סן פרנסיסקו נכבשה על ידי ארצות הברית ב-1846, ושנתיים לאחר מכן גילו האמריקנים זהב. בערך בזמן הזה הגיעו אבות משפחתי לעיר, והסבא רבא של הסבא רבא שלי, שהגיע מגרמניה, עבד באטליז ברחוב ג'קסון. הזהב יבש מאז, אבל יותר מדי צעירים עם חלומות מוזרים נשארו בסביבה, והעיר הקטנה והמועדת לרעידות אדמה ושרפות המשיכה לגדול. ה"ביטים" הגיעו, אחר כך ההיפים; התוססים והחצופים שבהם גם נשארו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
העלבון האהוב על סבתי היה לקרוא למישהו משעמם. מגיל צעיר למדתי שזה לא מנומס להצביע על אדם עירום שעבר ברחוב, נושא שקית מצרכים. אם מישהו רצה לנסוע על חד-אופן או לשלב עור לבן עם ראסטות או לגדל ילד בקומונה של הומואים או לגור על סירה או להקים חברה עם שם משונה – כל זה היה בסדר גמור. בין וילונות החרוזים של בית דודתי, למדתי שצריך לתת למוזרות שלך מקום לנשום.
התוצאה תמיד הייתה מוזרה, וקצת מסוכנת. פעם, כשהייתי קטנה מאוד, תפס אותי הומלס בשיער והרים אותי באוויר רגע לפני שהפיל אותי לקול הצעקה של אבא שלי. במשך שנים סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שחטפו אותי. אבל אלה היו פשרות קטנות שהעיר הצדיקה. בגלל הגבעות התלולות לא למדתי לרכוב על אופניים עד התיכון, אבל מדי יום צפיתי במפרץ, ובערפל הקריר המתגלגל מעל המים. באחד מימי גיל ההתבגרות ביקשתי מנהג האוטובוס להוריד אותי היכן שנמצאות הלסביות, וכך הוא עשה. נוסע צעק שהוא מקווה שאמצא לי חברה נחמדה, ואני נופפתי לו בחזרה, מחייכת בפה מלא בטבעות הגשר ליישור שיניים.
כל כך הרבה נכתב על היופי והמיתולוגיה של העיר הזו שאולי מיותר להוסיף, אבל הרב קאן, כותב הטורים הוותיק והאהוב של העיר, אמר פעם שאם אי פעם יגיע לגן עדן, הוא יביט מסביב ויגיד: "זה לא רע, אבל זה לא סן פרנסיסקו". הצוקים, המדרגות, האוויר הצלול והקר, יופייה של השקיעה הנמוכה, בתי הקפה החבויים ברחובות צרים, ופארק שער הזהב שמושך אתכם מטה, מאמצע העיר עד לחוף הים - הכול מתפרץ, מעורר השראה ומרוסן בבת אחת; מלא בעצי סקויה ובתוכים פראיים ובריח מריחואנה המתערבב בבצק מחמצת, עם בתים הצבועים בהיר ותרנגולות בחצר האחורית, עם תורים לדלפק הצדפות, וגברים משגעים מלופפים ברצועות בפסטיבל העור. לכן משגע שכל היופי והמיתולוגיה של העיר - האהבה, הגאווה העצמית - הם חלק ממה שכמעט הרג אותה. ועל סף גיל העמידה, אני מוצאת עצמי לפעמים מייחלת שהיא לא הייתה מוצלחת כל כך.
אבל חשוב לי שגם אתם תרגישו קצת מהאהבה הרבה שלי לסן פרנסיסקו, ולו כדי לשמוע את הסיפור על איך העיר שלי התפרקה, ואיך היא יכולה להתחיל לקחת את עצמה בחזרה בידיים.
הסיפור מתחיל בהחלטה של מצביעי סן פרנסיסקו להדיח את התובע המחוזי שלהם, צ'סה בודין, מתפקידו. הם עשו זאת משום שנראה שלבודין לא ממש אכפת שהוא מאמלל את אזרחי העיר, למען אידיאולוגיה שאולי היא הגיונית בכל מקום אחר מלבד במציאות. אבל בודין הוא לא כל הסיפור. התחושה הייתה שבכל תחום, החל ממגורים ועד חינוך בבתי הספר, סן פרנסיסקו איבדה את קו העלילה, וכי מנהיגים פרוגרסיביים בעיר משחקים בלקדם ערכי שמאל במקום לפעול ליצירת עיר חפצת חיים. ולרבים מתושבי העיר פשוט נמאס.
ביום קר ושטוף שמש, לא מאוד מזמן, הלכתי לראות מקרוב את מרכז טנדרלוין החדש במרקט סטריט, המיועד למכורים לסמים. הוא נמצא במרכז העיר, מתחם פתוח של מבנים מחוברים ביניהם, שניצבים היכן שפעם הייתה כיכר ציבורית. על המדרכות מסביב שכבו אנשים בעוויתות שונות. יש מקלחת ניידת בחינם, מכבסה, ועמדת שירותים עם הכיתוב "כבוד עצמי על גלגלים". לידה שכב גבר צעיר מסומם, חולצתו משוכה כלפי מעלה, פניו נפוחות ושרופות מהשמש. בתוך המתחם ניתנים שירותים שונים: מזון, טיפול רפואי, מזרקים נקיים, הפניות לדיור. בעצם, זה מרחב בטוח להזריק בו. העירייה אומרת שהיא מנסה לעזור, אבל מבחוץ זה נראה יותר כמו לעזור לצעירים למות על המדרכה, מוקפים בשאריות אוכל בחמגשיות.
לפני שנים ספורות זה היה מקום מפגש עמוס לתיירים ועובדי משרדים, שאיכשהו חיו בשלום עם הקהילה הגדולה והנוכחת תמיד של חסרי הבית. חציתי את הכיכר מאות פעמים. כעת נותרו שם רק חסרי הבית, ואלה שמטפלים בהם.
בתקופת תחילת המגפה, יותר מאחד מכל 20 מתושבי מחוז סן פרנסיסקו נטשו אותו - ואני ביניהם. סימנים להתדרדרות העיר בעקבות המגפה נמצאים בכל מקום - החנויות האטומות בלוחות, מרכז הרפאים של העיר, המאהלים. אבל בהליכה ברחובות מכה בי ההכרה עד כמה הורע מצבה של סן פרנסיסקו עוד לפני נגיף הקורונה, ועד כמה התרגלתי לראות את הסבל סביבי כנורמלי.
דילגתי מעל גופם של אנשים, מערפלת את ראייתי כדי שלא לראות מחט קהה ננעצת שוב ושוב בין אצבעות הרגליים. ליבי הפך גס. התרגלתי לרעיון שיש אנשים שפשוט רוצים לחיות ככה. סיגלתי אפילו תגובה מתגוננת: היי, זאת אמריקה. זו הבחירה שלהם.
אם הרעיונות האלה נראים לכם שטחיים או מעוותים, ובכן, הביאו בחשבון שהם לא היחידים שהפנמתי. לפני שעזבתי, התרגלתי גם לרעיון שהדיור כל כך יקר, שכמו חוק טבע הוא אמור לדחוף זוגות לצאת מהעיר ברגע שנולד להם ילד. לסן פרנסיסקו יש כעת השיעור הנמוך ביותר של ילדים לנפש מבין כל הערים האמריקניות הגדולות, ומשכורת של 117,400 דולר למשפחה בת ארבע נפשות נחשבת כהכנסה נמוכה.
