"הבדל של שמיים וארץ": משפחות החללים בבית העלמין בקריית שאול
(צילום: אורי דוידוביץ')
גם אחרי 65 שנה, ההגעה של דוד לקבר אחיינו שנפל בקרב בסיני "צובטת בלב", מוטי ששכל את בנו לפני כשנתיים וחצי עדיין מנסה להשתקם: "לראות את החבר'ה שלו, זה נותן כוחות". אנה, שאחיה נפל לפני יותר מחמישה עשורים, דואגת לפקוד את הקבר בכל שנה: "גם כשגרתי באיטליה". המשפחות השכולות פקדו היום (ד') את קברי יקיריהם. היינו איתן.
ביקורם של המשפחות השכולות היום בבתי העלמין הצבאיים היה מיוחד במינו. עשרות אלפים פקדו את בתי העלמין ברחבי הארץ לאחר שבשנה שעברה התבקשו אזרחי ישראל שלא לעלות אל קברי יקיריהם וקרוביהם, זאת בשל הגבלות הקורונה המחמירות אז.
על אף שההנחיה הרשמית הייתה התרת כניסה לבתי העלמין רק למשפחות גרעיניות של החללים, קרובי משפחה נוספים וחברים הגיעו אף הם כדי לכבד את זכרם. לבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב לדוגמה הגיעו אלפי בני אדם, בהם נציגי המשפחות השכולות, חיילי צה"ל וחניכי תנועות הנוער.
דוד פלצי, אחיינו של סגן שבתאי-חיים פלצי שנפל בשנת 1956 בקרב במערכת-סיני, אמר ל-ynet: "אני מגיע לכאן כל שנה, ושנה שעברה הגעתי עם אחותי יום לפני כי היה אסור להגיע ביום עצמו. היינו אז ממש לבד וזאת תחושה טובה שיש אלפי אנשים שפוקדים את הקברים. כי כולם נתנו כבוד רק מרחוק. ברוך השם השנה אפשר להגיע למרות שעדיין עם מסיכות של קורונה ואפשר לתת כבוד כמו שצריך, להגיד קדיש, לעשות אזכרה ולהיות חלק מהעם שכואב את כל הנפלים".
הוא ציין: "זה תמיד יצבוט את הלב להגיע לכאן ולהצדיע לדוד שלי. זה חשוב ביום הזה להגיע לזכור להצדיע להם". אחיין נוסף, שלמה פלצי, אמר כי עבורו ההגעה לבית הקברות מזכירה לו מידי יום את גבורת הלוחמים שנפלו למען הקמת והגנת המדינה. "הייתי בן 4 כשהוא נהרג והספקתי לראות אותו זמן קצר מאוד", אמר. "חשוב להגיע לכאן, ההבדל בין השנה לשנה שעברה זה שמיים וארץ".
בצלאל מוצפי, שהגיע לפקוד את קרב אחיו סגן יוסף-יהודה מוצפי שנהרג בשנת 1962 בקרב "נוקייב" בפעולת תגמול על מוצב סורי על הכנרת לפני 59 שנה, אמר בדמעות: "אני מגיע כל שנה, גם אמא הייתה מגיע לכאן עד שנפטרה. זה עצב שלא נגמר. 59 שנה עברו וזה עוד חי זה פצע שלא מגליד. זה בפולסים, שאתה נזכר בזה, כל דבר מזכיר אותו. הייתי בן 10 שהוא נפל והוא היה הדמות הנערצת עלי. זה חוזר אלי כל השנים, שיש אירועים, שמחות, דברים משתנים, אבל העצב נשאר ולא מגליד".
על השנה שעברה אמר: "ביקשו שלא נגיע, אז לא הגענו כי אנחנו ממושמעים. עשינו טקס משפחתי בזום והרבה השתתפו והכנתי מצגת שלמה עליו ועל הפעולה ומסתבר שזה מאוד חשוב גם לילדים ולדור השלישי כי זה מעורר בהם רשות. אנשים נסעו לקום לראות את המוצב, את התותחים, זה מאוד מרגש שזה נשמר וממשיך".
