ביום רביעי בצהריים ציפצפו הוואטסאפים של הכתבים המדיניים עם הודעה מאת "גורם מדיני בכיר". היא עסקה בהצעת התיווך האמריקאי להסכם בין לבנון לישראל על גורל המים הכלכליים - אלה שמכילים, לכאורה, מאגרי גז עצומים. ההודעה הבהירה שראש הממשלה יאיר לפיד דחה את השינויים המהותיים שלבנון "מבקשת לעשות בהסכם" וכי "הורה לצוות המו"מ לדחותם". המילים "מהותיים" ו"לדחותם" הודגשו בהודעה. גורמים בירושלים העריכו בפניי שההסכם מת עד הבחירות. לפחות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
לא רק שלפיד סירב לתיקוני לבנון, הוא הפך את הסירוב לפומבי, ובנוסף הבהיר בהודעה שהפקת הגז מהאסדה של "כריש" תתבצע ברגע שהדבר יהיה אפשרי. הצטרף לכך איום ולפיו פגיעה באסדה או איום עליה מצד חיזבאללה יובילו להפסקת המו"מ, ו"נסראללה יצטרך להסביר לאזרחי לבנון" את המחיר שישלמו.
גורמים בינלאומיים שהיו מעורים במו"מ אמרו השבוע לעמיתי ברק רביד שההערות הלבנוניות להצעה האמריקאית לא כללו "גלולות רעל", והיו ענייניות. ייתכן שמה שנתפס כענייני במבט אירופי או אמריקאי, ובוודאי לבנוני, נתפס בישראל כציאניד; בפרט בימי בחירות.
לפיד ניהל, לבקשת ארצות-הברית, מו"מ שקט. לבסוף ישראל הגיעה לטיוטה מוסכמת עם האמריקאים, והם הלכו ללבנון. העניין הוא שאין באמת מדינה כזו. לבנון שרויה במשבר כלכלי ופוליטי שהוא החמור ביותר מאז מלחמת האזרחים. היא משוסעת במאבקי כוח עדתיים וכלכליים יוצאי דופן, ומסתמנת כאחד הכישלונות האפלים ביותר בעולם הערבי. ההסכם, מבחינה מסוימת, הוא בכלל לא איתה - אלא עם ארה"ב, ובמידה מסוימת צרפת, שממשיכה למשוך בחוטי הפוליטיקה המקומית. מלכתחילה הניסיון להגיע להסכם לא נובע מהתקרבות מדינית, אלא מנסה לפתור בעיה כלכלית דחופה - לארה"ב, ללבנון וגם לישראל. עבור האמריקאים, הגדלת תפוקת הגז העולמית וסיוע למדינה הלבנונית הכושלת הם אג'נדה אזורית משמעותית. עמוס הוכשטיין, השליח המיוחד של ארה"ב לענייני אנרגיה, הוא אחד האנשים החזקים בממשל ביידן; עבור לבנון, שבה יש יותר זמני הפסקות חשמל מחשמל, הצורך בהפקת גז משדה קאנא ברור; האינטרס הישראלי הוא ודאות. חברות בינלאומיות לא מתלהבות להשקיע באזורים שנויים במחלוקת. יש עוד שדות גז פוטנציאליים מלבד "כריש". ובנוסף, ואין דרך להכחיש זאת, איומי חיזבאללה עשו את שלהם. הארגון ניסה והצליח לקשור בין הביטחון של "כריש", שאין ספק ששוכן במים הכלכליים של ישראל, לבין השגת הסדר עם לבנון. ישראל, מצידה, ניסתה להגיע להישג מדיני תמורת ויתור כלכלי: הכרה בקו המצופים כגבול בינלאומי מוכר של המים הטריטוריאליים.
כך או אחרת, לבנון כל כך מפוצלת פוליטית, שקרוב לוודאי שאחרונת הסיעות הנוצריות קיבלה את הצעת התיווך של ארה"ב לפני חברי הקבינט בירושלים. באופן טבעי, לפיד חטף גל הדלפות בעיתוני לבנון, תרועות ניצחון מחיזבאללה והדהוד של התרועות הללו בידי יריביו בישראל. לבסוף הוא נאלץ להסביר את ההסכם לפני שזה הושג.
