המחאה בלוב נגד הפגישה עם השר הישראלי
בצדק עסקו אתמול (שני) רבים בממד הישראלי של המפגש שערך באחרונה שר החוץ אלי כהן עם מקבילתו הלובית נג'לא אל-מנקוש - מהלך שהביא להדחתה ולעזיבתה את המדינה. השאיפות להחצין הישגים - במהירות וללא נקיטת זהירות נדרשת - בין היתר על מנת לקצור הישגים פוליטיים ותדמיתיים מבית, גברו על כל שיקול דיפלומטי ולבסוף גרמו נזק מדיני שסביר שיגולם בהסתייגות של גורמים אחרים במזרח התיכון ממגע עם ישראל, קל חומר מחשיפה פומבית שלו.
לצד זאת מעלה הפרשה הלובית לקח מעמיק יותר לגבי טבע היחסים, הנוכחיים והעתידיים, עם העולם הערבי ובמיוחד עם הציבור במדינות הללו. להדחת אל-מנקוש, יש לזכור, קדמו הפגנות סוערות בלוב, שבהן הובעה התנגדות חריפה למגעים עם ישראל, כולל שריפת דגלי כחול לבן כמקובל באירועים מעין אלה.
זהו שיעור מפכח נוסף לגבי מה יכולה ישראל לצפות במערכות היחסים עם העולם הערבי בעידן הסכמי אברהם, ומהן תקרות הזכוכית הסמויות והגלויות שיש להתחשב בהן. כמו במקרים של הניכור שממנו סבלו התיירים הישראלים במונדיאל בקטאר, והקרירות-עד-עוינות שבה נתקלים רוב הישראלים המנסים לפתח קשר עם גורמים ברחוב המצרי והירדני, גם הפעם הומחש הפער בין החמימות הקיימת בין אליטות על בסיס אינטרסים אסטרטגיים לבין הרגשות הטעונים שנושאים רבים ברחוב הערבי בכל הנוגע לישראל. סקרי דעת שנערכו בשנים האחרונות בעולם הערבי העלו שחלק גדול מהציבור ממשיך להגדיר את ישראל כאויב מרכזי, לרבות במדינות המרוחקות ממנה כמו אלג'יריה או תוניסיה.
זהו לקח הרלוונטי במיוחד למקבלי ההחלטות בישראל שדבקים בדוקטרינה קוסמת לכאורה אך כוזבת בפועל, שלפיה ניתן לקדם פריצות דרך עם העולם הערבי, לרבות התושבים שבו, על בסיס שותפות אסטרטגית וכלכלית. כל זאת, תוך עקיפת הדיון בסוגיה הפלסטינית או פתרונה ובמקביל לנקיטת מהלכים מעוררי תרעומת כגון הרחבת הבנייה בהתנחלויות, הפגנת נוכחות תכופה בהר הבית ועימותים אלימים גוברים בין מתיישבים ישראלים לתושבים פלסטינים.
חשוב לדון בכך לעומק בהקשר של קידום אפשרי של היחסים עם סעודיה. ניתוחים רבים ממוקדים באפשרות לביסוס נורמליזציה תוך כדי התגברות על מכשולים בזירה הפוליטית הישראלית, בממשל האמריקני וכן במערכת הפלסטינית. הרבה פחות דנים בשאלה - שכנראה היקף הידע עליה מוגבל - לגבי הלכי הרוח בקרב הציבור הסעודי כלפי קשר עם ישראל. במקרה הטוב, שסבירותו לא ברורה, תהיה תגובה חמימה יחסית בדומה ליחס הציבור באיחוד האמירויות. במקרה הרע, שסבירותו אינה מבוטלת, עלולה להתפתח מחאה עממית נגד המשטר.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהפרשה הלובית צריכה לאותת למקבלי ההחלטות שנדרש לשוב לשולחן התכנונים ולבחון מחדש הנחות יסוד אסטרטגיות שעליהן נשענת המדיניות האזורית של ישראל. מלבד נקיטת זהירות בכל הנוגע לדיון פומבי על הקשר עם גורמי מפתח במזרח התיכון, ופיתוח הבנה לגבי זרמי העומק הרווחים בקרבו (סוגיה שגורמי הערכה מתקשים בה באופן מסורתי ומסבה להם הפתעות אסטרטגיות רבות), מומלץ לבחון גם את השפעת המערכת הפלסטינית על העולם הערבי. הצרות שעימן מתמודדות מדינות ערב בעיקר מאז האביב הערבי אמנם הפחיתו מהזיקה ומהמחויבות כלפי הפלסטינים, אולם מדובר עדיין ברכיב בעל השפעה מעשית ותודעתית עמוקה.
שיח מדיני עם הפלסטינים לא בהכרח יעלים את האיבה כלפי ישראל בעולם הערבי, אולם ייתכן שהוא יסייע בהפחתתה, וישפר את הקשר עם מרבית הממשלים הערביים. מנגד, המשך המתיחות בין ישראל לפלסטינים, בעיקר אם תלווה בעימותים אלימים ובניסיון לעיצוב חד-צדדי של המציאות בשטח, יחריפו את העוינות הבסיסית ואולי אף יגרמו למשברים חריפים בקשר עם הממשלים הערביים ולסיכול אפשרות לפריצות דרך עם מדינות באזור.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
