באירועי מאי בלוד – או בשמם העממי המדויק להפליא והעגום להחריד "פרעות תשפ"א" – היה כל מה שעיתונאי חולם עליו וכל מה שתוכניות תחקירים בטלוויזיה אוהבות לחבק בפרומואים דרמטיים: סכסוך לאומי מתפרץ, סכנת חיים מסמרת שיער ומתועדת מכל זווית, מחדל ממסדי שזועק לשמיים, פוגרומים אלימים בעצימות קיצונית, ואינסוף סרטונים של זיקוקים, אש ותמרות עשן ברחובות. תחקיר כזה למעשה כותב ועורך את עצמו. ולמרות זאת, אף גוף תקשורת לא טרח להרים את הכפפה שהמתינה במשך חודשים על הרצפה.
על הרקע הזה קיבלתי טלפון משרה העצני כהן, יו"ר תנועת "ישראל שלי" וחברה יקרה. דיברנו על הצורך להכין סרטון שיספר את הסיפור של לוד בימים הראשונים של מבצע "שומר החומות", אבל עד מהרה הסכמנו שסרטון טוויטר של שתי דקות לא יספיק. אז ערכתי שיחת זום עם כמה תושבים והצעתי להם להפיק את כתבת התחקיר שערוצי התקשורת הממסדיים – אלה עם התקציב וכוח האדם - היו אמורים להפיק וכשלו בשליחותם.
הטלפון הבא היה למאיר ליוש, תושב העיר שבימי הפרעות היה בעל מניות רבות בתיווך ההתפרצות האלימה של התושבים הערבים לתקשורת ולרשתות. הוא סייע לנו הן בסיפור הזווית שלו והן בליהוק מרואיינים. אחד מהם היה ידידיה צוקרמן, שהחזיק מבחינתנו באוצר: תיעוד מרוכז של סרטונים שצולמו לייב מהשטח בידי תושבים באזור. למרבה הצער, היה לו חומר למכביר. היה צריך רק לברור.
הבעיה מתחילה בתודעה: היו כוחות משטרה בשטח, אבל הם פשוט לא עשו את המוטל עליהם, ולא בהכרח בגלל חשש מהפורעים הערבים אלא מהשיח שיבוא אחר כך, מהשלכות משפטיות ומתיוג גזעני
לימי הצילום הגעתי במחשבה שאני יודעת מה התרחש שם. אני אמנם לא תושבת לוד, אבל הייתי צמודה לטלוויזיה באותם ימים, עקבתי אחרי הסיקור והרגשתי שאני שוחה בחומר. ובכן, טעיתי. התושבים תיארו מצב קיצוני בהרבה ממה שהשתקף בתקשורת. כן, בזמן אמת סיקרו את המתרחש בלוד, אבל לא הייתה אז פרספקטיבה שתסייע לתאר לעומק ובמדויק את תחושות האימה ואת חוסר האונים של התושבים מול המשטרה שהפקירה אותם.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה עושים כתבות תחקיר אחרי שהעשן מתפזר. מול המצלמה שלנו התייצבו תושבים אמיצים שחלקם התקשו אפילו לשחזר את המאורעות בשל קושי נפשי. פוסט-טראומה של ממש שנגרמה מחמישה ימים תחת בקבוקי תבערה, ירי, שריפת מכוניות ויידוי אבנים קטלני.
אלה שכן שיתפו אותי בסיפורים, עשו את זה במטרה אחת: לנסות למנוע את הפעם הבאה, זאת שכבר נותנת את אותותיה. הם שרטטו סיטואציה שבמסגרתה הופר הסעיף הכי בסיסי בחוזה של המדינה מול האזרח - הזכות לביטחון. ישבתי מאחורי המצלמה, הקשבתי לדבריהם, וכל מה שעבר לי זה בראש זה: איך האנשים האלה עדיין מאמינים במדינה?
הסיפורים שלהם גרמו לי לראשונה בחיי לפקפק בעתיד מדינת ישראל. הפגיעה בתושבי לוד הייתה משולשת: גם אלימות קשה מצד שכניהם הערבים, גם הפקרה בוטה של המשטרה וגם שיח האשמת הקורבן שהתנהל נגדם אחרי שוך האירועים ("קיצונים משני הצדדים", "מתנחלים שבאו לייהד את לוד" ועוד).
תושבי לוד מתארים בסרט בעיה לאומנית קשה, אבל הצרה האמיתית שהשתקפה ביישובים הערביים, בערים המעורבות בכלל ובלוד בפרט, היא קריסת רשויות האכיפה בזמן אמת. ואם רוצים לצלול יותר לעומק, הבעיה מתחילה בתודעה: היו כוחות משטרה בשטח, אבל הם פשוט לא עשו את המוטל עליהם, ולא בהכרח בגלל חשש מהפורעים הערבים אלא מהשיח שיבוא אחר כך, מהשלכות משפטיות ומתיוג גזעני.
כל המרואיינים התחננו להדגיש שהם מספרים את הסיפור שלהם כדי שמקרים כאלו לא יחזרו שוב בעוד ערים במדינה. אם לא נתעורר, הם זעקו למצלמה, המראות הללו יתפשטו לכל המדינה ובגלים מתעצמים. מה ששלשום קרה ביהודה ושומרון ואתמול בלוד, יקרה בפעם הבאה בתל אביב, כפר סבא, באר שבע ובנהריה.
הדבר היחיד שהחזיק את תושבי לוד בימי הפרעות – ואולי אף הציל את חיי חלק מהם - היה החיבוק שקיבלו מאזרחי ישראל מכל קצוות הארץ. חלקם הגיעו פיזית לעיר כדי לשמור עליהם, אחרים הזמינו אותם לבתיהם עד יעבור זעם והיו כאלה שפשוט שלחו אוכל ועוגות. הערבות ההדדית הזאת אכן מחממת את הלב. נחמת עניים שכזאת.
- מירי לביא היא במאית ומפיקת סרטי דוקו והסברה בתחום הציבורי והפוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