אז ורק אז הלבנונים שיגרו את הערותיהם. הם סירבו לקבל שקו המצופים יהיה הגבול הימי בין שתי המדינות, וכי העניין יוכר כסוף לסכסוך הטריטוריאלי בים התיכון. הם הציעו הכרה דה-פקטו בלבד. הם התעקשו להתערב בחלוקת התמלוגים שחברת טוטאל הצרפתית אמורה להעניק לישראל משדה קאנא; בתקשורת הם הבהירו שעמדתם היא שישראל לא תקבל יורו אחד. בקיצור, הם נקטו בשיטה מקובלת במו"מ בין ישראל לעולם הערבי: הם נטלו את ההצעה הסופית, והתייחסו אליה כבסיס לשיפורים נרחבים.
במצב כזה, ראש הממשלה היה צריך לחתוך, מהר. מתחילת המו"מ הבהיר לפיד לבית הלבן שלא ייתכנו שינויים מהותיים מהצד הלבנוני - אם המטרה היא להשלים את המהלך המדיני לפני הבחירות. זה בדיוק מה שקרה.
גורמים בממשלה, שנמנים עם יותר מסיעה אחת, תקפו בחריפות רבה את לפיד ביממות האחרונות. "הוא ניווט לתוך צוק, השגת הסכם הייתה בלתי אפשרית ערב בחירות. ההצעה לא הייתה אפויה מלכתחילה", אמר גורם אחד; גורם אחר אמר ש"כל העניין התנהל בצורה גרועה ביותר מההתחלה. דמיין לעצמך שהלבנונים היו אומרים שהכל נפלא. ומה אז? היועצת המשפטית לממשלה אמרה שאין צורך במשאל עם. היא לא שללה את הצורך באישור בהצבעה בממשלה. היא לא אמרה שאין צורך באישור הכנסת. יש רוב בכנסת? הוא עסק בזה בכלל? אתה יודע מתי השרים עודכנו?" גורם שלישי העלה את האפשרות שלבנון נסוגה מההסכם כי חששה שראש הממשלה לא יכול לספק את הסחורה פוליטית, והעדיפה לחכות לממשלה הבאה.
בסביבת לפיד דוחים את הביקורת הזו, ואומרים שההצעה האמריקאית הייתה מצוינת לישראל - וכך חשבו הדרגים המקצועיים, ומערכת הביטחון, והיא הייתה "הדבר הנכון למדינת ישראל, ולכן עשינו מה שהיה ניתן. כאשר התברר שהלבנונים מנסים לעשות תרגיל, סגרנו את הדלת בפני כל שינוי מהותי".
הניסיון להשיג הסכם עם לבנון מעניין, דווקא בגלל האינטרסים הכלכליים. הסכם כזה, צנוע וללא סיסמאות, מתאים לעולמנו הנוכחי, הצפוד מעליית דיקטטורות, המוכה במשבר כלכלי, הלוקה בציניות עמוקה
העניין כאן הוא לא רק המהות, אלא גם הנראות. לפיד יכול להלין על התיווך האמריקאי, שלא הצליח לוודא שהלבנונים ישתקו; הוא יכול לציין את המניפולציות של נסראללה והדרך שבה אלה אומצו בידי בנימין נתניהו, כולל בסרטון אחד. אבל בסופו של דבר, האחריות על המו"מ והניסיון האמביציוזי להגיע להסכם מורכב כל כך, רגע לפני הבחירות, מוטלים עליו.
הסכמים חדשים בין ישראל לאחת מיריבותיה מצריכים יחסי ציבור. הסכמים כאלה מצריכים ויתור כלשהו, גלוי או סמוי. הממשלות, מימין ומשמאל, צריכות לשווק את הדבש לציבור, בתקווה שהעוקץ יישכח, יקהה. לעיתים אפילו לא מדובר בהסכמים, עם טקסי חתימה ותחושה חגיגית, אלא בעסקאות קודרות עם ארגוני טרור: עסקת ג'יבריל. עסקת החילופים לשחרור גלעד שליט. או שתי העסקאות עם חיזבאללה להשבת גופותיהם של לוחמי צה"ל.
החל בשלום עם מצרים, דרך ההסכם עם ירדן והסכמי אוסלו, הסכם חברון, הסכמי השלום עם מדינות המפרץ ועד ההסכם המתגבש עם לבנון, האתגר המרכזי לקואליציה השלטת הוא זהה: לשכנע את הישראלים, שתודעתם עמוסה בחשדנות מוצדקת, שהמחיר שווה את זה. לעיתים זה קל; השלום עם ירדן, לדוגמה, היה ונותר קונצנזוס. הוויתורים שישראל הסכימה להם היו מוגבלים ביותר. "אנחנו נמצאים ברגע נדיר בפוליטיקה הישראלית של השנתיים האחרונות, רגע של אחדות רחבה בעם ובכנסת בנושא מדיני ממדרגה ראשונה", אמר ראש האופוזיציה מעל בימת הכנסת. זה היה לפני 28 שנים; קראו לו בנימין נתניהו. תחושת ההתעלות הציבורית הייתה כה עזה - סוף-סוף הסכם שלום ללא כל ויתור טריטוריאלי, בעוד מלאכתו העיקרית של נתניהו בימים ההם הייתה להכחיש שהוא מתעתד להצטרף לממשלת רבין.