התרגלתי לפשע, שלעיתים רחוקות הוא אלים אבל לעיתים קרובות הוא חצוף; להשאיר את המכונית ריקה ואת הדלתות לא נעולות כדי שהגנבים לפחות יפסיקו לשבור לי את החלונות. אנשים נוהגים להשאיר פתקים על השמשה, עם ניסוח כמו אין שום דבר בעל ערך במכונית, אל תשברו את החלון. פעם מישהו ניפץ לנו את השמשות רק כדי לגנוב צעיף. פעם אחרת, בעודי הולכת ברחוב, הגיח בחור מאחור, קרע מעליי את הז'קט שלבשתי וברח איתו. אפילו לא צעקתי לעזרה. הייתי נבוכה - מה אני, תיירת? לחיות בעיר כושלת עושה לכם דברים מוזרים. הרי הדבר הנורמלי לעשות באותו מצב היה לצעוק, לנסות לקבל עזרה, אפילו חלילה משוטר! אבל איכשהו זה הרגיש לי לא נכון, אולי אפילו גזעני.
לפני כמה שנים, אחת מחברותיי ראתה אדם מתנודד ומדמם ברחוב. היא זיהתה אותו כאחד מחסרי הבית הקבועים של השכונה שלה, והתקשרה למוקד החירום 911. פרמדיקים ומשטרה הגיעו והחלו לטפל בו, אך חברי ארגון פעילים למען חסרי בית הבחינו והתערבו. הם אמרו לאיש שהוא לא חייב להיכנס לאמבולנס ושיש לו הזכות לסרב לטיפול. אז זה מה שהוא עשה. הפרמדיקים עזבו; גם הפעילים עזבו. האיש ישב לבדו על המדרכה, עדיין מדמם. כמה חודשים לאחר מכן הוא מת ברחוב סמוך.
היה קל יותר להתעלם מהסבל הזה בתוך המוני העובדים והתיירים. ותמיד יכולתם להסיט מבט לעבר העיר היפה שסביבכם. אבל בסגרים, היופי הפך ללכלוך. העיר לא הצליחה להחזיר את הילדים לכיתות; כל כך הרבה אנשים חיו ברחובות; הפשיעה הזעירה השתוללה. נהגתי לומר לעצמי שהפוליטיקה של סן פרנסיסקו מטורללת, אבל העיר מנסה - באמת מנסה - להיות טובה. אבל המציאות היא שלמרות המוחות החכמים ביותר וכל כך הרבה כסף וכוונות טובות - סן פרנסיסקו הפכה לעיר אכזרית. הפרוגרסיביות שלה הפכה כל כך דוגמטית, ששמירה על הפוליטיקה הטהרנית שלה אילצה וקיבלה תוצאות הרסניות, או לפחות התעלמות מהן.
אבל ייתכן שהדוגמטיות מתחילה בימים אלה להתערער תחת כובד משקלה של המציאות. מוקדם יותר השנה, מצביעי סן פרנסיסקו הדיחו ברוב מוחץ את ראשת מועצת בתי הספר ואת שניים מעמיתיה היותר פרוגרסיביים. אלה אותם מצביעים שגם הדיחו את בודין; תוצאות ראשוניות הראו שכ-60 אחוזים מהמצביעים בחרו להדיח אותו.
התושבים קיוו שבודין יבצע רפורמה במערכת המשפט הפלילי, ויטפל בעבריינים בדרגה נמוכה בצורה אנושית יותר. במקום זאת, טוענים המבקרים, המדיניות שלו הפכה את הקורבנות לקורבנות, שכן היא אפשרה לפושעים לצאת לחופשי ולחזור לסורם, ולא עשתה דבר כדי לעזור לפגיעים ביותר בעיר. כדי להבין עד כמה חריגה ההדחה של בודין, חשוב לזכור שבסן פרנסיסקו יש רק שיעור זעום של רפובליקנים. המאבק הזה הוא של שמאלנים מול ליברלים. בין אידיאליסטים שחושבים שעולם מושלם נמצא בהישג יד (רק עוד קצת זמן, עוד קצת מחויבות, עוד קצת מימון ונצליח), לבין אלה שנמאס להם.
אם אתם רוצים למות ברחוב, סן פרנסיסקו היא המקום בשבילכם. הערפל שומר על מזג אוויר מתון. אין מקום בעולם עם נופים יפים יותר. עובדי עירייה ומתנדבים יביאו לכם אוכל ושמיכות, מחטים ואוהלים. רופאים יגיעו לבדוק איך הפנטניל עושה את העבודה, ולוודא שלמעט גסיסה, אתם בסך הכול בסדר.
בפברואר 2021, בפינת שכונת ג'פנטאון המקסימה, מרחק מטרים ספורים מבית שעתיד להימכר ב-4.8 מיליון דולר, נפטר חסר בית בן 37 בשם דסטין ווקר בצד הדרך. גופתו שכבה שם לפחות 11 שעות. הוא לבש מכנסיים קצרים כחולים, ואפילו במותו לפת בחוזקה את התרמיל שלו.
באחד הימים, כשג'קי ברלין יצאה לחפש את בנה בשכונת טנדרלוין, היא נתקלה בבן של מישהו אחר. "הוא היה עירום מול סניף סופרמרקט של סייפווי... והוא אמר שהוא אלוהים ואכל קופסת קרטון". היא התקשרה למשטרה. שוטרים הגיעו אבל אמרו שהם לא יכולים לעשות כלום; האיש אמר שהוא לא רוצה עזרה, והוא לא פוגע באף אחד. "הם אמרו שזה לא נגד החוק להיות עירום; הם פשוט השאירו אותו עירום אוכל קרטון ברחוב מול הסופרמרקט"
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הזמן שהוא שכב שם מת, בפינה ההיא, ועד כמה נורמלי זה נהיה לעיר המתוחכמת לכאורה שלנו. תושבי סן פרנסיסקו מקפידים להשתמש בשפה ששמה במוקד את האנושיות של האנשים - לא אומרים "חסר בית"; אומרים "מישהו שחווה חוסר בית" – אבל אנחנו חיים בעיר שבה רבים מהאנשים האלה מתים על המדרכה.
להלן רשימה של כמה מהארגונים שפועלים עם העירייה כדי להילחם במנות יתר, וכדי להפוך את החיים לנעימים יותר לדרי הרחוב: צוות מענה למקרי חירום ברחובות, EMS-6, צוות המענה למנת יתר, הצוות למען חסרי הבית בסן פרנסיסקו, רפואת רחוב ובריאות מקלטים, צוות החירום הנייד DPH, צוות המענה לרווחת דיירי רחוב, וצוות המענה האלטרנטיבי לאירועי חמלה. העיר גם מממנת אלפי מיטות מקלט ומרפאות רבות לנזקקים מזדמנים.
התקציב להתמודדות עם מחוסרי בית ועם מתן דיור תומך גדל באופן אקספוננציאלי כבר שנים. בשנת 2021 הודיעה העירייה כי תזרים יותר ממיליארד דולר לנושא במהלך השנתיים הקרובות, אבל ברחובות נותרו כמעט 8,000 אנשים.
אליסון האוקס, דוברת המחלקה לבריאות הציבור, אמרה שכסף שמוּצא על רווחתם של חסרי בית מועיל: אנשים רבים "נשארים בסוף ברחוב אבל במצב טוב יותר. הצרכים המיידיים שלהם מטופלים". אבל ברור שרבים נמצאים במצב נורא. בסן פרנסיסקו אירעו 92 מקרי מוות מסמים בשנת 2015. בשנת 2020 היו כ-700. לשם השוואה, באותה שנה נפטרו מקורונה 261 מתושבי העיר.
כמובן שאי-אפשר להאשים את מגפת המת' והאופיואידים במצב של עיר הולדתי. פנטניל הוא קטסטרופה לאומית. אבל אנשים המכורים לסמים מגיעים לכאן מכל רחבי ארה"ב, בין השאר בגלל השירותים שסן פרנסיסקו מספקת. נוסף על המתקן המפוקח לשימוש בסמים שבכיכר, לסן פרנסיסקו יש שכונת אוהלים עם אישורים מיוחדים ובניהול עירוני, במרחק רחובות ספורים מבניין העירייה, שם האוכל, הטיפול הרפואי והייעוץ הם בחינם, וכל אוהל עולה למשלם המיסים כ-60,000 דולר בשנה. גם אנשים המכורים לפנטניל מגיעים לכאן, כי לקנות ולעשות סמים פה זה כל כך קל. ב-2014 נחקקה "הצעה 47", חוק מדינתי המוריד את דרגת עבירת החזקת סמים מעבירה חמורה (felony) לעבירה קלה יותר (misdemeanor), ולכזו שבודין אמר שהוא לא יקצה משאבים להעמיד לדין בגינה.
