אתמול לפנות ערב, עוד בטרם נודע על חילוצה של התצפיתנית אורי מגידיש משבי חמאס, שרר שקט באולם הקטן. כאן שוכנת המפקדה הקדמית של אחד מצוותי הקרב החטיבתיים שנלחמים כעת עמוק בצפון רצועת עזה - אבל ללא רחש מכשירי הקשר, הצעקות בטלפון וחיילים מיוזעים שרצים ממקום למקום.
עשרות לוחמים במילואים, רובם צעירים, ישבו מול לפטופים ודיברו חרישית למיקרופונים הקטנים שהיו צמודים לפיהם. על הקירות היו תלויים מסכי פלזמה גדולים שעליהם התעדכנה ללא הרף תמונת הלחימה על כל היבטיה, ועל המסך של מכלול המודיעין מופיעות נקודות אדומות שמציינות מטרה ידועה שבה נמצאים מחבלים. תכף היא תותקף על ידי מכלול האש שכיוון אליה מטוס קרב, וכעבור כמה דקות תיעלם אותה נקודה אדומה, ואיש חיל האוויר שנמצא במכלול האש יישען אחורה בכיסא כתר פלסטיק לבן מול הלפטופ שלו - ומסך הפלזמה שעל הקיר שלידו יהבהב פוליגון אחר.
"ככה מתנהלת היום הלחימה", אומר לי אלוף משנה ג'וני כהן, מח"ט ב' של אחת מחטיבות השריון, שהסכים להראות לי את "הקדמית" בפעולה. "אנחנו דואגים שהכוח שנמצא בפנים יפנה את כל הקשב והערנות שלו ללחימה הפיזית עצמה. אנחנו מארגנים עבורו את כל השאר. הוא צריך עכשיו מסוק קרב או ירי ארטילרי? אנחנו נדאג שהם יגיעו אליו תוך כמה דקות, ואנחנו גם במכלול המודיעין נדאג שהמטרה תהיה מדויקת ולא יהיו בה אזרחים לא מעורבים".
הכותרת
יושב על הגדר: הדילמה של נסראללה
23:20
אחר כך, כשאנחנו יוצאים מהמפקדה לאור קרני השמש השוקעת במערב, אנחנו רואים מעלינו בשמיים את שובל האדים הלבנים של מטוסי הקרב שחגים מעלינו במעגלי המתנה עם פצצות וחימושים מדויקים. אחרים מחכים כמו בתחנת מוניות להזמנה הבאה מהשטח שתעבור דרך המפקדה הקדמית, והמטוס יתקוף אותה.
אנחנו נמצאים בשטח ישראל, אי שם בדרום, במחנה עצום של מבנים יבילים עמידים בפני רקטות ופצצות מרגמה שמשמשים לצורכי מפקדת חטיבת השריון. לא הרחק משם נמצאות מפקדות של כוחות נוספים שנמצאים בשטח מאותה אוגדה, ואם צריך אפשר לרוץ ולהידבר עם המפקדים של אותם כוחות פנים אל פנים. אבל היום כמעט הכול - כל ניהול הקרב והערכות המצב - נעשים בוועידות וידאו מוצפנות שהמח"ט בשטח מנהל אותן מהטנק המיוחד שלו, טנק החפ"ק (חבורת פיקוד קדמית), עם צוות מצומצם שנמצא לידו.
הכוחות בשטח אמורים להילחם כדי להוציא את המחבלים ממנהרות הלחימה, לזהות אותם ולהעביר במהירות את המידע, אם בצורה דיגיטלית ואם בקשר קולי ל"קדמית" - למכלול המודיעין שהוא הגדול במכלולים או למכלול האש - ואת השאר יעשו האנשים שיושבים באולם מתחת לניאונים. זה מקטין את המקרים שבהם יש חיכוך ישיר בין המחבלים לכוחותינו.
לא כל המחבלים שמתגלים מותקפים מהאוויר או בארטילריה רחוקה, לעיתים קרובות מאוד פגז מתותח של טנק יספיק. ההתקדמות נעשית באיטיות, כשאנשי חטיבות הרגלים נעים יחד עם הטנקים ובחיפוי העשן שהם מפזרים. חיל ההנדסה תורם את חלקו בלחימה באיתור מטענים ופירי מנהרות בדרכו של הכוח המתקדם. ֿ
גם הלחימה בשטח היא מאוד טכנולוגית, והודות לה פשוט ניצלים חיי אדם. במכלול ההנדסה אני מבין כמה מטענים אנשי יחידת יהל"ם זיהו מבעוד מועד בדרכו של הכוח, ואני חושב כמה חיי אדם של לוחמים יכלו להינצל אם היו בידנו האמצעים האלה במלחמות קודמות, ואם היו יודעים לעשות בהם את השימוש הנכון. דחפורי ה-D9 העצומים, "הדובי" כפי שמכנים אותם, דואגים שגם המטענים המוטמנים בקרקע שיכולים להרים טנק באוויר ייחשפו ולא יהיו מסוכנים.
