בשבוע הבא יחגגו התאומות לבית משפחת כהן, נועה ושירה, יום הולדת 20. מאז הגיעו לעולם, נועה ראשונה ושירה דקה אחריה, הן עושות הכל יחד. לפני שנה וחצי הן גם התגייסו יחד לשירות כלוחמות מג"ב - נועה בסמ"ג דרום ושירה ביחידת שחר 101 של מג"ב דרום. גם ב-7 באוקטובר יצאו השתיים להגן על הדרום.
"באותה שבת יצאנו מבסיס מג"ב ביד מרדכי למשמרת בבאר שבע", שחזרה נועה. "עשר דקות אחר כך, ב-6:30, ראינו יירוטים מעל הראש. יחד עם שלושת הלוחמים שהיו איתי בג'יפ שמענו זעקה בקשר שנשמעה בדיונית: 'תחנת שדרות עולה באש, מולי עשרות מחבלים, תבואו להציל אותנו". מפקד הג'יפ הורה לנו לטוס לשם מיד, להציל את שוטרי שדרות".
בדרך לשם, בצומת מושב יכיני, מרחק כמה דקות נסיעה מהעיר, נעצר הג'יפ בידי אזרחים שזעקו לעזרה. "ראינו מחזות זוועה. פצועים במצב אנוש, גופות מפוזרות על הכביש, כשברקע יריות מכל הכיוונים. פרקנו מהג'יפ והתחלנו להשיב בירי לעבר המחבלים בכניסה למושב. פתאום ראינו יד שצצה מתא המטען של רכב מרוסס בכדורים. הרמנו את המכסה, וראינו שתי בנות מבוהלות מתחבאות שם. אחת מהן החזיקה אותי בכוח ולא נתנה לי לעזוב אותן. היא זעקה שהיא ובעלה והחברה ברחו מהמסיבה ברעים", אמרה.
האישה, אילה אברהם, שחזרה: "נמלטנו מהמסיבה ברעים, אני, אילן בעלי והחברה שלי. המחבלים תפסו את אילן, בהתחלה חשבנו שהוא נחטף, ואז הבנו שהם לקחו אותו כדי שיפתה את התושבים במושב יכינו לפתוח להם את הדלתות כשישמעו עברית, ואז רצחו אותו". אברהם ניצלה עם חברתה בזכות המפגש עם סמ"ש כהן בלב התופת. "באותו רגע נועה והחברים שלה ממג"ב היו כמו המלאכים השומרים שלנו. אם הם לא היו מגיעים, לא הייתי פה עכשיו, הייתי נרצחת יחד עם אילן".
אחרי שדאגו לפינוי עבור אילה וחברתה, המשיכו נועה וחבריה, לצד לוחמי ימ"מ שחברו אליהם, בלחימה מול עשרות המחבלים ובלמו את כניסתם ליכיני. ואז, תוך כדי חילופי ירי, חשה נועה כאב חד ברגלה. "הסתכלתי וראיתי המון-המון דם. לא מצאנו חוסם עורקים, אז שלפתי טיטול מאחד הרכבים והשתמשתי בו כחוסם. כיוון שמד"א לא יכלו להגיע לאזור, אחד מחבריי פינה אותי לצומת גילת ושם הועברתי לאמבולנס מד"א שטס לסורוקה", סיפרה.
בכל אותן שעות אחותה התאומה שירה, לחמה לא רחוק ממנה, אחרי שהוקפצה עם חבריה ליחידה במג"ב לשדרות. "קיבלנו דיווח על חוליית מחבלים ברכב, בדרכה דרומה. פרקנו מהרכב בצומת ועם הגעת המחבלים לצומת אנחנו יחד עם שוטרים כחולים פתחנו באש וחיסלנו את שני המחבלים", ציינה.
בשלב הזה, שחזרה שירה, אחרי שעתיים וחצי של לחימה, היא חשה שמשהו לא טוב קורה. "פתאום הרגשתי שהלב שלי לא שקט וחשבתי מיד: 'בטח קרה משהו לנועה'. אני מחייגת אליה, היא לא עונה. ואז עונה אחד החברים שלה לצוות ענה ואומר לי: 'אל תילחצי, נועה קיבלה כדור ברגל'. באותו רגע ראיתי שחור. אנחנו מחוברות מאז שהיינו בבטן של אמא שלנו. כשנועה חטפה כדור הרגשתי את זה בגוף שלי. טסתי מיד לסורוקה כדי לראות שנועה חיה ונושמת ולא עבדו עליי".
גם עכשיו, אחרי ניתוח, בתהליך שיקום מפרך, ולאחר שאילה אברהם ביקרה אותה בבית החולים, נועה לא מוותרת ומבטיחה: "אני עוד אחזור להיות לוחמת במג"ב ואצא לקורס מ"כים, ולא פוסלת גם קורס קצינים".
