פוסקו שיגנובו, מנהיגתו ואחת ממייסדיו של ארגון הטרור הקומוניסטי "הצבא האדום היפני", שוחררה שלשום (שבת) מהכלא ביפן - יומיים בדיוק לפני ציון 50 שנה לפיגוע בנתב"ג שביצע הארגון. שיגנובו אמנם לא נכחה פיזית בפיגוע ולא הייתה אחת משלושת המחבלים שטבחו בעשרות נוסעים ואנשי מכס בנמל התעופה - ובהם קוזו אוקמוטו - אך נחשבת למוח שמאחורי הפיגוע האכזרי. 24 בני אדם נרצחו, ביניהם שמונה ישראלים. בנוסף, יותר מ-70 נפצעו.
מי שקיבלו בכעס את שחרורה של פוסקו שיגנובו - לאחר שהשלימה את 20 שנות המאסר שנגזרו עליה - הם הניצולים שנכחו באותו לילה קשה בנתב"ג, 30 במאי 1972, בסביבות השעה 22:00 בלילה. אז נחת מטוס של חברת אייר-פראנס בישראל, שהגיע מפריז דרך רומא. שלושה מחבלים יפנים מארגון "הצבא האדום היפני", עלו על הטיסה ברומא בשליחות "החזית העממית לשחרור פלסטין". אחרי שהחתימו את דרכוניהם בכניסה לארץ, שלפו השלושה מהמזוודות חומרי חבלה ונשק והחלו לירות לכל עבר. שניים מן המחבלים נהרגו במהלך האירוע. השלישי נפצע ונתפס בידי כוחות הביטחון.
בצאתה מהכלא, שם ציפו לה בתה וגדוד של עיתונאים, התנצלה שיגנובו בת ה-76, שכונתה "קיסרית הטרור", על כך שפגעה באנשים חפים מפשע: "פגעתי באנשים תמימים שלא הכרתי על-ידי כך שהצבתי את המאבק שלנו במקום הראשון. אף שהיו אלה זמנים אחרים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל מעומק הלב". למרות התנצלותה, האנשים שהיו שם וניצלו, זועמים על שחרורה וטוענים: "היא לא הייתה צריכה לראות אור יום".
בין קורבנות הטבח היה גם פרופ' אהרן קציר, מבכירי המדענים בישראל ואחיו של אפרים קציר שנבחר שנה לאחר מכן לנשיאות המדינה. פרופ' אברהם קציר, פיזיקאי באוניברסיטת תל אביב, הוא בנו. הוא הגיע לנמל התעופה כדי לקבל את פניו של אביו ששב מאחת ממסע ההרצאות שלו באירופה והיה עד לפיגוע שגבה את חייו של אביו מול עיניו. "כשאבא שלי היה בחיים. הוא היה מדען מאוד מפורסם והוא היה נוהג לטוס לחו"ל להרצאות", מספר פרופ' קציר בשיחה עם ynet.
"כשהוא היה חוזר לארץ, היינו תמיד נוסעים לשדה התעופה לקבל את פניו. גם בנסיעה הזו גם נסענו לקבל את פניו. הייתי אז בן 31. לקחתי את אמא שלי ונסענו לשדה התעופה בלוד. בתקופה ההיא היה אולם מסועים למזוודות ומבעד לחלון היה אפשר לראות את הנוסעים. אני ואמא שלי עמדנו קרוב מאוד לחלון וראינו את אבא שלי בא לקחת את המזוודות. לפתע שנינו ראינו ניצוצות וזכוכיות התחילו להישבר לידינו. לקח לי שתי שניות להבין שיורים עלינו. העפתי את אמא על הרצפה והיא נפצעה מרסיסים של זכוכית והרבה אנשים סביבנו לא הבינו מה קורה ונהרגו".
"לא יודע כמה זמן המחבלים המשיכו לירות, משהו כמו דקה, ואז השתרר שקט. רצתי לאולם הנוסעים וראיתי גוויית על הרצפה, אחד מהם היה אבא שלי. הייתי בשוק גמור. בדיעבד הסתבר שלאבא היה חוסר מזל גדול. הוא עמד בתור לדרכונים ודיילת שהכירה אותו מנסיעותיו הרבות אמרה לו להגיע לתחילת התור וכך הוא נהרג".
"למרות שעברו בדיוק 50 שנה מאז הפיגוע, הכאב והטראומה נשארו", הוא אומר, "זה לא עוזב אותך וזה צף כל הזמן. אני זוכר את הלווייה של אבא. בן גוריון, אבא אבן, יגאל אלון והרבה אנשים חשובים השתתפו בה. בן גוריון אמר שהוא לא פגש מעולם איש כמו אבא שלי. הגיעו אליה גם שגריר יפן ואשתו, ובזמן השבעה הם באו לאמא שלי והתנצלו בשם העם היפני. לדעתי זה מאוד יפה. אי אפשר להאשים עם שלם בטרור של אנשים בודדים".
