פחות מיממה וחצי חלפה מאז מתקפת הפתע של חמאס על ישראל - ואת ממדי הזוועה עדיין קשה לעכל. סיפורי אימים ממשיכים להצטבר וללמד על הסיוט הנורא מכל שחוו תושבי עוטף עזה והדרום - והמשפחות שלרבות מהן עדיין אין מושג מה עלה בגורל יקיריהן.
רעות קרפ שאבי ילדיה, דביר קרפ, והחברה שלו, סתיו, נרצחו לעיני הילדים בקיבוץ רעים, פרסמה עדות מצמררת: "בשעה 8:20 נכנסו מחבלים לבית של דביר, הוא זינק עליהם עם גרזן, ניסה להגן בגופו על שני ילדיי ששהו איתו בממ"ד ונרצח לעיני הילדים. חברה שלו סתיו ניסתה גם כן להגן עליהם, אבל נרצחה אף היא. המחבל הרגיע את דריה ולביא שלי, כיסה אותם בשמיכה, לקח ליפסטיק וכתב על הקיר: 'האנשים של אל קסאם לא רוצחים ילדים קטנים'. במשך שלוש שעות הייתי עם דריה על הקו מרגיעה אותה, נושמת איתה, שומעת אותה נושמת בכבדות ובבהלה, היא שומעת מישהו עדיין בתוך הבית ואני מנחה אותה לשתוק. הקו פתוח כל הזמן - כשאני ביהוד והיא ליד הגופות, מבוהלת מהמראות והמצב, קוראת לעזרה ואי אפשר להגיע אליה עד שהגיע המלאך השומר שלהם, גולן ספטון.
גולן הגיע חמוש באקדח, סיכן את חייו למען ביטחון ילדיי, רץ אל הבית ושמר על הילדים במשך תשע שעות. כשהיה קצת יותר בטוח, הוא הוציא אותם מהחלון כדי שלא יראו את המראות. הוא לקח אותם אליו לבית המוגן, טיפל בהם במסירות עם אשתו המדהימה, העניקו להם בית. הם עדיין בקיבוץ, ממתינים לחילוץ, משתוקקת לפגוש ולהריח אותם. תתפללו שיגיעו אליי כבר".
מור ביידר סיפרה על הרצח האכזרי של סבתה: "סבתא שלי, כל עולמי, האור בחיי, עמוד התווך בחיים שלי, בחיים של המשפחה שלי, סבתא שלי תושבת קיבוץ ניר עוז כל חייה, נרצחה אתמול ברצח אכזרי על-ידי מחבל בביתה. ב-7:00 ראיתי את סיוט חיי, מחבל חדר אליה הביתה, רצח אותה, לקח את הטלפון, צילם את הזוועה ופרסם בפייסבוק שלה. ככה גילינו.
הבוקר לא קיבלתי 'מורי אהובתי, קמת?' כמו שהיית מתמידה לעשות בכל בוקר ב-7:00. זה לא נתפס, הלב שלי מרוסק לרסיסים. מי שמכיר אותי, יודע מה היא בשבילי, איזה קשר היה לנו. איזה בן אדם היא, טהורה וטובה, אוהבת את הקיבוץ שלה, את הגינה שלה שטיפחה והשקיעה בה. פרח שלי. סבתא נסעה כל בוקר על אופניים לקומונה כדי לכבס ולקפל לכל חברי הקיבוץ את הבגדים שלהם, חזרה אחר הצהריים לטפל בגינה שאהבה יותר מהכל. סבתא שלי אהבה את החיים אבל איך ממשיכים בלעדייך? מי אני בלעדייך? לא מוכנה לדבר עלייך בלשון עבר זה סיוט חיי".
בקיבוץ ניר עוז, שם נרצחה סבתה של מור, המחבלים שרפו בתים כדי לגרום לתושבים לצאת החוצה - ואז ירו בהם או חטפו אותם.
