הדרך המשובשת שעוברת בין הכפרים של מערב אוקראינה הייתה מלאה מהמורות ולעתים מכוסה בשלג עמוק. נסענו בה בנתיב שיירות הפליטים, כלומר אלה מהערים של מערב וצפון-מערב אוקראינה, בעיקר קייב. אלו שיש להם רכב והחליטו להימלט מהמלחמה למדינות השכנות - פולין, רומניה, הונגריה, סלובקיה ומולדובה.
כשיצאנו מקייב, התנועה הייתה איטית בגלל השיירות הארוכות והמחסומים שבדקו בקפדנות משום מה את היוצאים מהעיר. אבל ככל שהרחקנו דרומה מקייב התנועה נעשתה יותר דלילה ומהירה. הנתיב הקצר החוצה עובר בכביש המהיר מספר 40 שהולך ישר מערבה מקייב לעיר ז'יטומיר ומשם ללבוב, שממנה אפשר לעבור לפולין או לנסוע להונגריה או רומניה. אבל בימים האחרונים, אזור ז'יטומיר שנמצא ממערב לקייב מופצץ בלי הרף.
הרוסים מנסים כנראה לפגוע בכביש המהיר כדי שמדינות נאט"ו לא יוכלו להעביר בו את השיירות המובילות אמצעי לחימה מפולין לצבא האוקראיני. סיבה נוספת להפצצת אזור ז'יטומיר היא שזה כנראה הנתיב שאליו הרוסים מתכוונים להפנות את טור השריון הארוך שעדיין תקוע בין צפון קייב לגבול בלארוס והוא מתחיל לאט-לאט לזוז ממקומו, בכדי לאגף את קייב ממערב. לכן גם אי אפשר כבר לנסוע בנתיב הקצר אל לבוב ואל הגבול הפולני.
הנתיב החדש שכאמור מוביל מערבה נע בין כפרים קטנים ומישורים של אדמה דשנה, שחורה, שמשתרעת עד האופק. חלק מהשדות מכוסים שלג ובמקומות אחרים כבר מבצבצים הנבטים של החיטה. אוקראינה, גם בזמן מלחמה, היא עדיין אסם תבואה, ביצים וירקות אדיר, שמתפקד כמו בשגרה כאילו לא הייתה מלחמה. טרקטורים נראים בשדות, ובכפרים כל העסקים פתוחים והכול מתנהל כרגיל. הסימן היחיד למלחמה שרואים בשעות היום הן שיירות הפליטים והמחסומים הרבים שהפכו כבר למוצבים מבוצרים, חלקם יותר וחלקם פחות.
בערים הגדולות באזור, חמלניצקי למשל (על שם הצורר שעשה פוגרומים ביהודים במאה ה-17), החיים מתנהלים ממש כרגיל, ללא סימן למלחמה. בכפרים מתארכים תורים לפני תחנות הדלק המעטות שפועלות. חלק מהפליטים יצאו מקייב, מחרקוב ומערים אחרות במזרח אוקראינה בלי דלק, והם נזקקים נואשות לשירותי תחנות הדלק הקטנות והמעטות שבאזור הכפרי שממערב לנהר הדנייפר. בין התורים האלו שאורכם קילומטרים עומדים מתנדבים ליד דוכנים קטנים ומחלקים לפליטי המלחמה שהגיעו ממערב אוקראינה אוחה (מרק דגים) חם ולחם מקומי מרוח בשום.
הם עושים את זה בסבר פנים יפות. שאלתי את אחד המתנדבים, יורה שמו, אם הוא חושב שהמלחמה תגיע למערב אוקראינה. הוא חייך ואמר לי: "תאכל את המרק מהר כי כשהרוסים יבואו לא יהיה לך מרק כמו זה שאנחנו מחלקים כאן לאנשים שבורחים לרומניה ולהונגריה".
"אתה בז לאנשים האלו?", שאלתי את יורה שסיים זה עתה תואר במשפטים ובכלכלה באוניברסיטה בעיר אירפין שאותה כבשו הרוסים בחלקה ורוב תושביה ברחו. יורה, שבעצמו נמלט מאירפין לפני כמה ימים בחזרה לביתו שבאחד הכפרים שבמערב אוקראינה, הרהר רגע ואמר: "לא, אני לא בז להם, אבל אני חושב שיש פה הרבה גברים צעירים שהיו צריכים להישאר ולהילחם. אולי הם בכלל מביאים את המשפחות שלהם לגבול הרומני ואז חוזרים כי לא יתנו להם לצאת אם הם בגיל גיוס".
"אתה באמת מאמין שהרוסים יבואו הנה?", אני שואל - ויורה מביט בי ואומר: "אני לא יודע. פוטין מסוגל להכול".
אנחנו ממשיכים בדרכנו ומבינים שלמעשה יש כעת שתי אוקראינות: האחת, שממזרח לנער הדנייפר ובחופי הים השחור שנלחמת כעת בכוח רוסי פולש, מלחמת התשה, מלחמת כתישה. השנייה, ממערב לדנייפר, השטח הגדול של אוקראינה, שם החיים מתנהלים כרגיל, ואם מישהו חשב שבשנה הבאה לא נוכל לקנות חיטה אוקראינית הוא לא ראה את השדות שמתחילים להוריק כאן מתחת לשלג הדק שעוד מכסה אותן.
אוקראינה המערבית, שפוטין כנראה החליט לא לפלוש אליה, נותנת גב כלכלי חזק לאוקראינה המזרחית הנלחמת. "סלבה אוקראינה" (התהילה לאוקראינה) אמר לי יורה כשנפרדנו ונכנס בחזרה למכונית. המשכנו בדרכנו לכיוון הגבול הרומני. לא אתאר בדיוק את הנתיב אבל אומר שכשהחשיך הבנתי מדוע הרוסים מפציצים את אזור ז'יטומיר. ראיתי מולנו נוסעות בכיוון מזרח שיירות של טריילרים ענקיים עמוסים, מה שנראה כציוד צבאי או ציוד מכני כבד. הם נסעו מזרחה ואחריהם נסעה סוללת תותחים וכמה נגמ"שים. מסתבר שיש דרך להעביר לאוקראינים גם בזמן מלחמה אספקה צבאית, והיא מגיעה. אבל עד שתשפיע על שדה הקרב יעבור הרבה זמן. אוקראינה בעצם הולכת כעת למלחמת התשה וכתישה שלא תהיה קצרה כנראה.