בבית העלמין הצבאי באשקלון התאספו גם כן אלפי אנשים שבאו לבקר את קברי החללים. פקקי תנועה גדולים נרשמו בכניסה. מוטי, אבא של סמל יובל מור יוסף, שנרצח בגבעת אסף לפני יותר משנתיים במהלך פעילות מבצעית ב-13 לדצמבר 2018, הגיע לחלקת הקבר של בנו. "הוא וחברו יוסף כהן, הוא התגייס לחטיבת כפיר לגדוד נצח יהודה. הוא הספיק לשרת שנה וחצי כמעט. במהלך משמרת נוספת שביקש להישאר, לתרום עוד משמרת אחת לפני שייסע הביתה, הוא נהרג. הוא רצה לתת לחברים לנוח", סיפר האב.
משפחות הנופלים עלו לבית העלמין הצבאי באשקלון
(צילום: רועי עידן)
הוא ציין כי "בשנה שעברה באנו לבד, יום לפני יום הזיכרון. היה עצוב כי היו רבים שבאו לחלוק לו כבוד. כל החברים מהישיבה והצבא והחברים שהשתחררו הגיעו. זה היה חסר כל השנה האחרונה. השנה האחרונה עברה בזומים. בלי להרגיש את הקרבה והחיבור. החבר'ה שלו עדיין נמצאים פה וזה מראה כמה זה היה חסר. זה חלק מהשיקום שלנו. להיות יחד עם החברים מהצבא והישיבה. זה נותן לנו הרבה כוחות".
בית העלמין בנהריה התמלא גם הוא במבקרים. "אני מסתכלת על כל הקברים והאנשים, כל כך הרבה פרחים ואני אומרת תראה מה זה, זו הייתה צריכה להיות חתונת ענק מהממת. במקום זה, תראה מה אנחנו עושים כאן בעצם. כמה חבל. איזה ילדים אלה, כל כך יפים ומוצלחים. כואב הלב", כך אמרה בכאב, מירב פז, אחותו של יוסי פז שנהרג בשנת 1988, בעת שירותו הצבאי, בתאונה.
"הכאב קיים בכל דקה": המשפחות בבית העלמין נהריה
(צילום: אביהו שפירא)
בשעות שאחרי הטקסים הרשמיים, בית העלמין הצבאי נותר גדוש, אמנם לא כמו בכל שנה רגילה. למקום הגיעו לא רק בני המשפחות אלא גם חיילים רבים, תלמידים וחניכי תנועות נוער.
החיים, אומרת פז, מתחלקים ללפני ואחרי. "המשפחה קורסת. הכאב הוא בתוך הלב פנימה, הוא קיים כל יום וכל דקה. זה לא כל כך מנחם אותי באופן אישי אם יש עוד רבים כמוני, כמובן שהייתי מעדיפה שלא יהיו. אבל כשיש עוד אנשים איתך, כאלה שמביעים הזדהות ביום כזה, זה אולי נותן קצת ביטחון, אבל לא מעבר לזה".
סביב קברו של מיכאל (מיגל) מיכאולוביץ, שנפל בקרב האחרון של מלחמת ההתשה בתעלה, ב-1970, עומדות אחיותיו, אנה ואטל, ואחיינו מיגל הקרוי על שמו. "גדלתי על הסיפורים שלו. נולדתי ארבע שנים בדיוק אחרי הוא נהרג. זו יד הגורל. אני יודע עליו הרבה דברים, שהיה מנגן בכינור, היה עוזר לפרנסת הבית. בקיצור הוא היה ממש אחלה גבר", אמר האחיין.
האחיות הגיעו מתל אביב ונוף הגליל. "הייתי מגיעה כל שנה גם כשגרתי באיטליה", אמרה אנה. "בשנה שעברה בגלל הסגר באמת לא היינו בטקסים של יום הזיכרון אבל הגענו לפה ביום האזכרה שלו, ב-א' בסיוון". אטל הוסיפה: "היו היום די הרבה אנשים. למרות שבשנה רגילה, כמו ב-2019 בית העלמין היה ממש מפוצץ באנשים. היום הגענו בהרכב מצומצם. השתדלנו לא להביא את הנכדים, כי הם בבתי ספר ולא מחוסנים אז באנו רק אנחנו".