הגישה הזו כלפי שימוש בסמים וחסרי בית ייחודית לסן פרנסיסקו, ומערבבת ביחד פרוגרסיביות של אמפתיה עם ליברטריאניזם בנוסח קליפורניה. את שורשיה של מערכת הערכים הזו אפשר לאתר בשנות השישים, כאשר היפים מילאו את הרחובות באוהלים וגראס. לעיר תמיד הייתה חולשה לנוודים, והעדפה ראויה להערכה של מתן טיפול על פני ענישה. קובעי מדיניות ותושבים גם יחד דגלו באופן כללי ברעיון המסעיר שאנשים אמורים להיות רשאים לעשות את מה שהם רוצים לעשות, גם אם זה אומר לגור בערי אוהלים, ליהנות מסמים ולעשות בחירות רפואיות משלהם, וגם אם לא בדעה צלולה. אבל אז הגיע הפנטניל, ויותר ויותר אנשים החלו למות באוהלים האלה. כשהתחילה המגפה, משבר הסמים החמיר.
בשנת 2019, העלה מישהו מקבוצת פייסבוק בשם B.A.R.T. Rants & Raves, שמשמשת אנשים לתלונות על מצב מערכת התחבורה האזורית, תמונה של גבר צעיר מעולף ברכבת. בתגובות אנשים כתבו כמה העיר דוחה. אישה בשם ג'קי ברלין כתבה בפשטות: "זה הבן שלי".
שמו של האיש היה קורי סילבסטר, בן 31. ברלין העלתה תמונה שלו כשהוא פיכח: "הלוואי שיחזור להיות כך במהרה".
אולי זה לא היה כה ברור עד עכשיו, אבל תושבי סן פרנסיסקו איבדו את הסבלנות כלפי הנהגת העיר זה זמן רב. ואם יש משהו שהרחיק אותם לאורך השנים, הרי שזה האופן שבו המנהיגים הפרוגרסיביים ניהלו את משבר הדיור בעיר
לברלין יש חמישה ילדים, והיא מגדלת גם את בתו של סילבסטר. מאז שפרסמה את התגובה הפכה לאקטיביסטית, והיא קוראת לעירייה להפעיל יד קשה נגד מכירות הסמים, להכניס סוחרי סמים לכלא, ולעצור את בנה כדי שייאלץ להתפכח בכלא - הדרך היחידה שהיא רואה להציל את חייו. היא אמרה לי שהיא מרגישה שסן פרנסיסקו נכשלה במענה לאנשים כמותו: "שום דבר ממה שנעשה לא משפר את המצב". היא אומרת שפעילותה נטולת שייכות מפלגתית, אבל "אשקר אם אומר שאני לא רוצה לראות את בודין הולך הביתה".
לא מזמן נפגשנו על מרפסת ליד המרכז לתושב, מקום ששם נהג בנה להסתובב. היא לא ראתה אותו כבר חודשים אבל דיברה איתו מדי פעם. ברלין בכתה כשסיפרה על הדרך שלו לסמים. לדבריה הוא מכור להרואין, והיה מתפכח אחרי תקופות בכלא אבל זה לא החזיק מעמד. "הייתי רואה אותו לפעמים, והוא לא נראה כל כך רע, וכך זה נמשך עשר שנים", היא אומרת לי. "אבל אז הסוחרים התחילו לשים פנטניל בכל דבר, ולהיות על פנטניל, זה שינה אותו, דרדר אותו כל כך מהר... לפני כן הוא נראה די בריא, היה מחייך. עכשיו הוא כפוף. הולך בזווית של כמעט ארבעים מעלות, כמו איש זקן". הוא נדקר פעמיים. לקה בדלקת באגודל שכמעט עלתה לו באיבוד היד. "הם צריכים להפסיק להתעלם מהעובדה שיש כאן אנשים שמוכרים פנטניל ברחובות", אומרת ברלין. "כשזה היה רק הרואין - אני לא מאמינה שאני אומרת 'רק הרואין', אבל פנטניל שונה. אנחנו מנרמלים את המוות של אנשים".
באחד הימים, כשברלין יצאה לחפש את קורי בשכונת טנדרלוין, היא נתקלה בבן של מישהו אחר. "הוא היה עירום מול סניף סופרמרקט של סייפווי... והוא אמר שהוא אלוהים ואכל קופסת קרטון". היא התקשרה למשטרה. שוטרים הגיעו אבל אמרו שהם לא יכולים לעשות כלום; האיש אמר שהוא לא רוצה עזרה, והוא לא פוגע באף אחד. "הם אמרו שזה לא נגד החוק להיות עירום; אנשים בשכונת קסטרו מסתובבים עירומים כל הזמן... הם פשוט השאירו אותו עירום אוכל קרטון ברחוב מול הסופרמרקט".
מה קרה לאיש מול הסופרמרקט, מה קרה לדסטין ווקר? הם דוגמה לאותו ניהיליזם פרוגרסיבי-ליברטריאני, שגורס כי כל התערבות שכרוכה בהפעלת כוח מול אדם פגיע היא שגויה מיסודה, עד כדי כך שהדבר היחיד שנותר לעשות הוא לא לעשות דבר. ואם מישהו נפגע ממראה הסבל, זה פשוט משום שהוא שיפוטי כלפי מישהו שעובר אירוע מתחום בריאות הנפש, וכל ליברל שטוען שהמדינה יכולה וצריכה להשתלט על מישהו במצוקה של סמים ופסיכוזה הוא בעצם רפובליקני, ואם וכאשר האדם הפגיע ימות, זו הייתה הבחירה שלו, ובסן פרנסיסקו אנו גאים בכך שאנחנו מקבלים לחלוטין את הבחירה הזו.
לפני שנה קניתי לאשתי את טבעת הנישואין שלה בחנות עתיקות קטנה ומקסימה, מרחק רחובות ספורים מבית ילדותי. בסוף דצמבר המקום נשדד. הבעלים המזועזע פרסם סרטון; הוויטרינות היו ריקות והמקום כולו היה מכוסה שברי זכוכית.
אפשר לבלות ימים ארוכים בוויכוחים על סטטיסטיקות הפשע של סן פרנסיסקו ומשמעותם, ורבים אכן עושים זאת. בעיר יש שיעורים נמוכים יחסית של פשיעה אלימה, ובהשוואה לערים בגודל דומה, היא מציגה את אחד משיעורי הרצח הנמוכים ביותר. אבל העיר הפכה ידועה לשמצה בפשעים כמו גנבות מחנויות ופריצות למכוניות, ושם הנתונים מראים שהיא הרוויחה את המוניטין ביושר. מאז 2019 עלו הפריצות ביותר מ־40 אחוזים. הפריצות לרכב פחתו לאחרונה, אבל סן פרנסיסקו עדיין סובלת מיותר פריצות לרכב – ובאופן כללי מהרבה יותר גנבות רכוש לנפש, בהשוואה לערים כמו אטלנטה ולוס אנג'לס.
ראש חטיבת הפשע המאורגן של CVS Health כינה את סן פרנסיסקו "אחד מהמוקדים של הפשע הקמעונאי המאורגן". הגנבות בסניפי רשת בתי המרקחת וולגרינס בסן פרנסיסקו הן פי 4 מהממוצע הארצי. חנויות מצמצמות שעות או נסגרות. בין נובמבר האחרון לפברואר נסגרו 7 סניפי וולגרינס, ויש הטוענים שהגנבות היו הסיבה לכך. העירייה עושה מעט מאוד בנושא. בשנת 2011, כ-70 אחוזים ממקרי הגנבה מחנויות בסן פרנסיסקו הסתיימו במעצר. בשנת 2021, רק 15 אחוזים הסתיימו באופן דומה.
