מדינת ישראל חוותה ב-7 באוקטובר 2023 אירוע שרבים השוו ל-11 בספטמבר האמריקני. מבחינת שיעור הנפגעים ביחס לגודל לאוכלוסייה, הרי שניתן לומר שזה היה אירוע גדול פי כמה. הפיגוע ב-2001 הוביל למאמץ המודיעיני והצבאי מהגדולים שידעו ארה"ב והעולם כולו בניסיון להגיע למנהיג אל-קאעידה אוסאמה בן לאדן. המאמץ הזה נמשך קצת פחות מעשר שנים של מבצעים, מלחמות והררי תקציבים בניסיון להביא לחיסולו ולמיטוט הארגון והנהגתו. האם אל-קאעידה קיים היום? כנראה שכן, אבל הוא מבוזר, חלש, ללא הנהגה משמעותית. גם "היורש" שלו, דאעש, עבר תהליך דומה. הוא אמנם קיים עדיין וכך גם האידיאולוגיה שלו – מעידים על כך הפיגועים באזכרה של קאסם סולימאני באיראן - אבל הוא נפגע באופן דרמטי במישור הצבאי וגם ביכולת לגייס תמיכת המונים.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
והנה, אחרי קצת יותר משלושה חודשי מלחמה כחמאס נשמעים במדינת ישראל קולות שקוראים לעצור כבר עכשיו. זאת לנוכח העמדה המאוד נוקשה של הארגון, שלפיה לא יהיה מו"מ לשחרור החטופים והשבויים כל עוד הלחימה נמשכת וצה"ל נמצא ברצועה. הקולות הללו אומרים שצריך לעשות הכול כדי לשחרר את החטופים, כולל לעצור ולסגת, אפילו במחיר הכלה או קבלה של הישרדות שלטון חמאס. לראייתם, הפסדנו ביום הראשון ואת זה כבר אי אפשר לשנות, ולכן צריך להתמקד בשחרור החטופים ואחר כך לטפל בחמאס.
שחרור החטופים הוא ערך עליון, גם עבורי. אין אדם במדינת ישראל שלא היה רוצה לראות בשחרורם. השאלה, וכאן המחלוקת הגדולה, היא איך עושים זאת ובאיזה מחיר. האם "כל מחיר", זו אמירה רלבנטית? האם סיכון חייהם של אלפי ישראלים או עשרות אלפי ישראלים הוא מחיר לגיטימי? האם הדרך המהירה ביותר להביא את חמאס לשחרור בני הערובה היא כניעה? או שמא לחץ צבאי גובר, בעיקר על מנהיגי הארגון?
אין לי טענה וחצי טענה למשפחות החטופים. כנראה שאם חלילה היה לי בן משפחה או קרוב בשבי חמאס, הייתי דורש שמדינת ישראל תעשה הרבה יותר ממה שהיא עושה ויוצא להפגין בכל יום ברחובות כדי להגביר את הלחץ על הממשלה לפעול. ועדיין, ישנם דברים שמדינה ריבונית שחוותה את 7 באוקטובר לא יכולה להסכים להם.
אי אפשר לעצור כעת את המלחמה. זו תהיה טעות קשה ופשיטת רגל ביטחונית. נשלם עליה בצפון מול חיזבאללה ולאחר זמן קצר שוב גם בדרום מול חמאס. אי אפשר לעצור כי חמאס רק יגדיל את דרישותיו במו"מ על החטופים והשבויים, ולא ימהר לשחררם כדי למשוך את הפסקת האש כמה שרק ניתן. אי אפשר כי עצירה מוחלטת של הלחימה ונסיגה יביאו את חמאס לשיקום שלטונו בעזה, ובמקביל גם לשיקום יכולותיו הצבאיות כשידי ישראל כבולות בגלל הסכם. ואז נפגוש את 7 באוקטובר הבא מוקדם מכפי שצפינו. אי אפשר לעצור כעת כי למדינה יש גם מחויבות לתושבי העוטף ולתושבי הצפון שצריכים לשוב לבתיהם ולהתגורר ולחיות בבטחה.
ב-2011 החליטה מדינת ישראל לשחרר 1,027 אסירים ואסירות פלסטינים בתמורה לשחרור גלעד שליט. זו הייתה טעות. התנגדתי לעסקה הזו וחשבתי שהיא תהפוך את חמאס לאימפריה. מלבד יחיא סינוואר שוחררו בה עוד כמה בכירי חמאס שאחראים לא רק ל-7 באוקטובר אלא גם לבניית כוחו הצבאי של הארגון. ומעבר לכל אלה, זה קיבע בציבור הפלסטיני את ההבנה שחטיפות עובדות והדרך של חמאס היא המנצחת. העסקה ההיא נתנה לו פרס עצום במישור הפנים-פלסטיני בדמות תמיכה עצומה בציבור. גם מסע הרצח של 7 באוקטובר הקפיץ את התמיכה בו לממדים חסרי תקדים. עצירה ישראלית עכשיו תקבור סופית כל סיכוי להסדר עתידי מול הפלסטינים ותוכיח להם שחמאס הוא הפתרון. כלומר - מול היהודים, רק הכוח יכול לעבוד.
אבי יששכרוףצילום: יובל חןהאמירות, ההפגנות והמאמרים שקוראים לעצור ולשלם כל מחיר עבור שחרור החטופים אינם מסייעים למו"מ (שגם כך אינו קיים באופן רציני) אלא רק מעכבים אותו. בכירי חמאס עלולים לחשוב שישראל נחלשת והולכת ולכן ימשיכו להתבצר בעמדתם.
גם האמירה של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שלפיה "ישראל יכולה לחסל את סינוואר גם בפברואר", אינה רלבנטית כי חמאס ידרוש ערבויות ברורות שבכיריו לא ייפגעו ולכן גם ישמור אצלו חטופים ויעכב וימשוך את שחרורם כמה שרק אפשר. הדרך היחידה להביא את חמאס להתגמש במו"מ מול ישראל תהיה לפגוע בעוד ועוד מבכיריו עד שתיווצר סכנה ממשית להישרדות הארגון. עד אז, ישראל לא תוכל להסכים לעסקה שכוללת עצירה מוחלטת כעת מאחר שהיא תסלול במו ידיה את התבוסה הבאה.
