קריצת עין היא אלמנט חשוב בארגז הכלים הדיפלומטי: היא שוברת קרח, יש בה חביבות שובבית והיא יוצרת שותפות סוד. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מבין היטב את אומנות קריצות העין של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובאותה מידה גם עייף ממנה. נתניהו משגר קריצה חברית שמסתירה את הזדון, ולאחריה לופת את סכין התחמנים כדי לתקוע בגב.
ביידן, כמו מרבית הדמוקרטים, לעולם לא ישכח לנתניהו את 3 במרץ 2015, אז הגיע לנאום, מאחורי גבו של ברק אובמה, בפני שני בתי הקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן שאותו קידם הנשיא. גם אז הוא הביא עמו קריצה: לבוחריו, לימין האמריקני, לגזעני העולם, והותיר אדמה חרוכה בין ישראל לבין המפלגה הדמוקרטית, ובין ישראל לבין יהדות ארה"ב.
עתה, חמתו של ביידן בוערת על מעשיו הפזיזים של נתניהו המתמסר למשיחיים בישראל, וסבר פניו יהיה חמור אם וכאשר יזמין אותו לבית הלבן (נושא הנשקל בכובד ראש בחדר הסגלגל) על רקע ההתפתחויות בארץ – שבעיני הממשל האמריקני נחשבות ללא פחות מאשר הפיכה שלטונית, שבסיומה תהפוך ישראל למדינה אנטי-ליברלית ולא דמוקרטית.
הקריצה הפכה להיות חלולה. פג הקסם. הבית הלבן, שהקפיד תמיד לחזור כמנטרה על כך ש"ארה"ב וישראל חולקות את אותם ערכים", לא מתכוון כעת להכיל את מה שנתניהו וממשלתו מחוללים למדינה שאיתה חשבו שאפשר לדבר בשפה המכבדת ערכים וזכויות אדם. בלינקן מדלג השבוע במזרח התיכון, גם כדי להבהיר לנתניהו שהממשל האמריקני עדיין מחויב לפתרון שתי המדינות, מתנגד לצעדים חד-צדדיים ומצפה שישראל תהיה מחויבת לערכים דמוקרטים על פי מגילת העצמאות. המסר שהביא עמו בלינקן מנומס, אך נוקב וברור.
ישראל קרובה לאבד את החשובה בידידותיה, סלע איתן בכל הנוגע לקיומה. המרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי של ישראל הוא יחסים הדוקים וחמימים עם הממשל האמריקני, שכבר עתה מתקשה להדוף קריאות של דמוקרטים בכירים להפסיק להרעיף על ישראל מכל טוב המנעמים הכספיים והביטחוניים, כי היא סוללת את דרכה לעבר מקבץ הדיקטטורות המנודות, שכלפיהן אמורה ארה"ב להפעיל ארגז כלים קשוח.
אורלי אזולאיביידן יודיע בימים הקרובים אם ירוץ לקדנציה שנייה. הוא יהיה בן 82, ורבים במפלגתו מצפים בשקט שיפנה את המקום, אף שהדמוקרטים עדיין לא הצליחו לבנות מועמד שיהיה גם ראוי וגם מסוגל להכריע את דונלד טראמפ. אם טראמפ ייבחר, דבר המעורר חלחלה בקרב יותר ממחצית אמריקה, מבחינתו של נתניהו יהיה זה כאילו הגיע המשיח. השניים ידעו לגנוב סוסים ביחד. הם סוגדים לשלטון הכאוס. הם מבינים דבר או שניים בליבוי גזענות עסיסית המזינה את הכת שלהם.
נתניהו יכול עתה לקרוץ לשותפיו הפוליטיים כי כדאי להרכין מעט את הראש ולגנוז את התוכניות המשיחיות הגרנדיוזיות שהכינו עד יעבור זעם – כלומר, עד יעבור ביידן. אז יהיה אפשר, בברכה אמריקנית, לספח את רוב הגדה, להמשיך לכתוש את הנאנקים תחת עול הכיבוש האכזר, לשרוף (מטאפורית) את בית המשפט ולקרוא במקהלה שהשמאלנים ושומרי הסף עשו להם צייד מכשפות. אלא שארה"ב יכולה לקבל ב-2024 דווקא נשיא דמוקרטי, ועל הנזק ההיקפי שגרם נתניהו לישראל במפלגה הדמוקרטית, כולנו נשלם את המחיר. הקריצה כבר לא תעזור. זה יהיה סיפור עגום של שבר בין המעצמה לבין מי שדוהרת לקץ הדמוקרטיה.
- אורלי אזולאי היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
