רצף של כותרות בישראל לאחרונה עסקו באיראן. רובן נגעו להתפתחויות שליליות בעוצמתה הצבאית ("ניסתה טיל היפר-סוני", "מקימה בסיסי טרור צפים בים") ובמיוחד בפרויקט הגרעין שלה. הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר בכנס הרצליה כי בפרויקט הגרעין האיראני "יש התפתחויות באופק שעלולות להביא אותנו לפעולה", הכרזה שגרמה לקפיצה בשער הדולר, מחשש שהיא מרמזת על תקיפה ישראלית קרובה. ראש המל"ל צחי הנגבי ובכירים אחרים חזרו על הצהרות דומות.
אבל יותר משהצהרות אלה מעידות על חציית סף של האיראנים, או אפילו על החלטה איראנית חד-משמעית לפרוץ לפצצה (ראש אמ"ן ציין במפורש כי לידיעתנו זה טרם קרה), הן מעידות על הפריזמה הצרה, הדבקה בכוח ונעדרת התחכום שבה ישראל הרשמית מביטה על איראן. ובעוד אנחנו סופרים אחוזי העשרה באותה דבקות שבה ספרנו נדבקים בקורונה בראשית המגפה, ביססה איראן עוצמה אזורית כמעט חסרת תקדים, ולא בגלל שהיא מנופפת בפצצה.
בחודשים האחרונים חיממה איראן מחדש את יחסיה עם ערב הסעודית, האויבת הגדולה ביותר שלה – וזאת בחסות סין, מה שהופך את המהלך למשמעותי במאבק על ההגמוניה הגלובלית. איראן (ששלוחיה ירו במשך שנים טילים על ריאד) וערב הסעודית הודיעו גם על יצירת ברית ימית. במקביל סוריה, השותפה לציר שאיראן במרכזו, חוזרת לחיק הליגה הערבית; ורוסיה עוד לא שילמה במלואו את חובה לאיראן על תמיכתה הקריטית של זו במהלך המלחמה באוקראינה.
כל אדם סביר מבין את האידאולוגיה הקנאית של המשטר בטהרן ואת שנאתו לישראל. איראן גרעינית תהיה התפתחות שלילית דרמטית במזרח התיכון, ועימות רב-זירתי נגד הציר שהיא מובילה עלול להתלקח בכל זמן. אבל שנים של ראיית המאבק נגד הפצצה ונגד התוקפנות האיראנית באזור דרך קשית הסיכול, הפגיעה הפיזית באיראנים ושוט הסנקציות ו"מקסימום לחץ", שישראל דחפה את בנות בריתה להשתמש בו, לא מנעו את המצב הבעייתי שבו אנחנו נמצאים היום. הן סייעו בעיקר למצב את ישראל במקום שולי, צפוי וחסר השפעה.
איראן מתחזקת בראש ובראשונה משום שארה"ב ממשיכה בנסיגתה מהמזרח התיכון – תהליך הנמשך כבר יותר מעשור. ערב הסעודית או מצרים (שנשיאה ייפגש עם נשיא איראן בסוף השנה, עוד דבר שקשה היה להעלות על הדעת עד לאחרונה) לא התאהבו באיראנים או שוגות באשליות לגבי טבעו של המשטר וכוונותיו. הן פשוט מבינות את מאזן הכוחות המתהווה, ורואות את הציר שמובילה איראן מתחזק ונתמך על ידי כוחות עולמיים. והן לא קונות את הסיפור שישראל מספרת לעצמה, שלפיו אפשר לבנות חזית נגדית רק על סמך הבטחה ישראלית עמומה לתרום איכשהו להגנתן.
עלינו להבין שהדרך להתמודד עם כל אלה היא לא מערכה בכוח בתוך איראן עצמה (שכוונה בשנים האחרונות לא רק להרחקתה מיכולות גרעיניות, מהלך שהביא להישגים רבים וחשובים, אלא גם כלפי יעדים שאין להם דבר עם הגרעין), או נגד ההתבססות בסוריה. כוח הוא כלי חשוב בארסנל. אבל שימוש בכוח הוא חסר תוחלת, ואפילו מזיק, במקום שלא מתלווה אליו מערכה מדינית חכמה, חובקת עולם, שרואה את כלל האינטרסים של איראן ושואפת להרחיק אותה מההחלטה להגיע לפצצה ולא לדחוק אותה אליה.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןבראש וראשונה, היעד של מערכה כזו צריך להיות החזרתה של ארה"ב לזירה, על ידי הצגת חזון של מזרח תיכון שבו בנות בריתה, ובהן ישראל, מובילות ואף תורמות לאינטרס האמריקני במאבק הגלובלי. זה יצריך שפה אחרת, חשיבה אחרת, אפסון של הרטוריקה המתלהמת שרובה פוליטיקה פנימית – וכמובן, החזרה למרכז של התהליך המדיני מול הפלסטינים, שבלעדיו זה לא יקרה.
האם זה סביר בממשלתו הנוכחית של בנימין נתניהו? לא ממש. האם מה שמתיימרת להיות האלטרנטיבה לנתניהו נהגה אחרת ממנו או אומרת אחרת ממנו? גם כן לא ממש. אבל אם זה לא יקרה, אנחנו נמשיך לספור אחוזים והאיראנים ימשיכו להתקדם, בכל החזיתות.
- עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
