בנובמבר 2008 התגייסתי בחשש גדול לחיל התותחנים. בימים הראשונים לטירונות פרצו התקפי החרדה הראשונים שרק עשור לאחר מכן, ובמחיר אישי כבד, למדתי לחיות לצידם. הדחקתי את רוב התקופה הזו, למעט הפגישות השבועיות אצל הקב"ן, שאליו הגעתי בבקשת עזרה נואשת לסייע לי לחצות את קו הסיום ולעבור בהצלחה לשלב ההכשרה השני – האימון המתקדם. כל יום בטירונות נראה היה כמו נצח. נהגתי להתחבא בשירותי המטבח במחנה שבטה, שולח מסרונים נואשים לאחותי, שייעצה לי בחוכמה "לתת לגלים לעבור מעליך", מנטרה שעד היום עוזרת לי במידת מה לעבור תקופות של כאוס וחוסר אונים בחיים.
עצתה עזרה חלקית, עד שיום אחד נשברתי, ניגשתי למפקד הסוללה וסיפרתי לו שאני מתעקש להצליח אבל כל כך מתקשה. סיפרתי לו שכמה שנים קודם לכן יצאתי מהארון, והגיוס למקום שבו רוב האנשים לא מכירים אותי כופה עליי הסתרה מחודשת ובלתי נסבלת, וחשש מתמיד מפני גילוי של האחרים שמשרת איתם בסוללה חייל הומו. המפקד שיגר אותי בבוז חזרה לשמירה, ולמחרת הקצה אותי לתפקיד המקצועי שאליו שלחו את החיילים שלא צפו שישרדו את המסלול.
אבל בעזרת מפקדים טובים ומוטיבציה ששאבתי מהמקומות העמוקים ביותר בתוכי פילסתי דרך לסוללה מבצעית ומשם לקורס מפקדים. גם שם נלחמתי בעור שיניי מתוך תפיסת שליחות שהוחדרה בי בשנת המכינה הקדם-צבאית ועל ידי אבי, שעלה בשנות ה-70 מברה"מ אחרי שירות בצבא האדום ולאחר מכן לחם בהנדסה הקרבית בלבנון הראשונה. על ההבדל בין השירות שלו בצבא האדום, שאליו לא הרגיש כל שייכות, לבין צבא מדינת היהודים, הוא מספר גם היום ביתר פירוט לכל מי שמוכן לשמוע.
לקראת 2010 חזרתי לגדוד, הפעם כמפקד, ונשלחתי לסוללת הכשרת בני ישיבות. כבוגר מכינה קדם-צבאית שהעדיף שיעורי יהדות על פני מטווחים, נוצר בינינו קשר אמיץ ועמוק שבמסגרתו סיפרתי להם שמפקדם הוא הומו. בשבועות שלאחר מכן ניהלתי עשרות שיחות מורכבות עם החיילים, שנאלצו להתמודד עם העובדה שמפקדם מקיים אורח חיים הנוגד את אמונתם הדתית. המסגרת הצבאית-ביטחונית הפכה לתפאורה אנושית שנשמרת עד היום, יותר מעשור לאחר מכן, בשירות המילואים.
אגב, מעטים בלבד מאיתנו נותרו במילואים. הסיבה העיקרית שבגללה אני מגיע בשמחה גדולה לכל קו ואימון, שאף פעם לא מתאימים לתקופה שבה אני נמצא בחיים, היא כדי לראות אותם ולהמשיך את מה שהתחלנו ב-2010, כשסיפרתי להם שאני הומו. המילואים מספקים לי הזדמנות לקשר עם ישראלים שלצערי לא יוצא לי לפגוש ביום-יום בתל אביב.
נמרוד גורנשטייןאירועי החודשים האחרונים מציבים אותי בצומת דרכים באשר להמשך שירותי במילואים. "נפולת של נמושות" (שרת ההסברה), "לכו לעזאזל" (שר התקשורת), "אנרכיסט" (השר לביטחון פנים), "טרוריסט" (בנו של ראש הממשלה שלי) – אלה חלק מהכינויים שמוטחים בי בימים שבהם אני מרגיש שהחוזה הבסיסי ביני לבין מדינת ישראל מופר ברגל גסה ובאטימות לב בלתי נסבלת. אם הייתה לי התלבטות לגבי "הרפורמה" המשפטית, המבקשת בגלוי על ידי ממשלת ישראל להחזיר את הגלגל לאחור ולסכן את יכולתי לחיות כאחד האדם במדינת ישראל, הרי שביטויים אלה כבר לא מותירים בי מקום לספק.
אוזלת ידו של צה"ל בטיפול בפוגרום הבזוי בחווארה הובילו אותי לנקודת שבר קשה. נדמה לי שצה"ל הנוכחי אינו צה"ל שאליו התגייסתי. חיילי יחידות העילית המתריעים כי החוזה עתיד להיקרע, אם לא נקרע כבר, אינם לבד. חיילי גדודים רבים מרגישים כמוני. ההבדל בינינו לבין אנשי הסיירות והטייסות הוא שאנחנו לא נוהגים לערוך עצומות. אבל זה לא אומר שביום פקודה, אחרי שהואשמנו בגלוי או ברמיזה בהיותנו בוגדים, לא נתגייס למאבק על הדמוקרטיה. חלקים בממשלה הנוכחית הופכים עבורי את צה"ל למה שהצבא האדום היה עבור אבא שלי, וממצב כזה קשה מאוד יהיה לחזור.
- נמרוד גורנשטיין הוא חבר הוועד המנהל באגודה למען הלהט"ב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
