הרבה מילים משורש י.א.ש זרמו בנהר המרשתת ובמדיות מאז הושלמה ספירת הקולות. ראש הממשלה החדש-ישן-נושן, שבנאומו המפורסם לפני חמש שנים כינה פלח שלם באוכלוסיית המדינה "חמוצים", יכול לסמן לעצמו V נוסף. אכן, אנחנו חמוצים. בפייסבוק אולי חריפים, בטוויטר אולי מאשימים, במהדורות החדשות אולי מחוללי כותרות ציניות (למשל "הכישלון יתומה" באולפן שישי לכתבה העוסקת באכזבה ממרב מיכאלי - כותרת שבעיקר לועגת לדרישתה של אחת מסמלי המאבק הפמיניסטי בישראל לערער על השפה העברית החד-מגדרית) - אבל עכשיו, בעיקר חמוצים. ובצדק.
אנחנו מאוכזבים. אנחנו מודאגים. אנחנו חמוצים מלשון ההפך ממבסוטים. ולמה שמצביעי הגוש החילוני-ליברלי-מרכז-שמאלני יהיו מבסוטים? הממשלה העתידית, אלא אם יירד עלינו מהשמיים מן בצורת ממשלת אחדות, לא רק שלא תייצג את השקפת העולם שלנו, אלא תכרסם (או תגרזן) בסולם הערכים שלנו, בחינוך שלנו, ביסודות המדינה כפי שתפסנו אותה.
בבוקר שלאחר המדגמים, כשביטאתי בסטורי את העצב הפרטי שלי, עוקבות מהצד השני של המפה הפוליטית, זה המנצח, שלחו לי כתגובה אימוג'י נקרע מצחוק. אין לי מושג מה כל כך מצחיק באזרחית שנשבר לה הלב, אבל מה אני מבינה. אולי לחמוצים ולחמוצות אין ארסנל בדיחות משובח בדמות תשע נשים בלבד בקואליציה המסתמנת, בהן כאלה שכל קשר בינן לבין התפיסה הרדיקלית שלפיה נשים הן בנות אדם הוא מקרי בהחלט. ההומור יתומה.
אבל לא היעדר ההומור בנושאי זכויות אדם, שוויון מגדרי, זכויות להט"בים והפלות צריך לשלוח את חברי הגוש המפסיד לחשבון נפש פרטי וקולקטיבי, אלא היכולת להתבוסס בייאוש; הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו קופצים ראש לתוך בריכת הקורבנוּת, מחפשים אשמים ודרכונים זרים. זו פריבילגיה ששמורה לקליינטים, לא לאזרחים. ואזרחות, כמו כל מערכת יחסים ארוכת שנים, מצריכה טיפוח יום-יומי. גם כשקשה. גם כשהיא הופכת לסיזיפית, לתובענית, לבולען של תשומת לב.
רק שבאזרחות, בניגוד לזוגיות, אין באמת אופציה לפרק ב', גם אם השגתם דרכון פורטוגלי. והאהבה למקום, לתרבות, לציונות, לדגל - אינה נחלתו של אף גוש בטאבו. הם גם שלנו - חילונים, ליברלים, מצביעי מרכז ושמאלה. של כל אלה שיושבים מיום שלישי בלילה מול המסכים וממלמלים "הלכה המדינה...", ובכן, הגיע הזמן להתעורר ולהריח את הקפה (באנגלית זה נשמע יותר טוב, ותודה ללימודי הליבה) ולנכס לעצמנו מחדש את הזיקה למקום ולתרבות שהופקעו מאיתנו בחסות פוליטיקאים משולהבים. אנחנו צריכים וצריכות להיפרד מאזור הנוחות, להפנים את היותנו מיעוט ולהתחיל להתנהג בהתאם.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןלהילחם על הזכויות שלנו כאילו חיינו תלויים בהן (הם תלויים בהן), להילחם על החינוך של הילדים שלנו, על זכותם להכיר גם את אגדות חז"ל וגם את "אגדת דשא", גם את יהושע בן-נון וגם את יהודה עמיחי. להתעקש שידעו לדקלם את מילותיו של האחרון - "והארץ ארץ חבילה, והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק, והחוטים לפעמים מכאיבים". לוודא שהם מבינים מה זה אומר. לבדוק שגם אנחנו. להיאבק על הזכות להביע ביקורת ולערער על הקיים, ולא לתת לאף אחד לספר לנו שזה מעיד על אזרחות קלוקלת או פטריוטיות בהפרעה. לזכור שלפעמים ההפך הוא הנכון ולהתנחם בכך שתנועות חברתיות משנות-מציאות לא צומחות בתוך אזורי נוחות, אלא משגשגות כשייאוש מתורגם לפעולה. הזמן יגיד מה עשינו עם זה שלנו.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