יום טוב חסיד המחפש אחר בנו הנעדר, בן חסיד, הגיע למיון בבית החולים "ברזילי" בתקווה להשיג מידע לגבי מקום הימצאו של בנו. "התקשרתי אליו ושמעתי דיבור בערבית - והוא לא עונה לי. רצתי למשטרה שיעשו איכון. אני רוצה שיחזירו לי את הילד שלי, אם לא מחזירים את הילדים - שיוציאו להורג את מחבלי החמאס".
יום טוב חסיד אביו של הנעדר בן חסיד
באותו המקום ניסה ח"כ אוריאל בוסו (ש"ס) לפנות אל אם בוכייה המחפשת אחר בנה ואחרי החברה שלו. "איפה נתניהו? שיתעורר!", זעקה האם בבכי, "צריך לרסק אותם מלמעלה, לא אוכל, לא מים, לא חשמל. אנחנו משלמים הכול והם מקבלים הכול בחינם. איפה המדינה הזו?"
ח"כ בוסו: "כרגע המטרה היא להחזיר את הילדים הביתה"
האמא: "קח אותי ביד שלך ובוא איתי לחפש את הבן שלי ואת החברה שלו. אני עומדת לקבל התקף לב, אני מאתמול בלי אוכל ובלי שתייה"
זעקתה של האם המחפשת אחר בנה והחברה שלו
אורי רביץ הציג תמונה של אמו קשישה בת 84, כשהיא מוחזקת על ידי מחבלי חמאס החוטפים אותה כשהם רכובים על אופנוע: "היא נחטפה מביתה בנחל עוז על-ידי חמאס. התמונה הזו הגיעה אלי לפני שעה והיא אות החיים הראשון ועדות על מה קורה איתה אחרי יותר מ-24 שעות שלא ניתן היה להשיג אותה.
אחי שהיה גם כן נצור במקום אחר בנחל עוז הצליח להגיע לבית שלה אחרי שהחיילים שחררו אותו. הוא מצא בית וממ"ד פרוצים והפוכים. אמא לא הייתה שם. עד לרגע זה אין גוף שמתכלל את האירוע, פונה אלינו או נותן עבורנו איזושהי כתובת, תדרוך, סעד, עצה כלשהי. הפקרת תושבי עוטף עזה נמשכת גם אחרי שהנורא מכל קרה! המחדל לא נתפס".
בנותיו הקטנות, אשתו וחמותו נחטפו: "אף גורם רשמי לא פנה אליי"
גם יוני אשר שבנותיו, אשתו וחמותו נחטפו לעזה סיפר באולפן ynet כי טרם קיבל תשובות מהגורמים המוסמכים: "לא קיבלתי שום תשובה רשמית, שום מענה. פניתי לרשויות, למשטרה, לפיקוד העורף. ברמה המהותית אני לא צריך אישור מפורש לכך שנחטפה. דיברתי איתה אתמול בבוקר, היא אמרה לי שיש מחבלים בבית והשיחה התנתקה. בהמשך הצלחתי לאכן את הטלפון הנייד שלה בחאן יונס. הגיע אליי הסרטון שבו זיהיתי בוודאות אותה ואת שתי הבנות שלי. רז ואביב, ילדות קטנות, אחת עוד לא בת 5 והשנייה עוד לא בת 4. הן ילדות קטנות, הן לא יכולות להיות מוחזקות בשבי חמאס. יש שם עוד ילדים קטנים, אני לא מבין למראית עין אפילו למה אין תשובות. אני רוצה לסמוך על ההנהגה והצבא אבל הדבר הזה מאוד מקשה עלינו".
הריאיון עם יוני אשר
(צילום: ירון ברנר)
אני מנסה להבין אף אחד לא יצר איתך שום קשר? שום מערכת צבאית ביטחונית לא דיברה איתך?
"למעט עובדים סוציאליים של הרשות המקומית, אף גורם רשמי. לא פיקוד העורף, לא המשטרה, אף אחד לא יצר איתי קשר. אני יצרתי איתם קשר".
ואיזה תשובות קיבלת כשפנית אליהם?
