מי שהתהלך הבוקר (רביעי) מחוץ לבית הספר בן צבי בהרצליה יכול היה בטעות לחשוב שאנו בימי שגרה. מתוך כתלי המתחם נשמעו קול צעקות ילדים משחקים כדורגל ומוזיקה של הפעלה כלשהי.
מרכז קהילתי בהרצליה שקלט אליו מפונים מעוטף עזה
(צילום: יאיר שגיא )
לכאורה זה נשמע כמו עוד יום רגיל בבית ספר המקומי, אבל רק לכאורה. מי שנכנס למתחם בית הספר והמרכז הקהילתי נינ"א הסמוך אליו הגיע למציאות שונה לחלוטין מהשגרה שלפני 7 באוקטובר.
בין כתלי הבניין רחב הידיים בעל ארבע הקומות מסתובבים לא פחות מ-200 מפונים מעוטף עזה והצפון. מרביתם ישנים בבתיהם של משפחות שגרות בסביבה ומשתמשים בו רק כמקום מפגש לשעות היום, בהן יש למפונים פעילות בלתי פוסקת הכוללת הפעלות ושלוש ארוחות, אך בעבור 24 משפחות המפוזרות על עשרות מזרנים שנפרסו בכמה מחדרי המוזיקה וסטודיו למשחק במקום, המקום הזה נחשב לבית בשבועיים וחצי האחרונים.
באחד מהחדרים הללו, חדר קטן ממדים באופן יחסי, גרות לא פחות מ-12 נפשות. שתי משפחות גרעיניות של שתי אחיות שחולקות חדר מזה 17 ימים. "זה קשוח", אומרת לנו מורן דמארי מאשל הנשיא, בעודנו עומדים במרכז החדר שמרבית רצפתו מכוסה מזרנים. קל לזהות מי ישן היכן, לפי המצעים שפרוסים עליהם, כך לדוגמה זה עם דמויות הבאטמן הוא של בנה הצעיר. "מצד שני, להיות בדרום זה יותר קשוח", היא אומרת וגם כנראה מזכירה לעצמה. "קשה להיות פליטה במדינה שלך, כשהמקלחת והשירותים שיתופיים וכל הזמן דואגים גם למה שקורה עכשיו בבית".
לדבריה, בשלב זה הילדים עוד נהנים מהפעילויות הקיימות ולא מבקשים לשוב בחזרה הביתה. למעשה, בפעמים הבודדות שהנושא עולה הם ממררים בבכי. "זה לא קל, אנחנו יודעים שנהיה פה ככה חודש-חודשיים, אבל בבית גם קשה ושם אין להם מסגרת".
צעידה פשוטה בתוך המתחם שוב מזכירה, אם מישהו עדיין צריך, כמה במלחמה הזו אנשי הקהילה ולא המדינה הם אלו שלקחו על עצמם את האחריות לדאוג למפונים. עשרות המשפחות שמתגוררות בבתי התושבים הסמוכים הציבו לוח מחיק שמאפשר למשפחות שפונו להירשם במטרה להתקלח אצלם (במתחם יש רק מספר מצומצם של תאי שירותים ומקלחות), כשגם המפונים עצמם לוקחים על עצמם משמרות בחדר האוכל המאולתר בקומה השנייה. "זה שאנו ללא בית באופן זמני, לא אומר שלא ננסה להפוך כל חדר פה לבית שלנו - ננקה ונשמור עליו", אומר איציק, שהגיע לפני מספר ימים משדרות.
בקצה המזרחי של קומת הכניסה, מול הקבלה, אפשר למצוא חדר עמוס מדפים ובו כמויות של בגדים מסודרים לפי מידות. לכאן מגיעות כל תרומות הביגוד הנדרשות למפונים, שחלקם עזבו את הבית תחת אש ובגפם, והם ממוינים על ידי מתנדבים, כך שמי שרוצה וצריך יכול לקחת אותם.