התנועה לביטול הפללת גנבות מחנויות בסן פרנסיסקו החלה ב-2014, עם הצעה 47, אותו חוק מדינתי שהפחית את דרגת עבירת החזקת הסמים, ונוסף על כך סיווג מחדש גנבת סחורה בשווי של עד 950 דולר כעבירה בדרגה פחותה. המגמה תפסה תאוצה בשנת 2019, עם בחירתו של בודין לתובע המחוזי.
קשה לזכור זאת היום, אבל הבחירה בבודין ריגשה את העיר. היא התרחשה על רקע שיא הזעם נגד הנשיא דונלד טראמפ, כאשר יותר ויותר אנשים נעשו מודעים לאלימות המשטרה נגד שחורים ודרשו רפורמות במשפט הפלילי. לונדון בריד, ראשת העיר השחורה הראשונה, רצתה תובע מחוזי ליברלי מתון, אבל בודין רץ כמועמד של שמאל אידיאולוגי פרוגרסיבי נחוש, עם תפיסת עולם שעוצבה מהכליאה של הוריו על חברותם ב"מחתרת מזג האוויר". בודין כלל לא היה תובע בעברו אלא סנגור ציבורי. הוא עבד בוונצואלה, ובשנת 2009 בירך את הדיקטטור לשעבר הוגו צ'אבס על שביטל את מגבלת הכהונה בארצו. בודין היה דמות כריזמתית, ומנהל הקמפיין שלו כינה אותו "מועמד של תנועה לאומית".
איגוד השוטרים יצא במאבק נגד הבחירה בבודין, והוציא 400,000 דולר על מתקפת מודעות נגדו, כך על פי ה-San Francisco Examiner. המודעות לא עזרו. במסיבת הבחירות של בודין הלהיט פקח עירוני את הקהל בקריאות "שיזדיין איגוד השוטרים". במהלך הקמפיין שלו, בודין אמר שלא יעמיד לדין על פשעים של פגיעה באיכות חיים. הוא רצה "לשבור את מעגל החזרה של פושעים לכלא" באמצעות טיפול בגורמים החברתיים לפשע - עוני, התמכרות, בעיות בריאות הנפש. בודין מכר מהפכה, וסן פרנסיסקו הייתה בשלה לכך. בתיאוריה, לא בפועל. כי מסתבר שגם לאנשים בשמאל יש רכוש, ושהם נוטים להאמין שצריך לשלם על הסחורה בחנות.
לראות מישהו גונב בסן פרנסיסקו הפך להיות עניין שולי. יותר מדי סרטונים של פשעים בזמן התרחשותם הפכו וירליים. באחד מהם, שצולם בשנה שעברה, רואים קבוצת אנשים בורחת מחנות ניימן מרקוס עם סחורה לאור יום. באחרים רואים אנשים התופסים מכל הבא ליד בבית מרקחת ויוצאים החוצה. כאשר מתרחשת גנבה בסניפי פארמה כמו וולגרינס או CVS, אין שם מרדף גדול. הקופאים והקופאיות פיתחו אדישות. יותר ויותר מדפים של דאודורנטים ושמפו נמצאים תחת מנעול ובריח. רוצים סבון כלים? לחצו על כפתור, כדי שעובדי החנות יגיעו לפתוח לכם.
הזעם נגד בודין היה קשור לאותו סבון נעול, אבל הוא הרחיק עוד הרבה מעבר לו. בתקופת בודין, התובעים בעיר לא יכלו עוד להשתמש בעובדה שמישהו הורשע בעבר בפשע כדי לדרוש מאסר ארוך יותר, אלא ב"נסיבות חריגות במיוחד". בודין שם קץ להפקדת ערבות במזומן והגביל את הטלת תוספת עונש על פשעי כנופיות, שהתירה עונשים מחמירים יותר על עבירות המערבות כנופיות. ברוב המקרים הוא אסר על תובעים להגיש כתבי אישום על סמים ונשק שנמצאו ברכבים, לאחר שנעצרו בשל עבירת תנועה קלה. "לא נגיש כתבי אישום במקרים שייקבע שהעצירה שהביאה להשבת הסחורה הגנובה, הייתה מהסוג של עצירת שווא שנעשית על רקע גזעני", הסבירה לי רייצ'ל מרשל, מנהלת התקשורת של התובע המחוזי.
בודין הוא חסיד גדול של "בתי משפט קהילתיים", המתמקדים בשיקום על פני זמן מאסר, כמו בית המשפט ליוצאי צבא ובית המשפט לבריאות התנהגותית, ותחת כהונתו שפטו מוסדות אלה יותר מקרים מאי פעם. בשנת 2018, פחות מ-40 אחוזים ממקרי הגנבות הקטנות נשלחו לתוכניות אלו, לעומת יותר מ-70 אחוזים בשנה שעברה. לדברי מרשל, השופטים הם אלה שמחליטים אילו תיקים יועברו לשם ולא בודין, ובשנים האחרונות הפכו כללי הזכאות להופעה בפני בתי המשפט השיתופיים גמישים יותר, אולם המבקרים מציינים שאצל בודין יש פחות הרשעות בסך הכול: 40% בשנת 2021, לעומת כ־60% בתקופת קודמו.
כ־60 תובעים עזבו מאז כניסתו של בודין לתפקיד - קרוב למחצית מהצוות שלו. חלקם פרשו או פוטרו, אבל אחרים התפטרו במחאה. שוחחתי עם שניים שהצטרפו לקמפיין הבחירות החוזרות לצורך הדחה (recall). אחת מהן, תובעת בתיקי רצח בשם ברוק ג'נקינס, אמרה לי שהיא עזבה בין היתר משום שבודין לחץ על כמה עורכי דין להעמיד לדין פשעים חמורים כעבירות פחותות (מרשל אמרה שמדובר ב"שקר"). ג'נקינס חשה שלא תוכל להיות חלק מזה. "הקורבנות מרגישים חסרי אונים", אמרה לי. "הם מרגישים שאיבדו את ההזדמנות שלהם לצדק. כרגע מה שהם רואים ומרגישים זה שהדאגה היחידה של בודין היא העבריין הפלילי" (לא אתפלא לראות את ג'נקינס רצה בעצמה לתפקיד התובעת המחוזית, אם כי זה לא משהו ששמעתי ממנה).
ציוץ משנת 2020 של תחנת משטרת טנדרלוין, משקף היטב את התסכול של אנשי השטח: "הלילה עצרנו בפעם ה-15 בתוך 18 חודשים, ובפעם ה-3 בתוך 20 יום, את אותו חשוד על עבירת גנבת רכב".
לבודין יש קו לסת תקיף ותשובות מהירות ותמציתיות למבקריו. לשכתו דחתה בתוקף את הטענות שהוא לא עושה מספיק כדי להתמודד עם הפשיעה. "התובע המחוזי הגיש כתבי אישום בכ־80% מתיקי עבירות מכירת סמים והחזקת סמים לצורכי מכירה שהמשטרה העבירה אלינו", ציינה מרשל. אחרי הכול, הוא יכול להעמיד לדין אנשים רק אם המשטרה עצרה אותם, ושיעורי המעצרים תחת כהונתו צנחו, אז איך זה יכול להיות אשמתו? אבל מדוע צנחו שיעורי המעצרים? המגפה הייתה אחת הסיבות. אבל אולי גם בגלל שהתובע המחוזי הצהיר מלכתחילה שלא ייתן עדיפות להעמדה לדין על עבירות בדרגה נמוכה? סביר ששוטרים יימנעו מלעצור אנשים שהם יודעים שהתובע המחוזי לא יעמיד לדין.