כעבור שנים רבות יציג נתניהו הסכמים דומים, ללא מחיר טריטוריאלי מעשי - עם מדינות המפרץ. עמיתי נחום ברנע, בדפי מוסף זה, חשף את העלות: לא רק ויתור על חזון הסיפוח, אלא גם אישור למכירת מטוסי 35־F לאיחוד האמירויות.
הניסיון להשיג הסכם עם לבנון מעניין, דווקא בגלל האינטרסים הכלכליים רבי-העוצמה שמניעים אותו. הוא החל כניסיון ללא יומרות, מכל הצדדים. כולם רצו לחזור הביתה בשלום, עם שדות גז כמובן. לכל היותר עם טקס חתימה. הסכם כזה, צנוע וללא סיסמאות, מתאים לעולמנו הנוכחי, הצפוד מעליית דיקטטורות, המוכה במשבר כלכלי, הלוקה בציניות עמוקה.
אנחנו פחות מחודש לבחירות. זה לא הזמן למורכבות. נכון שהמו"מ בשנים האחרונות עסק במיקום הקו של המים הכלכליים, ונכון שישראל ויתרה שם ויתור גמור מול הקו שהציגה בעבר. אך ההצעה האמריקאית הציגה מודל חדש, המייתר לכאורה את המחלוקת הזו, על ידי הבטחת תמלוגים לישראל מהשדה הלבנוני. במילים אחרות: מה זה חשוב איפה עובר הקו, מדובר במים כלכליים ממילא (ולא באזור ריבוני). מה שחשוב הוא איך מתחלק הכסף. ועוד יותר חשוב: מי ערב לכך שישראל תקבל את חלקה. התשובה היא ארה"ב וצרפת (שיש לה מניות ב"טוטאל"). אם אכן זהו המצב, זו עסקה מעניינת.
השיחה הזו לא יכולה להתקיים כשעוד כמה שבועות הולכים לקלפי. פרישתו של הממונה על המו"מ אודי אדירי תורגמה כהתפטרות מחאה. בעלי עניין תרמו לכך, בהתלהבות. לא שוחחתי עם אדירי, אבל הודעתו בטוויטר, ממקום חופשתו, ולפיה ההסכם הוא "בהלימה מלאה לעמדת הדרגים המקצועיים כפי שהובאו בפני מקבלי ההחלטות", אמורה הייתה לגרום לדיווחים הספקניים להיעלם; זה לא קרה. אדירי היה יכול, אם רצה, להעניק שניים-שלושה ראיונות קצרים ולהסביר את תפיסתו. כנראה לא חש דחיפות לעשות כך.
תורת יחסי הציבור הישראלית להסכמים כאלה ברורה וסדורה: זה היה צריך לצאת קודם בעיתונים בעברית, לכלול ראיונות, חגיגות של הישגים, ורק אחר כך להתפנות למחירים של ממש. תורת הלחימה מתבטאת בשיווק הישגי ההסכם, קישור לאתוס הציוני היסודי של השגת שלום, המעטה בעוצמת הוויתורים וכמובן קישוט נסיבות השגת ההסכם באנקדוטות עובדתיות על המשברים שבדרך. הסיגריה שהצית המלך ליצחק רבין, המשבר בין לשכת פרס ללשכת רה"מ ערב החתימה על אוסלו, אריזת המזוודות של נתניהו בהסכמי חברון ועוד.
ומה קרה? הפרטים יצאו בעיתוני לבנון. הליכוד ונתניהו עמלו על נרטיב פשוט: השמאלנים ויתרו על הכל. כרגיל בעת בחירות, ראש האופוזיציה השליך כמה וכמה עובדות דרך החלון במצודת זאב (נניח שלא מדובר בעניין של ריבונות), והתמקד בלצייר את ראש הממשלה הנוכחי כוותרן ובעיקר כפראייר. נתניהו לא טרח לבקש עדכון מלפיד, אך סרטון של נסראללה לא הייתה בעיה להדהד. בארה"ב ובמערכת הביטחון בישראל דווקא העריכו שההסכם מחליש את עמדות חיזבאללה, ושהוא יהיה טוב לאינטרס הישראלי.