"הלוחמים 'חמים' והמוטיבציה שלהם בשמיים, יש ביניהם הרבה שנלחמו במחבלים בשטחינו ב-7 באוקטובר. יש להם קרובים שנהרגו ונחטפו והם ראו את הזוועות שהחמאסניקים ביצעו", אומר לי המח"ט ג'וני. "אבל אנחנו דואגים כל העת להסביר להם שאסור לנו להיות כמו המחבלים, וכי בשטח אנחנו חייבים להילחם כמו שצבא של מדינת חוק דמוקרטית נלחם. 'אנחנו לא חיות כמוהם', אנחנו חוזרים ומשננים להם את זה. וכן, הם מקבלים את זה, ולעת עתה לא היה אפילו מקרה חריג אחד של לוחם שלנו שלא התנהג כמו שצריך".
לג'וני חשוב להדגיש לי את העניין הזה, והוא מבקש ממני שאעביר את זה הלאה לאזרחים בישראל. "אנחנו לא הם, אנחנו נהרוג את מי שצריך ונגיע לאן שצריך, אבל בלי זוועות ופשעי מלחמה כמו שהם עשו", הוא אומר.
ג'וני, כבן 50, כבר ראה הרבה מלחמות והיה בהרבה תפקידי לחימה בטרור, ועכשיו הוא בעיקר דואג לתכנון יום הלחימה הבא והפשיטות שהכוח יעשה. הוא גם אחראי להפעלת מכלול הלוגיסטיקה שעוד מעט יכניס לכוחות את כל הדלק, התחמושת, המים ומנות הקרב שהם צריכים. המבצע הלוגיסטי מתוכנן כמו קרב לכל דבר עד לפרטי פרטים, כדי שלא יהיה מצב כמו במלחמות קודמות במקומות אחרים שבו האספקה הלוגיסטיקה הפכה לנקודת התורפה, שבה ספגנו את עיקר האבדות.
"מה הדבר העיקרי שמבדיל את הלחימה שאתם מנהלים עכשיו ממלחמות קודמות?", אני שואל את ג'וני ואת רוני, ראש המטה של החטיבה שבינתיים הצטרף אלינו. שניהם מהרהרים רגע, וג'וני אומר: "השילוב הבין-זרועי". אני רגיל כבר לז'רגון של המפקדים בצה"ל, שמשתמשים במילים גבוהות ובמונחים מסובכים שמובנים רק להם.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל. "בוא אני אראה לך", אומר לי רוני, ולוקח אותי לשולחן שסביבו יושבים קצינים מחיל האוויר, חיל הים, התותחנים ואיש שב"כ, והוא מראה לי - "זה שילוב בין-זרועי שלא היה קיים במלחמות קודמות. איש חיל האוויר שמביא מטוס קרב, איש השב"כ שיודע מי גר בבניין שיותקף ואיש חיל הים שאם צריך יכוון אל המטרה טיל מספינת טילים שמשייטת מול חופי עזה. איש השב"כ אולי יזהיר את האזרחים בטלפון או שלא ייתן להם התרעה מוקדמת, הכול לפי העניין, אבל הם כולם פועלים ביחד - וזה לא היה במלחמות קודמות. ליתר דיוק זה היה, אבל רק ברמות מטכ"ליות ואוגדתיות. אף פעם לא ראיתי את אנשי חיל הים, חיל האוויר והשב"כ שותפים ללחימה של צוות קרב חטיבתי".
אני שואל אותו: "רוב האנשים פה הם אנשי מילואים, הם מספיק מיומנים להפעיל את כל הטכנולוגיה הזאת בתוך דקות?", והוא השיב: "אל תשכח שהיו לנו שלושה שבועות מהשבת הנוראית ההיא ועד שנכנסנו פנימה, וזה היה חשוב מאוד גם להוריד את החלודה מאנשי המילואים, שזה יגרום להם להיות זריזים וחדים כמו שהיו בסדיר".
בדרך חזרה לתל אביב מ"הקדמית", אחרי שנפרדתי מג'וני ורוני, החלטתי ביני לביני שאני צריך לצנן את התפעלותי ממה שראיתי. זו רק ההתחלה והמטרות הסופיות עדיין לא הושגו, ואנחנו כבר יודעים שהטכנולוגיה עלולה לעיתים להכזיב. ואז שמעתי ברדיו שהתצפיתנית אורי מגידיש חזרה לביתה בקריית גת - והייתי אופטימי מתמיד.