בשנת 2020 ראיינתי את בודין בזמן שעבדתי על כתבה עבור הניו יורק טיימס. שוחחנו על מדוע הוא לא מעוניין להעמיד לדין על "פשעי איכות חיים", והוא הסביר שהפשיעה ברחובות היא דגי הרקק לעומת הדברים החשובים שהוא רוצה להתמקד בהם ("קילוגרמים, לא פירורים" היא האמירה החביבה עליו). הוא טען שחלק גדול מסוחרי הסמים בסן פרנסיסקו הם בעצמם פגיעים וזקוקים להגנה. "אחוז משמעותי מהאנשים שמוכרים סמים בסן פרנסיסקו - אולי עד כדי מחציתם – הגיעו לכאן מהונדורס", אמר במפגש עירוני שהתקיים בשנת 2020 במתכונת וירטואלית. "אנחנו צריכים להיות מודעים להשפעה של ההתערבויות שלנו... כמה מהצעירים האלה הגיעו לכאן לאחר שעברו סחר בבני אדם ותחת איומי מוות. לחלק מהם יש בני משפחה בהונדורס שנפגעו או ייפגעו אם הם לא ימשיכו לשלם למבריחים".
כמובן שיש טוב במה שבודין ניסה לעשות. אף אחד לא רוצה שאנשים ייכלאו לפרקי זמן לא הוגנים. אף אחד לא רוצה שקרובי משפחה של מהגרים ייהרגו על ידי חוליות של MS-13. על רוב רעיונות המדיניות של בודין אפשר להגן – לפעמים בנפרד, ולפעמים בשילוב מגבלות (כך למשל, ביטול הפקדת הערבות במזומן בעבירות קלות באמת עוזרת לאנשים לשמור על מקום עבודתם ועל יותר מכך, בזמן שהם בכלא). אבל כמו במקרה של חסרי הבית, התפיסה הכוללת של העיר לגבי הרפורמה במשפט הפלילי התרחקה כבר מזמן מהשכל הישר. בחודש שעבר, גבר שהורשע ב־15 עבירות של פריצה וגנבה בשנים 2002–2019 נעצר מחדש עם 16 אישומים חדשים של פריצה וגנבה; מרבית האישומים הללו בוטלו, והוא שוחרר על תנאי. זה ממש לא מעורר ביטחון שהשלטון המקומי מתייחס ברצינות למצב.
תומכיו של בודין אוהבים לצייר את מבקריו כאחוות הטכנולוגים הבכיינים או הימנים העשירים. אחד העלונים התומכים בבודין קרא לעצור את האג'נדה הימנית. אבל מסת התלונות המרכזית מגיעה משורות הליברלים הנאמנים, וכך גם ההצבעה נגדו. אם מדובר היה רק בעשירים, ובכן, העשירים יכולים לשכור אבטחה פרטית או לעבור לפרברים. ורבים באמת עשו זאת. אבל עשירים אינם היחידים שגרים כאן, והם לא היחידים שהחלו לצבור כעס.
אולי זה לא היה כה ברור עד עכשיו, אבל תושבי סן פרנסיסקו איבדו את הסבלנות כלפי הנהגת העיר זה זמן רב. ואם יש משהו שהרחיק אותם לאורך השנים, הרי שזה האופן שבו המנהיגים הפרוגרסיביים ניהלו את משבר הדיור בעיר.
ראו לדוגמה את הסיפור של חוות הפרחים ברחוב וולסי 770. החווה מתפרסת על פני 2.2 דונם בקצה הדרומי ושטוף השמש של העיר, ומלאה בחממות מוזנחות עם זכוכיות מנופצות, ובהמולת ציפורים מעל פרחי ורד הבר. במשך חמש שנים נאבקו עורכי דין ביזם שביקש לבנות 63 יחידות בתוך המרחב הכפרי הזה. המתנגדים רוצים למכור שם פרחים ולגדל ירקות לשכונה - מעין פנטזיה אוטופית ירוקה שכזו. הדבר האחרון שהם רצו זה לראות פיתוח של פרויקט דיור גדול, לפחות לא על הגבעה היפה שלהם. מי יכול להתנגד לכך? בסן פרנסיסקו המילה 'יזם נדל"ן' היא כבר השמצה, כמעט כמו לקרוא למישהו רפובליקני. איזו מפלצת צריך להיות כדי לרצות לעלות עם בולדוזרים על ורד הבר!
עשרות שנים של ממשל פרוגרסיבי בסן פרנסיסקו הניבו סבך של תקנות - סקירות בטיחות, סקירות סביבתיות, סקירות היסטוריות, סקירות לחסימת אור שמש - שמעצימות את התושבים לשתק כל פיתוח. במחיר של 682 דולר בלבד אפשר להגיש בקשה לחוות דעת שיכולה לעכב פרויקט בנייה במשך שנים, ואם אתם מועדון מבוסס שקיים לפחות שנתיים שלמות - זה אפילו בחינם. תוכניות לבניית 19 יחידות דיור למעמד הביניים נעצרו השנה, מכיוון שבין יתר הנושאים שהעלו השכנים, המבנה יגדיל את הצל הכולל בפארק דולורס ב־0.001 אחוז.
משנת 2010 ואילך טיפסו מחירי הנדל"ן לרמות משבר, במקביל לנהירת בוגרים שאפתנים מכל רחבי העולם אל הגבעות, כדי לעבוד בתעשיית הטכנולוגיה המשגשגת. עד מהרה לא היה להם איפה לגור, והם עברו לקרוואנים שחנו לצד העניים וחסרי הדיור. הוקמו גם מעונות בבנייה לא חוקית, וצעירים שהשתכרו היטב חדרו כמעט לכל שכונה בעיר. כשלונדון בריד נבחרה לראשות העיר ב־2018, בגיל 43, זה היה זמן לא רב לאחר שהיא עצמה הפסיקה להתגורר עם שותפה לדירה; היא לא יכלה להרשות לעצמה לחיות לבד.
ובינתיים, בעלי הבתים התעשרו, התעשרו מאוד. שכנים שהתנגדו לפרויקט בנייה גדול וכשלו בכל הטקטיקות, יכלו בסוף פשוט להעלות את הנושא להצבעה. כשיש אפשרות בחירה, מי אי פעם יצביע למען שינוי שמסכן את הנכס שלו בירידת ערך, או יגיד "כן, אין לי בעיה עם צל על החצר האחורית שלי"? זה פשוט לא קורה.
הזעם נגד הסטטוס קוו הנעים הגיע מפלח השוכרים הצעירים. הלכתי פעם למפגש הדרכה של קבוצת פעילים למען דיור העונה לשם YIMBY – ראשי תיבות של "כן בחצר האחורית שלי". צפיתי במצגת פאוור פוינט ("והינה עוד סיבה לכעוס על סבא וסבתא שלכם! ונעבור לשקף הבא") ואז הצטרפתי אליהם לכוסית משקה.
"חסידי 'לא בחצר האחורית שלי' הקשישים נוהגים ממש לשרוק שריקות בוז", אמר סטיבן באס, שמנהל כיום צוות גישור בשם GrowSF. הוא הגיב על המתח שמלווה מפגשים העוסקים בדיור בקהילה (לילה ערפילי אחד, באחד המפגשים האלה, יצא לי לשמוע את שריקת הבוז במו אוזניי. זה היה מצחיק. מיותר לציין שהפרויקט שנידון מעולם לא נבנה).
גייב זיטרין, עורך דין, התערב בשיחה: "כמו פרויקט וולסי 770. גם אני אוהב לאכול קייל, אבל אפשר לבנות דירות ל-50 ילדים ומשפחותיהם באתר הזה. בסוף זה סדרי עדיפויות. הם רוצים חווה. הם אנוכיים והם יהירים. חווה לא משרתת את טובת הכלל. אני לא יכול להגיד להם לא לרצות את זה - אבל אני יכול להגיד להם שדיור זה מה שאנחנו צריכים יותר. אני לא רוצה למצוא עצמי מוקף בסוף בחבורה של אנשים סופר-עשירים, וחווה".