האם כל הפרשה תזיק ללפיד? לא בטוח. למעשה, זה יכול להועיל לליכוד - וגם ליש עתיד. נתניהו איבד בחודשים האחרונים מנדטים לטובת סמוטריץ'-בן גביר. השניים הללו טובים יותר בארגון מצעדי בהמות מאשר בבלימת הסכמים מדיניים, עניין שנתניהו הוא מאסטר בו בלי ספק. נתניהו יציג את מות ההסכם כהישג אישי. לפיד, מצידו, משדר למרכז-שמאל (וחשוב מכך, לבוחרים הערבים) שהוא הולך בגדולות, כראש ממשלה, כולל בהסכמים בינלאומיים בעלי ערך; מחויב לרעיון של נורמליזציה אזורית ותהליכי השלום; וכמובן, ידע לבלום בזמן, למען האינטרסים הישראליים.
האם התזוזה של מצביעי המרכז–שמאל לעבר שילוב המפלגות הערביות מעידה על חיבור אמיתי? אל תהיו בטוחים בזה
שני מרכיבים יקבעו את גורל הבחירות: מצביעי הימין הרך וההצבעה בציבור הערבי. לגבי הנקודה האחרונה, שיעורי ההצבעה של הערבים עודם נמוכים מאוד, לפי הסקרים, אם כי חל שיפור קל בהשוואה לנתונים לפני כחודש.
זה מעניין, כי דווקא אצל היהודים במרכז-שמאל יש תזוזה משמעותית לכיוון שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות. מכון אקורד של האוניברסיטה העברית ביצע באוגוסט-ספטמבר סקר עבור "האם ראית את האופק לאחרונה", התארגנות שמקדמת שותפות יהודית-ערבית במערכת הפוליטית. התוצאות ממחישות עד כמה משתנה המערכת הפוליטית נגד עינינו. רוב מוחלט של הנסקרים, מצביעי מפלגות שהרכיבו את ממשלת השינוי ומתמודדות בבחירות הנוכחיות, סבורים שהקואליציה הנוכחית "הצילה את הדמוקרטיה הישראלית". בישראל ביתנו מדובר על כ־90% מהעונים. ביש עתיד, 87%. מי הכי מסויגים לגבי האמירה הזו? המחנה הממלכתי, שבוחריה הם הימניים ביותר בגוש ולא מעטים מהם הגיעו ממפלגות ימינה והבית היהודי. שם מדובר במחצית מהנשאלים בלבד שמסכימים לכך. בהתאם לכך, בוחרי המחנה הממלכתי מסויגים מאוד לגבי "הצלחת הניסוי" של שילוב מפלגה ערבית בקואליציה.
כאשר בודקים מה רוצים מצביעי יש עתיד בהרכב הממשלה הבאה, התוצאות מרתקות במיוחד. רק 33% רוצים ממשלת אחדות עם הימין הישראלי. שליש רוצים ממשלה עם רע"מ, או עם חד"ש-תע"ל, או משהו "בשיתוף המפלגות הערביות". ושליש רוצים ממשלה שהיא בדיוק כמו הממשלה הנוכחית: דהיינו מפלגת ימין סמלית (שכבר איננה קיימת), וממשלת מרכז-שמאל, בשיתוף רע"מ. זאת אומרת, הם רוצים פנטזיה.
וכמה רוצים לחדש את הברית בין המרכז-שמאל לחרדים? רק 1.5%. איך שלא מביטים בזה, בוחרי יש עתיד מעדיפים, בפער ענק, ממשלה שיש בה שותפות עם המפלגות הערביות, או עם הימין, ובתנאי שלא תכלול את המפלגות החרדיות. החוקר שביצע את הסקר, נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, אומר כי "בשונה מהקונספציה, רוב מצביעי מפלגות השינוי לא חושבים שהניסוי נכשל: להפך, מרביתם חושבים שהוא הצליח. פחות מ־5% מאשימים את רע"מ, הרוב המוחלט מאשימים את חברי הכנסת הסוררים מימינה. חשוב מכך, רוב מצביעי מפלגות השינוי, ממרצ ועד ליברמן, מעדיפים במובהק שלאחר הבחירות תקום קואליציית ימין רך-מרכז-שמאל בתמיכה של המפלגות הערביות".
האם זו שותפות אמיתית? הבנה לקשיים של הציבור הערבי? יצירת מסד ערכי משותף? נדמה לי שלא. העניין הוא בלימת נתניהו, והתחושה שהדמוקרטיה בסכנה. עכשיו נותר למרכז-שמאל היהודי לשכנע את הציבור הערבי; לפי הסקרים, אין שם שכנוע עמוק בכך.
