
שפרה צור אריה, תושבת כפר מימון, אומרת ש"מבחינה טכנית אני יכולה לחזור היום הביתה. אנחנו היינו בשבת שעברה בבית שלנו לחגוג את שבת חנוכה. לי ולילדים שלי הפיצוצים לא מפריעים, להפך, אנחנו היינו בתחושה שצה"ל עובד ועושה את המשימה שלו אבל אנחנו לא רוצים לחזור בחזרה ולהוציא את הצוואר שלנו לשחיטה הבאה. תושבי כל עוטף רצועת עזה, יושבי התקומה, מבחינתי כולל באר שבע ואשקלון וכמות אדירה של תושבים לא יכולים לחזור למקום כשיש לנו שכנים שלא חפצים בחיים שלנו. על אף ההודעה שאתמול הופצה שמבחינת צה"ל אפשר לחזור, אין לנו מוסדות חינוך, אין שגרה ואני מבינה עכשיו שאי אפשר. כל תושבי מדינת ישראל צריכים להבין שאנחנו לא יכולים לחזור להיות שם עד הפעם הבאה שיהיו יירוטים או שיחצו איזה גדר. אנחנו לא יכולים לחזור אז כרגע אנחנו נאחזים בשיניים במלונות או בדירות או כל אחד איפה שהוא נמצא".
קיבוץ סעד, שנמצא בעוטף, הותקף גם הוא במהלך השבת השחורה, אך המחבלים לא חדרו אל היישוב. שחר סמיט תושבת הקיבוץ שפונתה מאז ה-7 באוקטובר אומרת שהיא מוכנה לחזור: "אני, עם שבעת ילדיי, מוכנה לחזור כבר אתמול. זו לא שאלה פרטית של שחר האם לחזור או לא. זו גם לא שאלה פרטית של קיבוץ סעד או של כפר מימון או של תושבי שדרות, אני חושבת שיש לנו כאן גם הזדמנות כמעט חד פעמית אולי לדרוש ולעשות איזשהו שינוי משמעותי במציאות הביטחונית הקיימת באזור שלנו שתשפיע גם על המציאות הביטחונית של כל מדינת ישראל ויש לנו ערבות הדדית. אנחנו חלק מכלל גדול של עם ישראל".
כשאת שומעת את הקולות האלה שאומרים תראו, אולי אפשר להחזיר חלק מהתושבים מה את אומרת בעצם? שלא?
שחר: "מבחינתי זו חולשה. זה מחליש אותי כי אם אנשים מתחילים לחזור אז זה מערער את היכולת שלי להיות כאן, אבל זה מחליש את כל העמידה שלנו אל מול ההנהגה, אל מול הנהגת הצבא, כשאנחנו באים באמירה שלא רק שאנחנו דואגים לביטחון האישי שלנו שיהיה לי בטוח לגור בסעד, אני דואגת לביטחון האישי שלך ושל כולם, של כל מדינת ישראל כי הגבול שלנו, המציאות הביטחונית, משפיעה גם על המרכז".
החשש שלך הוא שממהרים להחזיר כאן תושבים למרות שאין ביטחון מלא ואת אומרת שזה מסכן בעצם את כולנו?
"אני אומרת שהמשימה לא הושלמה בעצם".
"כל תושבי מדינת ישראל צריכים להבין שאנחנו לא יכולים לחזור להיות שם עד הפעם הבאה שיהיו יירוטים או שיחצו איזה גדר. אנחנו לא יכולים לחזור אז כרגע אנחנו נאחזים בשיניים במלונות או בדירות או כל אחד איפה שהוא נמצא"
לדברי צור אריה, "אנחנו הקמנו קבוצה והוקמו כל מיני קבוצות ומטות שונים גם בשדרות, גם ביישובי העוטף השונים במועצות השונות ואנחנו מנסים לאחד כוחות כדי למצוא קו אחד משותף לכולם והקו הזה אומר שלא עוד. אנחנו לא יכולים לחזור לעוד סבב. הדיבורים האלה שהצבא אומר שאפשר לחזור הם באמת מאוד מחלישים והקו הברור שכולם שותפים אליו זה שאי אפשר לחזור לאותה סיטואציה שהייתה לפני שמחה תורה. אני לא יודעת מה הפתרון, יש הרבה מאוד פתרונות. אני כן חושבת שהפתרון צריך להיות מעוגן כחוק, שיהיה ברור, שלא עכשיו יגידו ככה ואחר כך מישהו יבוא ויגיד משהו אחר. צריך להיות ברור מה הולך להיות בגבול שבינינו לבין עזה, מה הולך להיות בגבול שבינינו לבין מצרים. אני חושבת שרובנו רוצים לחזור וחפצים מאוד לחזור. אנחנו רוצים לחזור וליישב את הנגב, ואני חושבת שמדינת ישראל צריכה גם כן להעמיד את זה כאיזשהו יעד. לצערי מדינת ישראל היא המקום היחיד שיהודים יכולים לבוא ולגור בו ויהודי התפוצות יבואו בהמוניהם ואנחנו ניישב את הנגב והגליל, אבל בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להבטיח שאפשר יהיה לחיות בצורה בטוחה. אני לא מעוניינת שנמגן את עצמנו עוד ונבנה עוד מבנים ממוגנים ועוד גדרות ועוד מצלמות וביום פקודה זה הכל יקרוס".
מעיין, האם את סומכת בכלל על מקבלי ההחלטות במדינה הזאת כשהם יבואו ויאמרו לך תקשיבי שדרות בטוחה ואת יכולה לשוב?
"הלוואי. להגיד שיש הרבה אמון? אין הרבה אמון. אין לאף אחד כאן הרבה אמון אחרי ה-7 באוקטובר. השלב הזה כבר עבר. אם יש מישהו שעוד מעז לקחת אותו כמובן מאליו אז זה ממש לא הסיטואציה. אנחנו פנינו, אנחנו ניסינו, אני מהמטה למציאות אחרת בשדרות פנינו לראש הממשלה, לבני גנץ, לגלנט ועדיין לא קיבלנו איזושהי תשובה. אנחנו יודעים שהם קיבלו את הפנייה שלנו. אנחנו מחכים לראות מי המנהיג שיבוא, יעמוד מולנו, מול מצלמות ויגיד באמת מה השתנה ולמה שהפעם נחזור, מה השתנה שעכשיו אפשר לחזור לעיר".
יש תסריט שבו את עוברת למקום אחר?
מעיין: "שלושה ימים אחרי ה-7 באוקטובר אמרתי לאמא שלי די, מספיק, סיימנו, אין סיבה שנמשיך לחיות ככה, ספגנו, ספגנו, ספגנו אבל מספיק. בינתיים הזמן עבר, אני רוצה לחזור אבל לא בכל מחיר ואני גם יכולה להגיד בתור צעירה שגדלה בשדרות, נולדה בשדרות, הייתי שם כל חיי, אני בת 25 יש לי הרבה חברים בדיוק כמוני שגדלנו שם ביחד ומאוד מאוד אוהבים את המקום, אבל לא בכל מחיר. אנחנו חבר'ה צעירים אנחנו יודעים שיש עולם גדול שם בחוץ ולא בטוח ששם נבחר לחיות את חיינו".