נראה שהתושבים הפרוגרסיביים של העיר מרגישים שהכול פשוט יפה ושברירי מכדי לשנות. כל שינוי פירושו פגיעה; כל בניין חדש וגדול יותר אומר שהישן והמקסים נעלם, ועימו גם התושבים הוותיקים והמקסימים. זרם התושבים החדשים יצא משליטה; הם פשוט צריכים להפסיק לבוא לכאן. הגנים הקהילתיים חייבים להישאר, עם אור השמש הנשפך על הבניינים הנמוכים. אף אחד לא חושב על הנסיעות המשותפות האינסופיות שהוא גוזר על מורים וכבאים. אף אחד לא חושב על הבעיטה החוצה של מעמד הביניים. בבחירה בין שיכון אנשים באוהלים על מדרכות לבין בניינים חדשים שעלולים להסתכן בחסימת סנטימטר מהנוף שלהם למפרץ - כבר שנים שאנשי סן פרנסיסקו בוחרים באוהלים.
סביר שהכעס שהופנה כלפי צ'סה בודין היה ניתן להכלה. הפשיעה הזעירה הייתה מתסכלת, אבל זה לא מה שהצית את העיר להתמרד. משבר הדיור הוא נוראי, אבל הוא נמשך כבר יותר מעשור. לא, הניצוץ שהדליק את הכול היה מועצת בתי הספר (המועצה החינוכית המקומית), והאוכלוסייה הזועמת הייתה ההורים של סן פרנסיסקו.
לאורך מרבית שנת הלימודים של 2020–2021 היו בתי הספר בעיר סגורים. יותר זמן מאשר בתי הספר ברוב הערים האחרות, והרבה יותר מבתי הספר הפרטיים של סן פרנסיסקו. כשהמגפה בשיאה, ומבלי שתהיה באופק תוכנית של ממש לפתיחת בתי הספר, הפכו ישיבות מועצת בתי הספר לאירועים פופולריים, עם קהל של יותר מ-1,000 בזום. למועצה לא הייתה סמכות בלעדית לפתוח מחדש את בתי הספר גם אם הייתה רוצה בכך (לשם כך היה צורך בהשגת הסכמה בין המחוז, העיר ואיגוד המורים), אבל הורים רבים נדהמו לגלות שחברי המועצה לא נראו מעוניינים בדיונים על החזרת הילדים לכיתות. הם לא רצו לדבר על אובדן ימי הלימודים או על בעיות של נוכחות ותפקוד, וסוגיות כמו אוורור הכיתות לא ממש הטרידו אותם. במקום זאת הם רצו לדבר על עליונות לבנה.
באחד הלילות של שנת 2021, בפגישת מועצה שנמשכה שבע שעות, הוקדשה שעה שלמה לוודא שאדם בשם סת' ברנזל יישאר מחוץ לוועד ההורים.
ברנזל הוא מורה למוזיקה, ובאותו זמן הילד שלו ושל בן זוגו למד בבית ספר ציבורי. בוועד היו אז שמונה מושבים פתוחים, וברנזל הומלץ פה אחד על ידי חברי הוועד האחרים. אבל הייתה בעיה: ברנזל הוא לבן.
"קוראים לנו מארי, ואנחנו הורה צבעוני קווירי מוצהר שמשתמשים בכינוי הגוף 'הם'", הציגו עצמם אחד המשתתפים. מארי ציינו שוועד ההורים כבר לבן מדי (מתוך 10 חברים, שלושה היו לבנים), וזה היה "ממש-ממש בעייתי", לדבריהם. "אנחנו בטוחים שאפשר למצוא הורים צבעונים וגם קווירים... ראוי לתת עדיפות לקולות של QTPOC [קווירים וטרנסים צבעונים] לפני קולות של קווירים לבנים".
מישהי נוספת התקשרה לדבר. היא הזדהתה בשם סינדי, והתקשרה כדי להגן על ברנזל בדמעות. "הוא אב הומו במשפחה מעורבת", אמרה.
אישה בשם ברנדי הצטרפה לשיחה: "אני הורה לבן, ויש לי עירוב מוצאים בתוך המשפחה שלי. לבן שלי יש כמה מוגבלויות. ואני לא הייתי חולמת להציע את השם שלי". היו לה כמה דברים בוטים לומר לסינדי: "כשאנשים לבנים לא חוששים לבכות ככה בישיבות מועצה" - היא עשתה הפסקה כדי לצחוק - "יש לי ספר מצוין להמליץ לך עליו. הוא נקרא White Tears/Brown Scars [דמעות לבנות/צלקות חומות]. אני ממליצה לך לקרוא אותו, תודה".
אליסון קולינס, חברה במועצת בתי הספר, הנחיתה את מכת המוות: "כאדם מעורב בעצמי, אני מוצאת שזה ממש פוגעני שאנשים אומרים על מישהו שהוא הורה לאדם צבעוני, כאילו שזה מכשיר אותו לייצג את הקהילה הזו".
ברנזל שמר על פנים חתומות לכל אורך המפגש, ולא הוציא מילה. בסופו של דבר הסכימה המועצה לדחות את ההצבעה. הוא מעולם לא אושר.
הוויכוח הגדול הנוסף בשיחות הזום האלה היה האם לשנות את שמות בתי הספר שנקראו על שם דמויות כמו אברהם לינקולן או דיאן פיינשטיין, האישה הראשונה שכיהנה כראשת עיר של סן פרנסיסקו. המועצה כינתה את הדמויות הללו סמלים של עבר גזעני, ובסופו של דבר הצביעה בעד שינוי שמות של 44 בתי ספר ששמותיהם "נקשרים לעוולות" - אם כי לאחר תגובת הנגד שקמה, השעתה המועצה את יישום השינויים.
אפשר לטעון שחברי המועצה עשו את מה שנבחרו לעשות. קולינס ושני עמיתיה הפרוגרסיביים במיוחד נבחרו ב־2018, שנה לפני בודין, בתקופה רגישה במיוחד, שבה נראה כי צילו של טראמפ מעיב ולוּ על התפקיד הציבורי הנידח ביותר. לקולינס היה בלוג שהתמקד בצדק בחינוך, והייתה תחושה שהיא תוביל פוליטיקה חדשה ורדיקלית. אבל במהלך הסגרים האינסופיים החלה ההתלהבות לדעוך, אפילו בקרב רבים מאלה שהצביעו עבורה. הם מצאו עצמם נרתעים מהטון הלוחמני של המועצה – וגם מהרעיונות החינוכיים עצמם.
בפברואר 2021 הסכימו חברי המועצה להימנע מהביטוי "הפסד לימודים" כדי לתאר את מצבם של הילדים המנועים להגיע לכיתות, ובמקום זאת הם ישתמשו במונח "שינוי למידה". סגירת בתי הספר פירושה רק שלתלמידים "יהיו חוויות למידה שונות מאלה שאנו מודדים כיום", אמרה גבריאלה לופז, חברת מועצת בתי הספר דאז. "הם לומדים יותר על משפחותיהם ועל התרבויות שלהם". מסגור המצב כסוג של "גירעון" יהיה שגוי, טענה המועצה.
באותו חודש הצביעה המועצה גם על ביטול מבחן הכניסה התובעני שעוברים המועמדים לתיכון לואל, התיכון התחרותי ביותר בסן פרנסיסקו, ועל החלפתו בשיטה של הגרלה. לופז הסבירה זאת באופן הזה: "ציונים ומבחנים סטנדרטיים הם חסמים אוטומטיים לסטודנטים שאינם בני הקהילה הלבנה או האסייתית". לדבריה, "הוכח שמדיניות כזו היא מהגזעניות שיש, משום שהיא מנסה למדוד התאמה ואינטליגנציה. לכן העובדה שתיכון לואל משתמש בשיטה מריטוקרטית כזו לקבלת תלמידים היא גזענית במהותה".
