תאיר ראדה נרצחה באכזריות וגופתה המדממת הונחה על אסלה בתא השני בשירותי הבנות. יש לא מעט ראיות המחשידות את רומן זדורוב, אבל יש קשיים. בתא השירותים נמצאו טביעות נעל מסתוריות שבבירור אינן שייכות לזדורוב. התביעה ביקשה לייחס אותן לאחד המחלצים שהגיע למקום לאחר הרצח (המשטרה לא סגרה את האזור כפי שנדרש לצורכי החקירה). אולם השופט יורם דנציגר הסתמך עליהן בדעת מיעוט שבה ביקש לזכות את זדורוב מחמת הספק.
השופט חנן מלצר הורה לקיים משפט חוזר והתבסס על כך שבמשפט שבו הורשע זדורוב הוגשה חוות דעת של מומחית מהמכון הפתולוגי שבה צוין בטעות שמתקן נייר טואלט, שעליו נמצאה אחת מטביעות הנעל הללו עם כתם דם של ראדה, היה בתא השני (שבו הייתה הגופה), שנותר נעול מבפנים. כעת התברר שהייתה בתא השלישי. מכאן שהרוצח לא יצא מהתא השני בטיפוס מעל הדלת, כפי שהראה זדורוב בשחזור, אלא בטיפוס מעל המחיצה המפרידה בין התא השני לשלישי.
התברר גם שדמה של המנוחה טפטף על טביעות הנעל, ולדעת מומחי ההגנה לא ייתכן שהדם המשיך לזרום שעות אחר הרצח. לפיכך, אין להניח שהנעל היא של מחלץ שהגיע שעות לאחר האירוע. סביר יותר שטביעת הנעל (שאיננה של זדורוב) היא של הרוצח, והדם טפטף סמוך לאחר הרצח. אולי זה לא מקרה ששני השופטים בעליון שעמדו על הבעייתיות שבתיק היו במקורם עורכי דין מהשוק הפרטי.
כעת החליטה הפרקליטות לנהל את המשפט מחדש. אלפי שעות שיפוט ועבודת פרקליטות יושקעו, אבל אם אין לתביעה "קלף" חדש מנצח – הספקות יישארו בעינם, יחליט בית המשפט מה שיחליט. זדורוב ישב כבר 15 שנים בכלא. אבל זה תיק יוקרה ובו נלחמים עד הסוף, גם אם היוקרה מדומה ונשחקת.
פרשת זדורוב היא רק נדבך בתמונה הכוללת המחייבת שינוי תרבותי בפרקליטות, הזקוקה למנהיג שיבין שמותר לעובדי מדינה לומר את דעתם ומי שמעיד לטובת נאשם איננו "אויב"
והמאבק הוא לא רק נגד זדורוב. במשפט העידה לטובתו ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שכעבור זמן זכתה במכרז למשרת ניהול במכון לרפואה משפטית. המחוזי מתח עליה ביקורת שבהמשך בוטלה בעליון. הייתה זו עילה נאה להגיב על המעשה "הבלתי נסבל" של עדות נגד עמדת הפרקליטות.
פרקליט המדינה, שי ניצן, פנה למנכ"ל משרד הבריאות וביקש שלא לאשר את העסקתה עד לאחר הערעור בעניין זדורוב. שרת הבריאות יעל גרמן ומנהל המכון ד"ר חן קוגל תמכו בקבלתה לעבודה. אבל מי הם לעומת הפרקליטות. כעת נדרש קוגל להגיש תצהיר שתוכנו הכעיס את הפרקליטות, ופרקליטה בכירה בשירות המדינה כתבה שהתצהיר "בעיניי הוא שערורייה". והשאלה היא האם יכולה הפרקליטות לאסור על עובד מדינה לומר את מה שהוא מאמין בו ולדרוש שיאמר את מה שהפרקליטות רוצה לשמוע.
ד"ר קוגל נדרש להשמיט סעיפים אחדים מתצהירו, אך הוא סירב, ובצדק. לימים סיפרה פורמן בראיון ל"הארץ" ש"18 איש ישבו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה ודנו בענייני כאילו אני אויב... אני פוחדת מהם. אני פשוט פוחדת".
הילה גרסטל, נציבת הביקורת על התביעה, מצאה פגם בהתנהלותה של הפרקליטה שדרשה את השינויים בתצהיר של קוגל. הייתה זו מסקנה הגיונית. אבל שי ניצן פנה ליועץ המשפטי, יהודה וינשטיין, וטען כי בהחלטת גרסטל נפלו פגמים. וינשטיין פסל את ביקורתה המוצדקת.
פרשת זדורוב היא רק נדבך בתמונה הכוללת המחייבת שינוי תרבותי בפרקליטות, הזקוקה למנהיג שיבין שמותר לעובדי מדינה לומר את דעתם, גם אם אינה נוחה לפרקליטות, שמטרת המשפט היא בירור האמת ולא ניצחון הפרקליטות בכל מחיר, ומי שמעיד לטובת נאשם איננו "אויב", ושחשוב לשמור על הכלל "לא תיקום ולא תיטור". ואת מערך הביקורת על התביעה יש לשקם בהקדם.
ולבסוף: השופט מלצר הזכיר בהחלטתו את שאלת המכון לרפואה משפטית ואת הצורך לאפשר לסנגוריה גישה למומחים בתחום. גם עניין זה טעון הסדרה.
- פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com