את חלק מהארוחות מבשל במטבח ענק שף, שבדרך כלל מעביר במקום סדנאות בישול ומתנדבים, אך חלק מהארוחות נתרמות על ידי חברות הייטק מקומיות וביוזמת World Central Kitchen האמריקנית, שמגיעה לאזורי אסון ומלחמה וקונה מצרכים לצורך הכנת מנות לנפגעים ומפונים.
בקומה התחתונה של המתחם, גלית שמחון, שפונתה מאשקלון, הזמינה אותי לראות היכן היא ובני משפחתה ישנים ב-11 הימים האחרונים. אנו נכנסים לאולם גדול שבקצהו במה, אך אין בו הצגות, רק חיים שנקטעו להם בפתאומיות. בין פרגודים פשוטים, מחולק החדר למתחמים קטנים של משפחות. בכל מתחם פרוסים שוב על הרצפה מזרנים ומעט הבגדים תלויים על קולבים או מאוכסנים בצפיפות גדולה ובתוך מסגרות עץ שייתכן שהיו עד לא מזמן ספרייה.
במתחם הקטן שמוקצה למשפחת שמחון, שאינו גדול מחדר סטנדרטי, לנים שבע נפשות, זאת רק אם מצליחים לישון, שכן המחשבות שלה ושל בעלה נמצאות עם הבת הבכורה שנמצאת בצבא ומשרתת על הגבול עם מצרים. "המקום הזה מאוד מעניק ומכיל, הוא נותן לילדים סוג של מסגרת", היא מספרת בעודה מסדרת את המתחם הצנוע שקיבלה משפחתה.
"אומנם היו לנו אזעקות פה, אבל זה הרבה יותר שקט מאשקלון. העיר שלנו כרגע נטושה כמעט ופה הילדים יכולים לשחק, אפילו בחוץ, כי יש יותר זמן להגיע למרחב המוגן".
היא מודה שיש קושי. אין להם את מלוא הדברים, וכשחסר, הם מביאים לעצמם מה שצריך מהמתחם של התרומות לצד הקבלה, שלו היא קוראת בחינניות "מרקט נינ"א". לדבריה, לילדים זה הכי קשה, למרות שהם מכירים ילדים נוספים וגם יוצרים חברויות חדשות - השאיפה שלהם היא לשוב לשפיות ולחיי היומיום בבית. "לבני בן ה-14 היה קשה במקלט באשקלון לאורך כל אותן שעות ביום שבת ההוא, הוא הרגיש כלוא שם. פה קשה לו חברתית והוא מרבה לשבת לבד כי אין לו את החברים שלו. אני מסתכלת עליו ומרגישה שגם עם כל מה שנעשה והעובדה שעוטפים אותנו זה לא הבית, לא הפינה שלנו. לא קל לחיות ללא שגרה".
מעבר למתנדבים, מי שאמונים על הפעלת המקום הם אנשי העירייה המקומית, שסופגת הפסדים כלכליים על הפיכתו למרכז פעילות ומגורים עבור המפונים ולא על החוגים שאמורים להיות בו ולייצר הכנסות. ראש העירייה משה פדלון מספר ל-ynet כי מיום תחילת הלחימה העירייה מפעילה שלושה מרכזים דומים ברחבי העיר ולא מקבלת על כך עזרה מהמדינה.
"אנו משתדלים לעזור בהכול. יש פה משפחה שילדיה איבדו את הוריהם, אז שכרנו עבורם דירה. לאחרים אנו עוזרים במרכזים הקהילתיים", הוא אומר. "יש פה התנדבות אדירה של כל עובדי העירייה ותושבי העיר. זה קורה כי אין עם מי לדבר מטעם המדינה.
"בדיוק כמו בקורונה הוכח שצריך לתת לראשי הרשויות סמכות. אני מזרים להם כסף לכל מה שצריך, מאוכל ועד רופא שיגיע. אם ראיתם שאנחנו מצליחים יותר כשלטון מקומי בקורונה, למה לא לתת לנו את האפשרות לפעול? אנו כעירייה ניתן כעת את מלוא השירותים למפונים בעזרת התושבים המדהימים שלנו ואחר כך נתחשבן עם המדינה".