קולינס הדהדה את הדברים: "'כישרון' הוא הבניה גזענית מטבעה, המתוכננת וממוקדת במסגור עליונות לבנה".
אם לא אהבתם את השינויים האלה, בעיה שלכם. הורה בטוויטר האשים את לופז בניסיון להרוס את שיטת הלימודים, והיא השיבה במילים "לשם אני בדיוק מתכוונת", בצירוף אימוג'י של אצבע משולשת. ביולי, בתגובה לדיון על הירידה באיכות החיים בסן פרנסיסקו, היא כתבה, "מבחינתי, כאילו, אז תעזבו".
גבריאלה לופז ודאי חשבה שההיסטוריה לצידה. גם בודין. אבל הדברים התפתחו אחרת. אם הייתה נקודת מפנה בסיפור הזה, היא התרחשה כשההורים האסייתים-אמריקנים של העיר התחילו להתעצבן, אבל ממש.
במהלך המגפה, כשהפרופיל של אליסון קולינס החל למשוך תשומת לב, המבקרים פנו לבדוק ציוצים ישנים שלה. והיו כמה רעים למדי. ב־2016 היא כתבה: "יש הרבה אסייתים-אמריקנים שמאמינים שהם מרוויחים מהבולשיט שנקרא 'מיעוט למופת'. למעשה יש הרבה מורים, תלמידים והורים אסייתים-אמריקנים שמקדמים באופן פעיל את המיתוס הזה. הם משתמשים בחשיבה של עליונות לבנה כדי להיטמע ו'להתקדם'".
היא גם התלוננה על כך שאסייתים-אמריקנים לא מדברים מספיק על טראמפ: "הם חושבים שאותם לא יגרשו? להם לא יעשו פרופיילינג? להם לא ירביצו? להיות העבד של הבית זה להיות העבד של הבית. תמיד יראו בכם משרתים".
אזור מפרץ סן פרנסיסקו נחלק ל-52 אחוז לבנים, 6.7 אחוז שחורים ו-23.3 אחוז אסייתים. ורבים מתושבי סן פרנסיסקו האסייתיים נחרדו מהציוצים.
הציוצים שלה היו עלבון למשפחתי ולכל הקהילה הסינית בסן פרנסיסקו", אמר לי קיט לאם. לאם הוא מהגר מהונג קונג, עם שני ילדים בבית ספר ציבורי. הוא עובד במחלקת ההרשמה של מחוז הלימודים, אם כי זה עתה נודע לו שהמשרה שלו תבוטל החל מהחודש הבא. הוא אומר שהוא יודע מה הורים עשירים עשו במהלך המגפה, משום שהוא ראה את הניירת: הם הוציאו את ילדיהם מבתי הספר הציבוריים ושלחו אותם לבתי ספר פרטיים. ללאם לא הייתה אופציה כזו.
באפריל 2021 הוא התחיל לעלות לדבר ברדיו 1400 AM, תחנת הרדיו לדוברי סינית של אזור המפרץ, כדי להביע את זעמו. הוא התבטא נגד סגירת בתי הספר וההחלטה לבטל את מבחן הקבלה לתיכון לואל. תלמידים אסייתים מאז ומתמיד נהנו מייצוג יתר בלואל; הקבלה לתיכון היוקרתי הייתה דרך מצוינת עבור ילדי העיר שהגיעו מעוני או ממעמד הביניים והשיגו ציונים גבוהים, לטפס בסולם הכלכלי.
רבים מהקהילה שלו הסכימו איתו. הם החלו לאסוף חתימות ולגייס כסף לקמפיין בחירות ההדחה של קולינס, לופז, וחבר מועצה פרוגרסיבי נוסף בשם פאוגה מוליגה. אחד ממארגני הקמפיין, סיווה ראג', אמר לי שכמחצית מהמתנדבים לקמפיין היו דוברי סינית.
בעקבות סערת הציוצים ביקש אחד מחברי המועצה מקולינס שתתפטר מרצונה, אבל היא סירבה, ובמקום זאת תבעה חמישה מעמיתיה. היא תבעה גם את המחוז. בתביעה היא דרשה 87 מיליון דולר, כשהיא מציינת בין היתר "מצוקה נפשית ורגשית חמורה", "פגיעה בדימוי העצמי" ו"פגיעה בנחמה רוחנית".
התיק שלה נזרק מבית המשפט, ובפברואר 2022 הצביעו תושבי סן פרנסיסקו ברוב גדול להדיח את כל השלושה מהמועצה. לא פחות מ-76 אחוזים הצביעו להדיח את קולינס, ושני עמיתיה הודחו ברוב של כ-70 אחוזים כל אחד. את מקומם החליפו נציגים מתונים, שמונו על ידי ראשת העיר. קולינס ולופז תקפו את מתנגדיהם וכינו אותם סוכנים של עליונות לבנה, אך ציבור המצביעים היה מגוון ומרשים, במיוחד עבור בחירות מיוחדות: יותר אנשים הגיעו להצביע על ההדחה מאשר שיעור המצביעים שבחר בהם במקור.
באופן דומה, גם מתנגדיו של בודין הגיעו מכל רחבי העיר. הוא אהב לומר שהם מומנו על ידי אליטות, וקמפיין ההדחה אכן גייס פי שניים יותר כסף, אבל גם לקמפיין התמיכה בבודין תרמו עשירים. ומי הייתה האוכלוסייה שרצתה בהדחה של בודין יותר מכולם לפי הסקרים? אמריקנים-אסייתים. בני בריתם כללו את שרידי מעמד הביניים בעיר, וקבוצה של ליברלים מתנדנדים שעברו מהצבעה עבור קולינס להצבעה נגדה.
כיום יש כמה קבוצות שמנסות לטפל בבעיות איכות החיים בעיר. יש קואליציית השלום של קליפורניה, שמתנגדת לשוקי הסמים הפתוחים וכוללת הורים למשתמשי סמים שנמצאים בסיכון או מתו ממנת יתר. יש Innovate Public Schools ו־Stop Crime SF, ששמותיהם מעידים עליהם. Shine On SF "מציתים מחדש גאווה אזרחית" על ידי ניקוי רחובות העיר. SF.Citi פועלים למען אינטרסים של עובדי הטכנולוגיה.
לדברי מישל טנדלר, יזמית סטארטאפיסטית שנהגה להעלות בטוויטר פוסטים על קריסת מרכז העיר, במשך זמן רב מדי "הפרוגרסיביים והדמוקרטים של סן פרנסיסקו היו כל כך מרוכזים בטראמפ שהם לא שמו לב". עכשיו הם שמים לב.
וראשת העיר בריד נענית לקולות. כמו בודין ומועצת בתי הספר, גם היא נבחרה בתקופת ממשל טראמפ, וגם נתוני התמיכה שלה מדשדשים. אבל היא נוצקה בתבנית אחרת. בריד היא פוליטיקאית ממולחת שיודעת לזהות לאן נושבת הרוח, ופתוחה לשנות מסלול בהתאם לתוצאות. רק לפני שנים ספורות היא אימצה בגאווה את תנועת "ביטול תקציב המשטרה"; כבר לא. באביב השנה, לאחר שמצעד הגאווה בעיר אסר על שוטרים לצעוד במדים, בריד הודיעה שמתוך סולידריות, גם היא לא תצעד.