"העברתי אתמול פרטים מאוד מדויקים למשטרה ולפיקוד העורף: שעות, נ"צ, פרטי ת"ז למשטרה, לפיקוד העורף. העברתי פרטים וצילומים - ממש את הכול, אבל לא קיבלתי כלום. הכאוס היה כל כך גדול. התשובה היחידה היא יחזרו אליך. אנשים שאני מכיר אמרו לי שאין בכלל מי שיעבד את המידע כרגע, לא היה להם את הכוח אדם כדי להתמודד עם הדברים האלה. אני לא יודע אם גם עכשיו יש, זה בדיוק מה שמטריד, הבנתי שאין מי שיטפל. המענה של אנשי דובר צה"ל ופיקוד העורף לא מניח את הדעת במצב הזה של החטופים".
"ביממה האחרונה לא ישנתי ולא אכלתי. רק הייתי בטלפון ודיברתי עם התקשורת. אני לא מפסיק לחשוב על שתי הבנות שלי שמוחזקות בידי חמאס. זה הדבר היחיד שמעניין אותי. אני לא יכול להסיט את המבט והמיקוד מהדבר הזה".
ג'קי המחפש אחר בתו עמית להב שהייתה במסיבה ליד קיבוץ רעים ונעדרת, סיפר: "כשהתחילו האזעקות, יצרנו איתה קשר. היא ענתה, אמרה שהמסיבה הופסקה ושהם בדרך לרכבים. היא אמרה שאין מה לדאוג, שיש משטרה. בדיעבד אנחנו יודעים שהם הותקפו מכל הכיוונים לאחר מכן ונמלטו לכל עבר. בפעם הבאה שהתקשרנו כבר לא היה מענה, שמענו קולות רקע של ערבים. כנראה הטלפונים נפלו או כל תרחיש אחר שאני לא רוצה לחשוב עליו. מאז אנחנו בין תקווה לייאוש. אף אחד לא מוסר לנו מידע מסודר.
יש לנו ציפייה שגורמי הצבא יספקו לנו מידע. האם למשל השתמשו בלילה באמצעים לראייה תרמית כדי לבדוק אם יש אנשים שמסתתרים בחממות או בפרדסים? אנחנו מנסים בכוחות עצמנו לעשות גיחות לדרום, לבדוק בבתי חולים, בתור הורים להגיד לעצמנו שעשינו הכול כדי להציל את הילדים שלנו. אני אופטימי שעמית נמצאת באיזה מקום מנותק קשר ומתחבאת. על התרחישים הפסימיים אני לא רוצה לחשוב, אבל זה עובר בראש".
"עבר לילה ללא שינה, לא רק עליי, אלא על כל הקרובים שלנו שמחבקים אותנו ורוצים לעזור. כרגע אין באמת עזרה כמו לקבל אינפורמציה או שביב מידע. זה מה שאנחנו מחפשים כרגע. הגענו ללהב 433 וכל שאלה ששאלתי נענתה בתשובה שלילית - שאין יכולת לעזור כי הם בעצמם לא יודעים. פתחנו קבוצת וואטסאפ של הנעדרים והחטופים, אנחנו מנסים לשנורר מידע בייחוד מאנשי תקשורת".
גיא המחפש אחר אחיו זיו חג'בי אמר: "עד כמה שאני מבין, הפעם האחרונה שראו אותו הייתה אתמול ב-9:05. הוא התחבא בשיחים במרחק של 50 מ' מחברים שלו. הגיע אליו רכב עם לוחית רישוי צהובה, החברים שמעו אותו מדבר איתם, הם ניסו לצעוק לו והוא לא שמע אותם. זו פיסת המידע האחרונה שיש לי. ככל הנראה הוא עלה לרכב ומשם אפלה, אין לנו מושג.
מסרתי היום פרטים ולקחו אותם בצורה יסודית. אני מרגיש חסר אונים, לא יודע מה לעשות, זה מרגיש כמו המרדף אחרי הזנב של עצמך. ככל שעוברות השעות התמונה נהיית מורכבת ורצים תסריטים".
