בחג הסוכות אני רואה את חבריי היהודים פוקדים את שמורות הטבע, הפארקים ואת נמל התעופה בן גוריון. שבוע שלם של חול המועד זו הזדמנות טובה לחבק את הילדים חזק ולבלות איתם. עדיף כמה שיותר. לעומת זאת אצלנו בחברה הערבית לא בדיוק חוגגים בימים אלה, אף שגם אנחנו מבקרים בסוכות: אנחנו מגיעים לסוכות אבלים, למשמרות סולידריות לניחום המשפחות שיקיריהן נרצחו. סוכת חג, סוכת אבלים – לכאורה אותה מילה, אבל שמיים וארץ.
נורה דלאיקה, אימם של וליד ואדם בני ה-14 וה-17 – שניים מחמשת הנרצחים ביום רביעי שעבר בבסמת טבעון - לא יכולה עוד לחבק אותם חזק. מתוך שלושה ילדים, נשאר לה אחד. כשביקרנו אותה השבוע אפילו מילה היא לא הצליחה להוציא מהפה. לפי היהדות, המצווה בחג היא לגור בסוכה - לאכול, ללמוד ואפילו לישון, להפוך אותה למעין בית ארעי לשבוע. אבל הבית של אימא של ווליד ואדם לעולם לא ירגיש כמו בית, קבוע או ארעי, כי במקום הבטוח שבו הם אכלו, למדו וישנו - הם גם נורו למוות. כשהיא שם.
תחושת הביטחון בבית שלנו הפכה להיות כמו סוכה - זמנית. הדם נמצא בכל מקום - בחדרי השינה, בסלון, בחצר, בגן שעשועים, באמצע הרחוב ומול תחנות המשטרה. אין לנו בית לברוח אליו או מקום בטוח להסתתר בו. בכל רגע אנחנו צפויים למנות את הנרצח ה-200 מאז תחילת 2023, עוברים מסוכת אבלים אחת לאחרת, בזמן שהממשלה לא עושה דבר. השר שאחראי על הביטחון שלנו, איתמר בן גביר, מתרברב בטיפול שלו ב"טרור ברשת". שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מאיים לייבש לנו תקציבים. מהלכים עלינו אימים בהכנסת שב"כ למערכות החינוך (ספוילר, הוא כבר שם) ולרחובות שלנו. אין תעסוקה, אין תשתיות, אין כבוד ואין חיים. בהתחלה היינו בטוחים שהם לא יודעים לקבל החלטות ולנהל, היום אנחנו מבינים שזו מדיניות מכוונת.
גדיר האניתנועת עומדים ביחדועדיין, יש צדיקים בסדום. בתוך הכאוס והחורבן ניכרים ניצנים של אופטימיות. אנשים דתיים - נוצרים, דרוזים, מוסלמים ויהודים, אפילו רבנים ורבות קונסרבטיביות – הגיעו לחבק את נורה ובני משפחתה שנותרו בחיים ולהתפלל איתם. תחילה היינו בודדים, אבל אחרי שהעברנו תמונות שלנו מהמקום לחברים ושותפים, מהר מאוד הגענו ל-120 איש המבקרים בסוכה. תושבת בסמת טבעון סיפרה לי ששכבה במיטה חולה כל היום, וכשראתה את התמונות הייתה חייבת לבוא ולנחם.
ההגעה שלנו לא נתנה כוח רק למשפחה, אלא גם לשאר התושבים שראו שיש מי שאכפת להם. לכמה רגעים היינו כולנו תחת אותה סוכה, מבינים שגורלנו שזור זה בזה ולא משנה מה נעשה - אלה הם חיינו פה בישראל. ביקור הסולידריות הוכיח שהרצון לשותפות בין העמים והקבוצות השונות גדול יותר מכל פוליטיקה או אינטרס. חלקכם, היהודים, תקפלו את הסוכה בעוד כמה ימים, אבל אנחנו למרבה הצער נעבור לסוכה הבאה. זו הזדמנות עבורכם להצטרף לניחומים, לראות ולהראות שאפשר גם אחרת.
- גדיר האני היא חברת הנהגה בתנועת "עומדים ביחד"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