בפברואר התלוויתי אליה לסיור. היא ערכה אז מסיבת עיתונאים מחוץ למרכז לאזרחים ותיקים בצ'יינה טאון, בעקבות פשעי שנאה נגד אסייתים. כמו בניו יורק ובמקומות אחרים, גם סן פרנסיסקו חוותה זינוק בדיווח על פשעי שנאה נגד אסייתים, ואנשים פחדו. בריד גדלה בשכונות המצוקה של העיר, והכירה תושבים שבני משפחתם נורו ונהרגו לאחרונה. "אני מכירה הרבה אנשים שתמכו בצ'סה כי היה רצון עז לראות צדק במשפט הפלילי", אמרה לי בשיחה. "אני חושבת שאנשים לא האמינו שהמשמעות תהיה שלא יהיה משפט". והוסיפה, "אם כל מי שמבצע פשע משתחרר, זו לא רפורמה במשפט". עכשיו תהיה לה הזדמנות למנות לו מחליף.
בעודנו מדברות, חצינו את צ'יינה טאון, חלפנו על פני הבתים של 7 מיליון דולר בשכונת ראשן היל, וירדנו אל נורת' ביץ'. המפרץ נפרס לפנינו; נהגי קרונות הכבל נופפו לראשת העיר; הבעיות של העיר נראו רחוקות. אבל בריד הייתה כעוסה, ומאוכזבת מהפלג הפרוגרסיבי ומהאופן שבו אכזב את העיר. כמה חודשים לפני כן היא הכריזה על גישה חדשה לפשע. היא תחל בשכונת טנדרלוין, אשר את רחובותיה ומדרכותיה גודש הכאוס שחולל הפנטניל. בריד הכריזה על מצב חירום ואישרה שלושה חודשי מימון להגברת אכיפת החוק שם. הצו בעיקר סמלי - בעיית הסמים אינה מוגבלת לכמה רחובות בעייתיים, ופינוי גורף של חסרי בית פירושו לא פעם רק דחיפה של האוהלים וסוחרי הסמים לרחוב הסמוך, אבל כל מי שגר בסן פרנסיסקו יודע ששכונת טנדרלוין נמצאת במצב חירום כבר שנים, והמהלך אפשר לראשת העיר להשמיע רטוריקה חדשה: "מה שאני מציעה היום ומה שאציע בעתיד יגרום להרבה אנשים לחוש שלא בנוח, אבל לא אכפת לי". הגיע הזמן, אמרה, להיות "פחות סובלניים לכל השטויות שהרסו את העיר שלנו".
עיר הולדתי לא תהפוך אדומה באף מפת בחירות. אבל השינוי הוא אמיתי. זוכרים את החווה בוולסי 770? סוף-סוף יש ליזם אישור לבנות שם פרויקט דיור. הפרוגרסיבים לקחו לקצה את הקלפים שלהם, התנוונו בתוך מלחמות תרבות וסיסמאות מסעירות, ולא דאגו לממשל טוב שיגבה את הרעיונות שלהם, אבל סן פרנסיסקו רואה את הדרך לרפורמה פנימית.
עד להצבעת ההדחה על מועצת בתי הספר, הצבעת ההדחה הקודמת בסן פרנסיסקו הייתה ב-1983. רמה כזו של עימותים, שהגיעו לשוקי האיכרים ושהביאו אוספי חתימות לנהל דו-קרב בין המתמודדים מול הקיוסק של פינוקים אורגניים לכלבים, לא נראתה זה כמעט 40 שנה, בין השאר משום שעד לאחרונה רבים מתושבי סן פרנסיסקו פחדו. אם עובד טכנולוגי התלונן, הוא הושמץ. אם היפי מזדקן כעס, זה כי הוא זקן גזעני. היה קל להאשים בכל הבעיות שלנו את הזרים – כל אותם מתערבים מעמק הסיליקון שנכנסו והרסו את העיר. הסמים, חסרי הבית, הפשיעה. עובדי גוגל היו אשמים שעיוותו את שוק הדירות בעיר כשהביאו איתם את השוקולדים המיוחדים שלהם, את הקורקינטים שלהם ואת המספרות הטרנדיות שלהם. אלמלא הם ואי-השוויון שהם יצרו, סן פרנסיסקו עדיין הייתה במצב טוב.
יש בזה מן האמת: אי-אפשר לספר את הסיפור של משבר הדיור בלי הבום הטכנולוגי. אבל אנשים התחילו להסתכל גם על הממשל המקומי ועל מועצת בתי הספר. הם הבינו ששם אין חבר'ה טכנולוגיים. מגפת הפנטניל ומגפת הקורונה סדקו משהו. הסגרים הארוכים שהוטלו על העיר, האנשים המתים ברחובות, בתי הספר הסגורים. לאט-לאט נוצרה הרשאה לומר: אולי זה מטופש מדי. אולי זה לא עובד.
כמובן שיידרשו יותר מכמה הצבעות הדחה כדי להציל את סן פרנסיסקו. כששאלתי את בריד על המרכז החדש למכורים שהיא תמכה בהקמתו, היא נראתה קצת לא בנוח, וזמן קצר לאחר מכן ביקשה לסיים את הריאיון שלנו. היא אמרה משהו מעורפל על כך שלא כל שינוי יכול לקרות בבת אחת.
גישת "לא בחצר שלי" והפנטניל הם עתה חלק מהנוף של סן פרנסיסקו, כמו הגשר והערפל. גם מועצת בתי הספר עדיין בשלה. בסוף מאי הודיעה שהמחוז לא ישתמש יותר במילה "צ'יף" באף תואר תפקיד, מתוך כבוד לילידים האמריקנים (אף שמקור המילה בשף הצרפתי).
לפני כמה ימים עברתי ליד מגדל המילניום, גורד השחקים הנוצץ בן 58 הקומות בלב סן פרנסיסקו, שפעם היה סמל לרצון להפוך את העיר הפאנקית שלנו לעיר גדולה, והיום שוקע באדמה. כבר יותר משלושים ס"מ מאז שבנייתו הסתיימה ב-2009. קבוצה של גברים עם קסדות עמדה שם, בוהה בו. המטפורה הנרמזת ברורה, אבל סן פרנסיסקו מעולם לא הייתה עיר של רמיזות. הייתי רוצה להאמין שלחבר'ה האלה יש בסוף תוכנית לתקן את המגדל. לפחות נראה שהם מסכימים שהוא דורש תיקון.
במשך זמן רב מדי הייתה סן פרנסיסקו מרוצה מדי מעצמה מכדי להתמודד עם הריקבון האיטי שחלחל לתוך כל אחד ממוסדותיה. אבל שום דבר לא נתן לי יותר תקווה מאשר הזעם וההדחה. "תושבי סן פרנסיסקו מרגישים בושה", אמרה לי מישל טנדלר. "אני חושבת שלראשונה אנשים שואלים את עצמם, 'רגע, מה זה פרוגרסיבי?... האם אני אחראי? האם זו אשמתי?"
תושבי סן פרנסיסקו אומרים כעת: אנחנו יכולים גם לרצות מערכת משפט הוגנת יותר, וגם שחלונות המכונית שלנו לא ינופצו. והם אומרים גם: זו לא עליונות לבנה לקוות שבתי הספר יישארו פתוחים, שהמורים ילמדו ילדים, וכן, שיהיו מבחנים כדי לראות מה הילדים האלה למדו.
תושבי סן פרנסיסקו שכנעו את עצמם להאמין שפוליטיקה פרוגרסיבית דורשת חסימה של בנייה חדשה והתנערות מהמהגרים הטכנולוגים שהגיעו לעיר. שכנענו את עצמנו לחשוב שפסיכוזה והתמכרות על המדרכות זה פשוט חלק מהמגוון של העיר, גם כשחסרי הבית ומחירי הדיור דחקו החוצה מהעיר את המגוון האמיתי שלה. עכשיו התושבים מתעשתים. ההצבעה על ההדחה שלחה מסר שיש גבול לעד כמה נאפשר את הדעיכה של העיר הנהדרת הזו. ותודה לאל על כך.
כי הרב קאן צדק. זו עדיין העיר היפה ביותר שיש.