לדבריו, פוסקו שיגנובו, הייתה צריכה לרצות לפחות מאסר עולם. "היא השתחררה וזה לא מוצא חן בעיניי. קשה גם לקבל את ההתנצלות שלה. אני נוטה להניח שהיא לא מתחרטת. אני חושב שזה 'פייק'. במשך שנים היא גייסה יפנים לארגון שלה וקשה לי להאמין שהיא מתנצלת בתום לב".
הדיילת שניצלה ברגע האחרון: "היו צרחות, ופתאום דממת מוות"
רחלי צוקרמן לוי (74) הייתה דיילת שירות שלום, מטעם מחלקת יחסי ציבור של אל-על שהיו אחראים על אח"מים שטסו בחברה. היא נכחה בפיגוע וניצלה באורח נס. 50 שנה היא סירבה בתוקף להתראיין, אך כיום היא מסכימה רק בשביל שלא ישכחו את 24 האנשים שנרצחו בפיגוע האכזרי. "אני זוכרת כל דבר מהפיגוע", אמרה ל-ynet.
"באותו ערב הייתי צריכה לקבל נוסעים רמי מעלה, ביניהם פרופ' אהרון קציר ויו"ר הבונדסטאג הגרמני. באותו ערב הבוס שלי ביקש שאקבל שניים או שלושה אנשים שבאו בטיסת אייר-פראנס שנחתה כמה דקות לפני מטוס אל-על. מצאתי את אותם אנשים והובלתי אותם לביקורת דרכונים. בזמן שאני עומדת איתם בתור, בתור לידינו עמדו שלושה יפנים. עברה לי המחשבה בראש 'מה הם באו לעשות פה'. אף פעם לא ראיתי אנשים מאסיה. עברה לי מחשבה סתמית בראש. אחרי שסיימתי להעביר את האנשים שהגיעו מאייר-פראנס בדרכונים, יצאתי לקבל את נוסעי אל על".
"תיארתי לעצמי שיו"ר הבונדסטאג הגרמני לא הגיע כי לא היו מקבלי פנים ולא היה ייצוג רשמי. הלכתי למטוס ואז פרופ' קציר ירד והתחלנו ללכת רגלית לכיוון אולם הנוסעים. נכנסנו לתור של ביקורת הדרכונים והלכנו לאט לאט למסוע הכבודה. בעוד אנחנו עומדים על יד המסוע, בראש נורא הציקה לי המחשבה - 'אולי בכל זאת הגיע הגרמני, אולי אני לא מזהה אותו'. ביקשתי את סליחתו של פרופסור קציר והלכתי כמה צעדים. בעודי הולכת, הייתי עם הגב למסוע וממולי עמד איש מקסים בשם שלוימה, שהיה אחד מהעובדים בשדה התעופה. לפתע התחילו היריות ומתחיל גיהינום. שלוימה לוקח אותי ושם אותי מתחת לדלפק התיירות וכך הוא הציל אותי".
"זה הרגיש כמו נצח למרות שזה לא נמשך הרבה זמן", מתארת צוקרמן לוי את הרגעים הדרמטיים. "היו צרחות ופתאום הייתה דממת מוות. שכבתי מאחורי הדלפק כשבראש שלי אני יודעת שאני חייבת לקום לרוץ למשרד שהיה מחוץ לאולם הנוסעים ולהודיע למייק הבוס, לבעלי ולהורים שלי שאני בחיים. התרוממתי על קצות אצבעותיי ואני רואה ולא רואה. אני רואה מה קורה לפני אבל המוח לא בדיוק קולט מה שהוא רואה".
צוקרמן לוי הייתה האחרונה ששוחחה עם פרופ' קציר. "אני האחרונה שראיתי אותו בחיים. אני האחרונה שהייתי במגע עם הרבה מאוד מהאנשים שם. מכיוון שהייתה לנו היכרות של מספר שנים, שאלתי אותו איך היה בנסיעה, והוא סיפר כמה שהוא מאושר בגלל שהוא היה בכנס בגרמניה והוא אמר שמה שהכי משמח אותו שמה שהוא לומד בכנסים האלה שאדם הוא אדם באשר הוא אדם. הוא היה איש חם לבבי, איש מיוחד במינו, חוץ מהיותו מדען ענק".
"האירוע הזה שינה את כל עולם התעופה ושינה כל מה שאנשים ידעו קודם", היא ציינה. "אנשים צריכים לזכור מה קרה ומי היו האנשים האלה. אני סוחבת את זה איתי 50 שנה. איש לא דיבר איתי על זה. למחרת בעלי ואני באנו לשדה ולא היה כתם דם אחד. הכל נוקה, כאילו כלום לא קרה. איש לא דיבר עם אף אחד מהנפגעים".
גם צוקרמן לוי, בדומה לפרופ' קציר (הבן), סבורה שפוסקו שיגנובו הייתה צריכה להישאר מאחוריי סורג ובריח לשארית חייה. "הייתה צריכה לקום קול צעקה שהיא קיבלה 20 שנה בלבד. היא לא הייתה אמורה לראות אור יום. זה מעקצץ בלב אבל יכול להיות ש-20 שנה זה נחשב למאסר עולם והיא שילמה את חובה לחברה".
פורסם לראשונה: 22:01, 29.05.22
